פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ - בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. (שיר השירים ה', ו)

 

על אהבה המקלקלת את השורה

...כבר היה בימי משה כיתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא על ידי גבולים שהגבילה תורה, וכאשר יבואר בפ' קורח, שזה היה עיקר החטא של ר"ן אנשים, שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותיהם במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה' על ידי הקטורת, אף על גב שלא היה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרון ובניו יקטירו... והנה כבר ידע משה רבנו שכיתות כאלה מתנוצצות, אלא שלא הגיע עדיין השעה להתפרץ...בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה אף על גב שהיא להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי תורה בזו התשוקה.

(העמק דבר ויקרא ט, ו)

 

...משמע הכוונה לעבודת ה' עלולה להפך לרועץ, אם האדם מתכוון לא לעשות חובתו המוטלת עליו, אלא מוצא דרכים לתת סיפוק לרגשותיו ולדחפיו, גם אם רגשותיו ודחפיו לכאורה טהורים הם. דברים אלו אקטואליים גם לנו... ולפנינו כאן הצבעה על עניין הפיכתם של דחפים ויצרים אנושיים לדברים שבקדושה, וניתן לכלול בהם גם את הדחפים כגון: לאומיות, ממלכתיות, מדיניות, אהבת הארץ, אהבת העם וכיוצא בהם, דחפים הבאים לשם מתן סיפוק לצרכים ולאינטרסים, וכל זה מהווה כאמור "אש זרה".

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע: עמ' 472)

 

 

במקדש אין מקום לאדם

מנחם קליין

 

פרשת השבוע מתארת אירוע קשה להבנה – מותם של נדב ואביהו. הדבר שהופך את מותם של שני בני אהרון לקשה להבנה הן הנסיבות בהן הם מתו. לא פחות קשה להבנה תגובתו של האב השכול שלא הוציא הגה מפיו.

נדב ואביהו מתו בעיצומה של חגיגה גדולה לרגל חנוכת המשכן. בניית המשכן ארכה חודשים רבים. פרשיות תרומה, תצווה, כי תישא, ויקהל ופקודי עוסקות ומעסיקות אותנו במשך חמישה שבועות רצופים בפרטי הפרטים הטכניים של תכנית המבנה, ארגון העבודה, החומרים, הפועלים והמהנדסים, ומקורות המימון והחומרים של הפרויקט. לא פחות חשובה מכך העובדה שההפקה לא הייתה של קבוצה מסוימת בעם, אלא של העם כולו שהתבקש להרים תרומה וללוות את העבודה.

עם השלמת המלאכה נקרא כל העם לשמונה ימים של חגיגות לרגל חנוכת המשכן. במשך שבעה ימים תרגל משה את אהרון ובניו בתפעול המשכן. ביום השמיני הגיעו החגיגות לשיאן כאשר הועברה האחריות מהמפיק והמקים הראשי משה לידי מי שינהל את הפולחן במשכן ויעמוד בראשו – אהרון, כאשר לצדו ארבעת בניו. היה זה רגע שיא לא רק מבחינת העם אלא גם מבחינת אהרון. הוא סגר מעגל שראשיתו בחטא העגל. אהרון היה המארגן והמפיק של פולחן התחליף לאל המופשט בדמות עגל מזהב. מעתה הוא מנהל את הפולחן המנוגד, פולחן האל האחד הבלתי נראה. ודווקא ברגע שיא זה נשרפו שני בניו.

המקרא מציין בפירוש כי שני בני אהרון חטאו בהקריבם אש זרה. מה טיבו של חטא זה? מה היה כל כך נורא בהבאת האש הזרה שהביאה לשריפתם של נדב ואביהו? מה המסר שהקדוש ברוך הוא רצה למסור בזה לעם העומד מסביב?

פרשני ימי הביניים נותנים שורה של נימוקים, בין אם משל עצמם ובין אם בעקבות חז"ל. הרמב"ן טוען שנדב ואביהו פעלו תחת השפעת אלכוהול. הם שתו יין וביצעו טעויות בסדרי הפולחן הראויים של העלאת הקטורת. הרשב"ם סבור שנדב ואביהו טעו בעיתוי. הם ביצעו פעולה נכונה בעיקרה אך לא ביום המתאים. באותו היום הם היו צריכים להמתין שהאש תרד ולא להעלות את האש בעצמם כבימים הקודמים. ספורנו ואבן עזרא הולכים בכיוון אחר. ספורנו מדגיש את העובדה שהם לא קיבלו שום הוראה ממשה לעשות את שעשו ופעלו על דעת עצמם. אבן עזרא מדגיש את עצם העובדה שהייתה יוזמה עצמית מצדם של נדב ואביהו.

