עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת

אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי

 אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. (במדבר יד, כז)

 

לעדה הרעה וגו' - אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה.

(רש"י במדבר יד, כז)

 

'ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך' - ונקראו כל ישראל על שמו. באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, שנאמר (ישעיה מט) 'ישראל אשר בך אתפאר'

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר 'כי קדוש אני' לכך נאמר 'קדושים תהיו'.

משל למה הדבר דומה? למלך שקידש אשה, אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה: לך וקדש את העם, שנאמר (שמות יט) 'וקדשתם היום ומחר' - קדשם הקדוש ברוך הוא ואמר להם לישראל 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' למה? 'כי קדוש אני ה'' אף אתם תהיו קדושים כשם שקדשתי אתכם לשמי, שנאמר 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו' - אמר להם הקב"ה: זכיתם, אתם נקראים עדת קדושים לא זכיתם, אתם נקראים עדה רעה, שנאמר (במדבר יד) 'עד מתי לעדה הרעה'.

(תנחומא קדושים פרק ב)

 

 

הצבעוניות שבמצוות ציצית

דוב אברמסון

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...

פרשתנו נחתמת ב'פרשת ציצית' - פרשה בת חמישה פסוקים ובה המצווה להטיל ציצית לבנה ופתיל של תכלת בכנפי הבגד.

מצוות ציצית היא מצווה אומנותית; כרוך בה מעשה אומן של שזירה ואריגה אשר מרומזת בפסוקים שלפנינו, ועיקר פירוטה מופיע רק בתורה שבעל פה. חכמינו אף דרשו: "'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו... ציצית נאה..." (שבת קלג ע"ב)

לא מפתיע הדבר שהציצית והטלית היוו השראה לדורות רבים של אמנים יהודים ביצירתם. הן בעיצוב האובייקט עצמו כתשמיש של קדושה, והן ביצירות אמנות עצמאיות המתכתבות עם מצוות הציצית¹.

מצוות ציצית היא גם מצווה צבעונית; צבע התכלת הוא מרכיב מרכזי ותנאי הכרחי לקיום המצווה - על אף שבמשך דורות רבים נאלצו המקיימים את המצווה לוותר על פתיל התכלת בשל חוסר זמינותו ובשל ספקות לגבי זהותו ומקורו של הצבע המדויק.

מסקרן לראות כיצד חז"ל מתמודדים עם נושא הצבע בכלל, ובפרט כאשר מדובר במרכיב מרכזי במצווה שהיא הלכה למעשה. להבדיל מרוב סוגיות התורה שבעל-פה שנשמרו בזכות העברה בעל-פה של טקסטים - ובשלב מאוחר יותר בזכות העלאת טקסטים אלו על הכתב - העברת מסורת בכל הקשור לצבע הוא עניין עדין ומורכב הרבה יותר. בהעדר זמינות של יצירת דימויים צבעוניים, 'מסורות צבעוניות' היוו אתגר גדול לחכמי המשנה והתלמוד - דבר שהצריך פתרונות יצירתיים (ונפלאים) המאפשרים לנו הצצה לעולם הצבע בתרבות היהודית.

כך אנו מוצאים במשניות המפורסמות בתחילת מסכת ברכות העוסקות בזמן המתאים לקריאת שמע של שחרית ('משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי'²), וכן בהלכות כתיבת תפילין, מזוזה וספר תורה: 'למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב - הרי אלו פסולין' (רמב"ם הלכות תפילין, א, ה).

נדמה לעתים שקיים דיסונאנס של ממש בין התיאורים הטקסטואליים שאנו מורגלים אליהם בשחור-לבן לבין הניסיון להחיות את הדברים באופן צבעוני. עושה רושם שעל אף הנסיונות הנפלאים בדור האחרון בתחום הספרות הצבעונית הקשורה במשכן ובכליו, למשל, בוגר בית-המדרש המונוכרומטי תמיד יטיל ספק בפוגשו את תמונת החושן הצבעוני והמנצנץ, וישאל את עצמו: 'האמנם כך? איך אפשר לדעת? זה בכלל אמור להיות שחור-לבן, לא'?

ונשוב לציצית. בשל מרכזיות התכלת במצוות ציצית, נדרשו חכמינו לעניין באופן מעמיק:

רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? (=מדוע נבחרה דווקא התכלת לקיום מצוות ציצית?) מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן הספיר, ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד, דכתיב: 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ועצם השמים לטוהר', וכתיב 'כמראה אבן ספיר דמות כסא' (חולין פט)³.

אמרה ידועה זו של רבי מאיר עוסקת בכוחה של האסוציאציה הויזואלית; בכוחו של הצבע לעורר בנו זכרונות - פרטיים וקולקטיביים כאחד - וביכולת של אסוציאציות מסוג זה להניע לכדי זיכרון ואף לידי מעשה. במצוות ציצית, שהיא מהמצוות המעטות שטעמן נכתב ממש בצידן, האסוציאציה הויזואלית היא מרכיב אינהרנטי במצווה עצמה - 'וראיתם אותו, וזכרתם'. כך שיש כאן מהלך דו-שכבתי של אסוציאציה ויזואלית - ראיית הציצית מזכירה לנו את קיום המצוות, בין השאר בשל הצבעוניות שלה אשר היא עצמה מוכתבת מכוחה של אסוציאציה מסוג זה.

ונשאלת השאלה: מדוע היה צריך רבי מאיר את 'שרשרת האסוציאציות' הזו? מדוע לא ציין בפשטות שהתכלת דומה לכסא הכבוד ובכך הציצית מזכירה לנו את קיומו של האל? מה מוסיף לנו המעבר דרך הים, הרקיע ואבן הספיר?

