וְעַתָּה, לֵךְ

וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ

 וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. (שמות ד' , י"ב)

 

 

במדרש (ילקוט רמז קע"ג): אם נאמר 'אהיה עם פיך' למה נאמר 'והוריתיך', ואם נאמר 'והוריתיך' למה נאמר 'אהיה עם פיך'? אלא 'אהיה עם פיך' זה פתיחת פה ומענה לשון. 'והוריתיך' זה גנזי חכמה שגילה לו הקב"ה כל גנזי חכמה ותורה ומדע וגנזי חיים, והראהו מה שעתיד להיות לעולם הבא, וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סופרים ושל סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה בארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא והראהו רבי עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות, אמר: אין לי עסק בשליחותו של מקום, שנאמר 'ויאמר: ה', שלח נא ביד תשלח' - מה עשה הקב"ה? שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחד והראה לו בפרגוד של הקב"ה ריבי רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים 'הלכה למשה מסיני', מיד נתקררה דעתו של משה, עד כאן.

ויהיה פירוש 'והוריתיך אשר תדבר' לפי זה המדרש בוא ואראך כל מה שאתה עתיד לחדש ולדבר וללמוד וללמד הכל על שמך. זהו אשר תדבר, וכל זה כדי שלא יקטין עצמו כל כך.

 (שפתי כהן שמות ד, יא)

 

וְהוֹרֵיתִיךָ - אינו נגזר מ'ירה', אלא מן 'הרה': קליטת נבט חי (כ'הוליך' משורש 'הלך'). 'הוֹרֶה' = שותל נבט, בעל חיות אורגאנית, בגוף אחר. ובמישור הרוחני, הריהו הביטוי האציל ביותר ללימוד. החומר הנלמד יישתל בנפש הלומד כנבט רוחני, ימלא את לבו ויתפתח בקרבו ליישות רוחנית חיה, כאותו נבט ברחם האם.

(הרש"ר הירש ד, יב)

 

 

הכשרתו של משה רבנו כמנהיג

יהונתן צ'יפמן

התורה איננה מספרת הרבה על תולדות גיבוריה. הדברים נכונים במיוחד לגבי משה רבנו. חז"ל מכנים אותו 'אבי הנביאים' ורואים בו דמות העומדת 'בין שמים וארץ'. המעט שאנו יודעים על חייו הפרטיים של משה רבנו נמצא בפרשתנו, פרשת שמות, בה אנו לומדים על לידתו, גידולו, וחייו המוקדמים, לפני שנהפך ל'משה רבנו', איש האלהים, שבאמצעותו ניתנה תורה לכל ישראל . אך נדמה לי שאפשר לתת לפרשה זו - בעיקר לפרקים ב' עד ד' בספר שמות - את הכותרת: 'הכשרתו של מנהיג'. בקריאה זהירה, אפשר לראות איך משה התפתח והוכשר להיות מנהיג על ידי סדרת אירועים מכוננים.

ראשית הסיפור בלידתו, ובהצלתו מהגזירה האכזרית של פרעה ('כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו') ואימוצו של משה על-ידי בת-פרעה שדאגה לו למינקת 'מן העבריות' וכך גם אמו היתה לצידו בינקותו). בזכות גידולו בארמון המלוכה הוא זכה לשלווה מסוימת, להזדמנות ללמוד, לחשוב, להתבונן בעולם שמסביבו, משוחרר מעולה המפרך של עבדות מצרים. רבים מהמנהיגים המהפכניים בהיסטוריה העולמית שעמדו בראש תנועות מהפכניות של האנשים האומללים והמדוכאים ביותר, גדלו דווקא במעמד הביניים, בתנאים נוחים יותר להתפתחות.

בצאתו אל 'אחיו' משה שבר את מוסכמות המסגרת החברתית בה גדל על ידי הריגת המצרי שהיכה איש עברי. הוא נתן ביטוי לכעס וללהט מוסרי, ומחה נגד העוול שבסדר החברתי הקיים. אך הוא עשה זאת באופן אימפולסיבי, בפתאומיות, בלי הרבה מחשבה מראש, כדרכם של אנשים צעירים המגלים את אי-הצדק שבעולם, ומרגישים צורך לעשות משהו, בלי לחשוב על התוצאות.