המכנה המשותף לכל הפרשנויות הללו היא העמדה שהאש הזרה עליה מדבר המקרא פירושה יוזמה עצמית, אנרגיה אישית והתלהבות אנושית במקום ובזמן בו נדרשות פסיביות גמורה וצייתנות מוחלטת. תכונות אלו אפיינו את אהרון בדמותו החדשה. לעומת האנרגיה והפעלתנות שאפיינו אותו במעשה העגל, ולעומת האנרגיה והיוזמה של בניו התגובה של אהרון למותם של נדב ואביהו היא פסיביות גמורה. ה'אני' של אהרון כאב וכאדם כאילו נמחק. הוא הפך למשרת מושלם. בדרך נוראה למדו בני שבט לוי והעם מה תובע המשכן. תפעול המשכן תובע פסיביות העומדת בניגוד חריף לעומת האקטיביות שאפיינה את שלבי הקמתו.

ההפטרה של פרשת השבוע לוקחת אותנו שלב אחד מעבר למשכן, אל בניין בית המקדש.

דוד, הלוחם והכובש, רצה להעביר את ארון ה' אל בירתו החדשה ירושלים. ביסודו של דבר רצה דוד לנכֵס את הארון, להעבירו לבעלותו ולשכנו בעירו שלו. הוא מחליט על כך ומודיע בשם העם לנכבדי שבט יהודה על החלטתו לאסוף את הארון במהלכה של חגיגה עממית גדולה שהוא ארגן. למרבה הצער התברר לדוד שהארון הוא נכס מסוכן. במהלך חגיגת ההעברה של הארון מת עוזה מיד ה' לאחר שחש אינסטינקטיבית לאחוז בארון שעמד ליפול מהעגלה. המסר שעבר באמצעות מות עוזה הוא אותו המסר שעבר במות נדב ואביהו, מסר הפסיביות. אירוע זה הכעיס את דוד ותסכל אותו על כי נבצר ממנו לממש את שאיפתו. לפיכך הוא הנציח את כעסו ותסכולו באמצעות השם המתריס פרץ עוזה שהוא העניק למקום בו ארעה התקרית.

דוד נרתע וחזר בו מתכניתו המקורית. הוא החליט להעביר את הנכס המסוכן לרשותו של אדם לא-יהודי, עובד-אדום מגת. אבל בניגוד להנחה המוקדמת של דוד, עשה עובד-אדום חיל וה' ברך אותו. דוד ראה כי מדובר בנכס משתלם שהמחזיק בו זכה לגמול וחוזר לתוכניתו המקורית. דוד חזר וארגן חגיגה עממית גדולה ומלא בה תפקיד מפתח. דוד עשה כל מאמץ לרצות את ה' במהלך המסע . לאורך כל הדרך הוא שר ורקד כאחרון היהודים. מידי שישה צעדים הוא זבח שתי בהמות וכאשר הושלמה המשימה בהצלחה חילק לכל אחד מבני עמו מתנה. בנקודה זו הביא דוד לשיא את היוזמה האישית והפעולה האנושית. הוא לא נח ושקט לרגע עד אשר השלים את המשימה.

בכך לא אמר דוד די. לאחר שהעביר לבעלותו את הארון בהצלחה, ולאחר שכבש את אויביו הוא רצה להשיג עוד יעד אחד, לבנות את בית המקדש. דוד היה איש אקטיבי ואימפולסיבי, יוזם, אקטיביסט, חתרן בלתי נלאה לעבר המטרה אותה רצה להשיג. אולם, את המטרה הזאת מנע ממנו ה'. כאן טמון לקח חשוב לדורות שראשיתו במותם של נדב ואביהו ובתגובת אהרון אביהם.

בניית בית מקדש אינה צעד עליו מחליט אדם אלא ה'. הוא קובע את העיתוי ואת הנסיבות הראויות. בניית בית מקדש גם אינה יעד אותו כובשים בדומה ליעדים צבאיים. יעד צבאי מאופיין בהחלטה על משימה, הקצאת אמצעים וקביעת דרך פעולה. האדם הוא הכוח הפועל והמניע במהלכים צבאיים ומדיניים. אך לא כך כאשר מדובר בבניית מקדש. מעשה זה מתחולל בדרך אחרת ובנסיבות בהן האדם פסיבי לחלוטין.

זאת ועוד. מקדש אינו נֶכֶס עליו מלך, ממלכה או מדינה נוטלים בעלות. במקדש אין בעלות אדם ואין מקום לאגו האנושי. הללו מאפיינים לטוב ולרע את המישור המדיני והתחום הפוליטי. בכל הכרוך במקדש האדם הוא משרת פסיבי. אין מקום לתודעה ולמניעים אקטיביים בבניין המקדש ולא למניעים ולסוגים של בעלות עליו. המקדש המכונה במקרא כמקום בהֵא הידיעה, כאחד מכינויו של ה'. במקום זה אין מקום לאדם אלא למקום.

על בסיס גישה זו, סבור הזרם המרכזי במסורת היהודית כי "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל, הוא ייגלה ויבוא משמים". (רש"י בפירושו על מסכת סוכה (דף מ"א, ע" א וכן בפירושו למסכת ראש השנה דף ל', ע"א. וכמותו סבורים בעלי התוספות בפירושם על מסכת שבועות (דף ט"ו ע"ב') הכותבים על בית המקדש השלישי כ"עשוי מאליו בידי שמים").

ד"ר מנחם קליין, חבר מערכת "שבת שלום", מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.