נדמה שאת התשובה לכך אפשר לשאוב מהתוספת שנוספה לשרשרת האסוציאציות של רבי מאיר דווקא בדורות האחרונים. וכך תיאר דוד וולפסון, מנהיג ועסקן ציוני, מבאי הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897:

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?

והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.

אמנם כך; דגל ישראל מהווה חוליה נוספת בשרשרת האסוציאציות של רבי מאיר, ומאריכה אותה לכדי: דגל ישראל > טלית > תכלת > ים > רקיע > אבן ספיר > כסא הכבוד.

אולי בכך נעוצה הסיבה להבאת הדברים באופן משורשר. ייתכן שרבי מאיר ביקש להמחיש לנו שאסוציאציה ויזואלית היא מעצם טבעה בעלת 'קצוות פתוחים'. היא דינימית וברת-שינוי בהתאם למהלכי ההיסטוריה והתהוות התרבות שלנו כאינדיבידואלים וכעם. אסוציאציות באות והולכות, מתרופפות ומתחזקות, ולנו היכולת להוסיף עליהן, לגרוע מהן, ואף לדרוש בהן ולתבוע את המשכיותן - כפי שעשה וולפסון - שהרי תרבות ישראל היא חיה ונושמת, גמישה ואלסטית - וצבעונית להפליא.

1. אציין כאן שתי עבודות החביבות עלי במיוחד העושות שימוש בטלית ובציצית: היצירה 'כל העולם כולו גשר צר מאוד' של האמנית האמריקנית הת'ר ג. סטולץ משנת 2007 אשר עושה שימוש בציצית כאובייקט (גשר). ניתן לראות את היצירה באתר האמנית www.sewingstories.com. ה. העבודה השניה היא יצירתו של אבי עזרא משנת 2002 'אשה בטלית'.

2. התמודדות עם צבעוניות הלכתית של שעות היום ניתן לראות בעבודתי 'שעות זמניות' משנת 2005 באתר www.dovabramson.com

3. דוגמה לקושי שהזכרנו בהעברת 'מסורת ויזואלית' ניתן לראות בפשטות בפירוש רש"י בפסוקים בפרשתנו, בהם רש"י מפרש באופן מפתיע למדי את המילה 'תכלת' כ'צבע ירוק (!) של חילזון'

דוב אברמסון הוא מעצב ואמן העוסק בתרבות יהודית-ישראלית. יצירתו 'וידוי: הניגון' מוצגת בימים אלו בבית האמנים בירושלים.

 

 

קנקן חדש מלא ישן - מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם [...] וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (יד, ה-ז)

ולמה קרעו בגדיהם, שראו משה ואהרון שקבלו דברי חבריהם, שנא' "ויפל משה ואהרן על פניהם" (יד, ה), שלא אמרו נצא ונלחם, אלא אמרו אין אנו יכולים ליכנס לארץ, ש"העמלקי והכנעני שם לפניכם" (יד, מג) וילידי הענק שם. ולואי שלא נשוב למצרים. ועל זאת נתחתם גזר דינם, שנא' "גם בי התאנף ה' בגללכם" (דברים א, לז). מהו בגללכם, כשם שנחתם דינם של יוצאי מצרים שקבלו דברי המרגלים, כך נחתם גזר דינו של משה שקבל דברי המרגלים לשעה. אמר לו הקב"ה "היד ה' תקצר, עתה תראה היקרך דברי" (יא, כג), הרי שאמר משה "כי חזק הוא ממנו" (יג, לא), וקרהו דבר.

ומהו שנאמר "ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם" (דברים א, כט)? ולא משה אמר אלא יהושע! אלא ראוי היה שיאמר משה. וכן הוא אומר "ויאמרו טובה הארץ" (שם, כה) ולא אמרה אלא יהושע, אלא ראוי היה שיאמרו מרגלים.

תדע, שאמר לו המקום "אם אתם תבאו אל הארץ [...] כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (יד, ל) כלב ויהושע יבואו, משה ואהרון לא יבואו.

ומהו שנאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (במדבר כ, יב)? שתלה להם מעוון מרגלים עד עוון מריבה, ואמר אם יקדישו שמי אני מוחל להם עוון מרגלים, יבוא קדש של מריבה ויכפר על קדש של מרגלים. כיוון שבאו לקדש אמר להם המקום עכשיו היא שעתכם. כיוון שהכה משה בסלע מייד אמר לו "יען לא האמנתם בי" במרגלים, "להקדישני לעיני בני ישראל" במי מריבה.

הדרשה מפתחת את הרמזים שבספר דברים, לפיהם השתתפו משה ואהרון בחטא המרגלים. רמז נוסף נמצא בפרשת בהעלותך, בה מוכיח הקב"ה את משה על שפקפק בכוחו, חטא דומה לחטא המרגלים. לגבי פירוש הביטוי "כי חזק הוא ממנו" במובן שהאויב חזק מהקב"ה - ראו סוטה לה ע"א.

החטא העיקרי של משה ואהרון הוא אפוא חטא המרגלים, ולא חטא מריבה. ואכן חטא מריבה אינו נראה כמצדיק את ענשם של משה ואהרון, וקושי זה נדון הרבה. בהמשך הדרשה מיושבים הפסוקים שנראים סותרים רעיון זה.

 

 

ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך פרט אנשים לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

(כלי יקר במדבר יג ,ב)

 

 

"אצבע אלוקים" ואחריות האדם להכרעותיו

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.

(בבלי תענית כט, ע"א)

 

כמעט ולא ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ היעודה.

מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים...הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של עולם..

אנו שאיננו דור המדבר שזכה לגילוי שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.

(י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.