מיד לאחר מכן, למחרת הריגת המצרי, משה מתערב בוויכוח בין 'שני אנשים עברים נצים', ושואל את 'הרשע' (ז.א. התוקף) 'למה תכה רעך'. במקרה זה, הוא אינו משתמש באלימות כדי להניא את התוקף ממעשיו, אלא מנסה לדבר אל רגש האחווה. הוא פועל פעם נוספת באופן אינטואיטיבי, אך עדיין אינו מבין איך לתקשר עם הזולת באופן יעיל. כתוצאה מתגובת התוקף, הוא מבין ש'אכן נודע הדבר' (של הריגת המצרי) ושהוא צריך לגלות, לברוח ממצרים למדבר בארץ מדין. הפעם, חוש הצדק הטבעי מביא אותו לעשות מעשה בעל אופי שונה; להציל את הבנות שבאו לשאוב מים מתעלולי הרועים המפריעים להם. כתוצאה מכך, יתרו, אבי הבנות, מבקש להזמין אותו הביתה, ובעקבות זאת הוא מתחתן עם בתו צפורה ונהיה לבן-בית.

מה היה תפקידו של יתרו בהתפתחות משה? התורה מספרת לנו מעט מאד אודותיו - אך ניתן לשער שהוא היה דמות האב הראשונה בחיי משה: הרי הוא לא הכיר עמרם אביו בכלל, היות והוריו נאלצו לשים אותו בתיבה בתוך הסוף בהיותו תינוק, כדי להתציל את חייו. סביר להניח שפרעה, רודן אכזרי, שבביתו הוא גדל, לא שימש לו כדמות חינוכית חיובית במיוחד. יתכן אם כך שיתרו שימש לו כמחנך ומדריך מוסרי. כך אולי ניתן להבין את הכבוד הרב שמשה רחש לו בבואו לבקרו במדבר.

השהות הארוכה במדין שימשה גם כתקופת הכנה לתפקיד הגדול והמרכזי של משה. בביוגרפיות של מנהיגים שונים, אנחנו פוגשים לא-מעט תקופות של גלות - אם בכלא, אם במקומות רחוקים כמו סיביר, ואם סתם בתקופות של "עיבור": של לימוד וקריאה והתבוננות בעולם - לפני חזרתם לפעילות ציבורית.

המדרש מספר על כך שעבודתו כרועה היתה תקופת הכשרה וניסון שהכינה אותו לתפקידו העתידי כמנהיג:

'ומשה היה רעה' (שמות ג, א)... אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה. הרי לך שני גדולי עולם, שבדקם הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאנמנים והעלן לגדולה: בדק דוד בצאן... וכן במשה.

אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאן של יתרו במדבר ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם כך. חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי: "ומשה היה רעה". (שמות רבה ב, ג; ב,ב)

אך נקודת המפנה החשובה בחייו של משה היה המפגש הישיר עם האלהים בהר חורב , בסנה ש'בוער ואיננו אוּכל'. אני מציע לקרוא פרק זה כמין "שיעור" שהעביר הקב"ה למשה על המשמעות להיות מנהיג.

מה מסמלת הקריאה מתוך הסנה? האם הוא סתם 'קוריוז', דבר בהנוגד את חוקי הטבע, או אירוע בעל משמעות עמוקה יותר? אולי, בדומה לאש המערכת בבית המקדש, שבערה כל הזמן על המזבח, המסמלת את הלהט הפנימי בליבו של עובד ה' האמיתי בפרשנות החסידית, כך גם לבו של המנהיג צריך להיות כסנה הבוער, בלהט תמידי וברצון לממש את תפקידו ההיסטורי, להעלות את העם לייעודו.

שני תפקידים יש למנהיג: לייצג את העם בפני גורמים חיצוניים (כמו פרעה), להיות מין 'שר החוץ', המדבר אל השליטים; ולהנהיג את העם עצמו; לחנך אותו, להסביר לו מה שעליו לעשות, לעודד אותו, לנחם אותו ולומר לו לא לאבד תקווה בתקופות קשות, וכו'.

המפגש של ה' עם משה ' מתחיל עם הקריאה ללכת אל פרעה, ול'הוציא את עמי בני-ישראל ממצרים'.

בתגובה לקריאת האל, משה שואל: כשישאלו העם, מה שמו של האלהים המצווה אותי לעשות כך (כלומר: להיכנס להתנגשות חזיתית עם פרעה, החזק, המפחיד, והכל יכול בארץ מצרים; להכניס את עצמו ואת העם לסכנות חדשות), 'מה אומר אליהם?'.

 מנהיג צריך גם, ואולי בעיקר, לדעת איך לדבר אל העם, איך להתגבר על הספקות וההיסוסים והפחדים שלו ושלהם ולתת להם תשובה. וכאן ה' משיב לו באמירה די לקונית - ספק תשובה, ספק הבטחה מעורפלת: "אהיה אשר אהיה"; אבל תיכף מוסיף: "ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם; זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר".

