וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

 וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ

וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. (שמות ג, ב)

 

 

מתוך הסנה - ולא אילן אחר, משום 'עמו אנכי בצרה' (תהילים צא טו).

 (רש"י שמות ג, ב)

 

וירא מלאך ה' וגו' - אמר רבי יהודה בר נחמיה: טירון היה משה לנבואה.

אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גבוה אני מבעתו, ואם בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה,

מה עשה הקב"ה? נגלה עליו בקולו של אביו, אמר 'בא אבי ממצרים'

אמר לו: איני אביך אלא אלהי אביך.

(שמות רבה פרשה מה, ה)

 

רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר (שמות ג, ח) 'וארד להצילו מיד מצרים'. רבי יוסי אומר: כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, שנאמר (שם שם, ז) 'ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי'.

(שמות רבה פרשה ב)

 

המשמעות - מבחינה כללית - של הופעת אלהים בסנה, היא אמת חשובה זו: "אין מקום פנווי בלא שכינה, אפילו סנה" (שמות רבה). אף המקום השפל ביותר אינו פחות מלהיות משכן לרוח אלהי; וכל קיום ארצי, אפילו הנחות ביותר בעיני האדם, נועד והוכשר לתפקיד אלוהי.

 (הרש"ר הירש שמות ג, ב)

 

 

מוקדש לאמי, ד"ר חווה שור,

שהייתה שותפה מרכזית במפעל התרגום של פילון לעברית,

בהגיעה לגבורות.

"איש מצרי" כהכנה ל-"איש האלוהים"

ירון שור

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". שבע מלים מתארות את 40 השנים הראשונות של משה. כיוון שהמקרא מיעט כל כך בדברים, ניסו חכמים בכל הדורות לתאר בצורות שונות את תהליך חינוכו והתפתחותו האישית, של האיש שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הנהגה ונבואה בישראל. שבע המלים בפסוק מתארות תהליך חיבור לא מובן של נסיך מצרים העובר אל מחנה המדוכאים ויוצא למאבק נגד פרעה מאמצו.

"ויגדל משה" - בכדי להבין את גודל הדרמה והמהפך בחייו של משה, יש לתאר את תהליך גדילתו וחינוכו של משה בבית פרעה. אבן עזרא רואה חשיבות לכך שמשה גדל כנסיך משתי סיבות:

אולי סיבב ה' זה שיגדל בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה בבית עבדים" וכן "כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו - לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו לאחד מהם.

רבי שמשון רפאל הירש אומר שחינוכו של משה שילב:

גבורה, בריאות וכוח. כי רק בגוף בריא, שכוחו לא תש, יושגו יתר התנאים: צלילות הדעת, המסוגלת לשאוב חכמה ממעין התורה הפתוחה בפני כל, וגם עושר - עצמאות ואי תלות.

פילון האלכסנדרוני, שחי במאה הראשונה לספירה, לפני חורבן הבית, באלכסנדריה, שהייתה מרכז החוכמה היוונית במשך מאות בשנים, ושהצמיחה חכמים כאאוקלידס, אבי הגיאומטריה, ותלמי, אבי האסטרונומיה. על פי פילון, ראה פרעה במשה נכד ויורש יחיד, וחינך את משה לרשת את כיסאו בבוא הזמן. את חינוכו של משה בבית מדרשו של פרעה, הוא מתאר כשיפור של תהליך החינוך המפורסם של אלכסנדר מוקדון, שאריסטו היה מחנכו. על פי פילון, כינס פרעה את גדולי החכמים של האזור, מיוון, ממצרים ומבבל, בכדי לתת למשה חינוך רחב והשכלה כללית מרבית. הדגש בחינוכו של משה היה על ידיעת הפילוסופיה, המוסיקה, האסטרונומיה, מדעי הטבע והמתמטיקה. תיאור זה מתקשר לאופן בו הרמב"ם מתאר את משה העומד לפני ה' ומבקש "הראני נא את דרכיך". על פי הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א, פרק נ"ד מבקש משה מהקב"ה להכיר לו את חוקי הטבע.

תיאור תהליך החינוך של משה עומד לכאורה בסתירה הגיונית להמשך הפסוק. "ויצא אל אחיו" - מה פתאום שנסיך מצרים ירצה בכלל לצאת מן החומות הגבוהות של ארמון המלך? ומה הביא אותו לחוש קרבה כלשהי לעם המדוכא שעבד בשביל סבו המאמץ, ולהגדיר את עם העבדים הזה כאחיו? פילון מסביר את המיוחד בהחלטתו של משה, ונותן הסבר פסיכולוגי מעמיק ומודרני להבנת המיוחד בהחלטתו של משה להתחבר אל אחיו. אומר פילון:

רוב בני האדם, כידוע, אך נשבה עליהם הצלחה כלשהי כרוח קלה, מתנפחים ונושמים בחזקה ומתגאים על פשוטי העם - "פסולת", "מטרד", "מעמסת הארץ" וכיוצא באלה כינויים הם מכנים אותם! - כאילו רווחתם נחרצת בהחלט ומובטחת להם דרך קבע, בעוד לא יעמדו בעינם אולי אף לא עד למחרת היום... ואילו משה הגיע ממש אל קצה ההצלחה האנושית, נחשב לנכדו של מלך כה גדול, ועל פי ציפיות הכול עמד להיות היורש של שלטון סבו - הלא קראו לו בשם "המלך הצעיר" - ועם זאת, דבק בתרבות משפחתו ואבותיו, שכן סבר כי נכסי מאמציו, על אף זוהרם כעת, שווא הם, ואילו נכסי הוריו, על אף צניעותם לשעה, אכן שלו הם ואמת הם.

פילון מקשר את היציאה של משה אל מחוץ לחומות הארמון, כהחלטה ערכית. משה מחליט להתחבר אל התרבות היהודית של אבותיו מתוך תחושה שהיא התרבות שלו ושיש בה אמת, שחסרה בתרבות עליה חונך בבית פרעה. היציאה מהארמון הביאה את משה לחפש דרך חדשה.

"וירא בסבלותם". מפרש רש"י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. רש"י מדייק בקריאת הפסוק, משה רואה בסבלותם, ולא את סבלותם. בסבלותם- משמע לא ראייה של משהו חיצוני, אלא התחברות נפשית אל הסובל. רש"י הולך בעקבות מדרש שמות רבה (שמות רבה - פרשה א - סימן כז):

ויצא אל אחיו - שתי יציאות - כלומר נזכרו היציאות, בא להודיע לנו שלולא חשקו לראות בסבלות ישראל ולהשתתף בצערם ובעבודתם לא היה יוצא מעולם מפלטין של פרעה. כי שם היה אהוב ונחמד מאוד.

היציאה של משה אל מחוץ לארמון נובעת, על פי המדרש, מתכונותיו האנושיות. דווקא הסבל של אחיו הוא הגורם לו לצאת מהמקום בו היה כל כך אהוב ומקובל. הרב סולובייצ'יק רואה את ההתחברות לסבל הקיים בעולם כתכונה מרכזית המאפיינת את משה. במאמרו "קול דודי דופק" הוא אומר שברגע של קרבה מרבית אל ה', בעת שמשה מבקש מ-ה': "הודיעני נא את דרכיך..." הוא מבקש ממנו להתחבר אל סיבת הסבל בעולם ושואל: "מדוע ולמה יבואו ייסורים על האדם? מדוע ולמה יסבול הצדיק ויצליח הרשע?". התחברות זו אינה מיועדת לצורך הבנה תיאורטית של משה את הסבל או האדרה של הבנתו את העולם, אלא בכדי לחפש דרכים להתמודד עם הסבל.

לסיכום, "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" מתאר במלים ספורות את שלבי תהליך ההתפתחות של משה, שהיה תוצאה של חינוך משולב בתכונות אישיות יוצאות דופן של משה. החינוך הקנה לו כישורים ורוחב אופקים, שיבואו לידי ביטוי בהנהגת העם בעתיד. נסיך מצרים גילה תכונות אנושיות יוצאות דופן כבר בתחילת דרכו. האיש משה לא חיכה שהאירועים יגיעו אל מקום מושבו הבטוח מאחורי החומות, אלא החליט לצאת אל העולם שבחוץ, שם פגש באחיו והוכיח רגישות לסבל שלהם, ונכונות לשנות את חייו מן הקצה עד הקצה בכדי להתמודד עם סבל זה.

האנושיות של משה היא מפתח חשוב להבנת המשך דרכו. מעניין להתבונן במלה "איש" המתארת את משה בתחילת דרכו וחוזרת בתיאורו לקראת מותו. בפגישתו עם בנות יתרו בפרשתנו מתואר משה כ"איש מצרי". בתחילת פרשת "וזאת הברכה" בדברים מכונה משה - "איש האלוהים". במהלך חייו יוצאי הדופן הוא עובר תהליכים מורכבים ודרמטיים אבל נשאר בכל התהפוכות "איש". האפשרות להישאר איש, לאחר שגדלת בתור נסיך כל יכול, היא העומדת אצלו למבחן בתחילת דרכו. "ויצא אל אחיו", זהו הביטוי של הישארותו איש. הוא מעדיף להישאר איש, גם אם זה עולה לו במחיר ויתור על המלכות. אותה יכולת באה לידי ביטוי במערכת יחסיו עם האלוהים. האיש שהגיע לדרגה של "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" היה "איש האלוהים", כלומר נשאר איש גם בהגיעו אל שיאים רוחניים. זהו הכוח של משה להתמודד עם הכבוד שנפל בחלקו ולהישאר נאמן לעצמו. זוהי התכונה המתוארת בפרשת בהעלותך "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

פרופ' ירון שור מלמד באוניברסיטה העברית ובמכון לנדר.

 

 

יש להציל עשוק מיד עושקו, ללא קשר להשתייכות הלאומית

'שני אנשים עברים' - דתן ואבירם הם שהותירו מן המן.

(רש"י שמות ב, יג)

 

'עברים נצים' - בא בבינוני, הבא במקום שם התואר, המורה על מצה תמידית ולא בפועל עבר כדרך לשון הקודש, אלא לרמז שהיו שניהם מתוארים לנצים תמיד, ומזה יצא הדרש שהיו דתן ואבירם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין, שם, שם)

 

'שני אנשים עברים' - להגיד שבחו של משה, שלא הרג תמול את המצרי בעבור היותו מצרי ולפי שנפשו קשורה בנפש אחיו, אלא להציל העשוק מיד עושקו, והראיה כי ביום השני גער באיש אחד שעורר מדנים את רעהו, אף על פי שהיו שניהם עברים והיה ראוי לחמול גם על המעול בהיותו מאחיו.

(רבי יצחק שמואל ריג'יו, איטליה שם, שם)

 

ההורג, גם כאשר יש הצדקה למעשהו, אינו יכול למחוק את זכרון ההריגה

אמר לו הקב"ה למשה:" משה, בן מי אתה ?" אמר לו:"בן עמרם". "ועמרם בן מי הוא?". אמר לו: "בן קהת"... אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני - גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי 'עבדי משה בכל ביתי נאמן' - ואיך אמות?..." אמר לו: "כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו: "אברהם - יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: "יצחק - ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך." אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי." אמר לו משה: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: "ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

(מתוך המדרש "פטירת משה", "בית המדרש" מובא בעיונים לספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

משה, גם בעת בריחתו, אינו מפסיק ללחום למען הצדק

'ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב על הבאר 'ויבאו הרועים, ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשין משקין, עוות הדין יש כאן.

 (אבות דרבי נתן פרק עשרים משנה א)

 

"בוא וראה ענותנותו של משה; אע"פ שהיה בורח כאחד ההדיוטים, ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן-בתו של המלך" - כלומר, משה רבנו על אף היותו מודע לכך שהוא מבית המלכות של פרעה הגדול, עובדה זו לא מנעה בעדו מלעמוד לצידן של אותם עלובות שנעשקו על ידי רועי מדין, ולפעול לטובתן במצוקתן, וכבר מראשית דרכו בצאתו אל אחיו, ובראותו איש מצרי מכה איש עברי, מוצא הוא לנכון להתערב ולפגוע במכהו ולהורגו, וארועים אלה מעידים על רגישותו לסבלם של בני אדם ועל כושרו למנהיגות, ומזה אנו למדים כי ראוי הוא להיות רועה הנאמן של עמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 195-196)

 

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קֹדש הוא": מהו מקום?

גם בפירוש "המקום" הוא משל, והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב".

("העמק דבר", שמות ג, ה)

 

"ואברהם שב למקומו": לאנשותו, שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל, אף על גב שאפשר להתבודד ולהתפלל גם בלא גלוי שכינה, מכל מקום הסיר עליו עיון האלהות אחר שהבין רצון ה' ושב למקומו.

("העמק דבר", בראשית יח, לג)

 

"ואלכה אל מקומי ולארצי": לערכי, שלא אהיה עובד לאחרים, וכך פירושו בבראשית רבה, על הפסוק "וישב לבן למקומו" - לסורו.

("העמק דבר", בראשית ל, כה)

 

...בדרך זאת של השאלה נאמר: "ברוך כבוד ה' ממקומו", כלומר לפי דרגתו ורוממותו במציאות, וכן כל אזכור של מקום הבא ביחס לא, כוונתו דרגת מציאותו יתעלה אשר אין שווה לה ולא דומה לה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, חלק א, ח)