בשלב השלישי, משה שואל אלו אותות והוכחות הוא יכול להביא אל העם כדי לאמֵת את דבריו. כאן באים כל האותות והמופתים שה' מצייד בהם את משה: המטה שנהפך לנחש וחוזר להיות מטה; ידו שנכנסת לחיקו והופכת מצורעת כשלג, וחוזרת כבשרו; והפיכת המים לדם - ז.א., הטרמה של עשר המכות. ללמדנו שמנהיג אמיתי צריך לדעת איך לדבר אל העם גם ברמה נמוכה, ואפילו ברמה קונקרטית, באמצעות נסים, ולא רק דרך רעיונות מופשטים של אל טרנצנדנטי.

ובסופו של דבר, בשלב הרביעי, האלהים צריך להתמודד עם חוסר הבטחון העצמי של משה עצמו. הוא כבר ביטא זאת בנהתחלה ("מי אנכי כי אלך אל פרעה"), אך בסוף הוא חוזר ואומר: 'כי איש כבד פה וכבד לשון אנכי'. חשוב שמנהיג יאמין בכוחו להנהיג; בלי זה הוא אבוד מלכתחילה. זה הכוח, וגם הסכנה האיומה, בכריזמה: אדם כריזמטי יכול, בדרך כלל, לשכנע אנשים ללכת אחריו, בין אם הוא איש ישר וערכי ודובר אמת, בין אם הוא איש מושחת, נוכל, שקרן, ורשע - ולהיפך: איש תם וישר, אך חסר ביטחון, ישפיע, אם בכלל, על מעט אנשים. כך הוא טבע האדם.

בשלב זה, כשמשה כמעט מסרב להיענות לשליחותו של אלהים ואומר 'שלח נא ביד תשלח', ה' נותן בידו תשובה מעניינת: שהוא, ה', בחר בו להיות שלוחו, ואפילו יש אלמנט שרירותי בדבר. (עיין רמב"ם, הל' יסודי התורה, פרק ז, ה ; אחרי שהרמב"ם מסביר שעל האדם להכשיר עצמו לנבואה, הוא מסיים ש'אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה'). כל אדם בעל כישורים מסוימים יכול להיות שליח ה'; בשלב מסוים ה' יתן לו הכח הנחוץ. וגם אפשר אולי להוסיף: הדברים נאמרים במיוחד אם מה שמניע אותו היא תחושת הצדק ושכנוע פנימי בצדקת המטרה. גדעון, למרות היותו 'הצעיר באלפי מנשה' היה כל כך כאוב ונסער מהסבל של העם תחת עול המדיינים, עד שהמלאך אומר לו "לך בכוחך זה" - זה כשלעצמו הפך אותו למנהיג פוטנציאלי.

ואולי בסיכומו של דבר, מה שבולט כאן אצל משה, לעומת רבים ממנהיגי תקופתנו, הוא מה שאין כאן: אין מדובר ברצונו של המנהיג להיות 'אדם חשוב', או לזכות בטובות הנאה, או להיות עשיר או "ידוען". משה רבנו לא דרש לעצמו לשכה מפוארת, נהג צמוד, או משכורת גבוהה, גם לא סוויטות יוקרתיות.

חכמים מזהירים את בעלי השררה ואת אנשי התורה: "אל תעשם קרדום לחפור בה". מנהיג אמיתי חושב אך ורק על טובת העם וצרכיו, ולא על הגדולה שהוא יכול להפיק מהיותו מנהיג.

היו מנהיגים בעם ישראל, שבדומה למשה רבנו חיו בצנעה ובתוך עמם - ולא רק בעבר הרחוק,. הלוואי שנזכה לכך שוב.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

משה, גם בעת בריחתו, אינו מפסיק ללחום למען הצדק

'ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ויבאו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב על הבאר 'ויבאו הרועים, ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. בא משה וישב עליהם בדין, אמר להם: מנהגו של עולם אנשים ממלאין ונשים משקות, כאן נשים דולות ואנשין משקין, עוות הדין יש כאן.

(אבות דרבי נתן פרק עשרים משנה א)

 

"בוא וראה ענותנותו של משה; אע"פ שהיה בורח כאחד ההדיוטים, ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן-בתו של המלך" - כלומר, משה רבנו על אף היותו מודע לכך שהוא מבית המלכות של פרעה הגדול, עובדה זו לא מנעה בעדו מלעמוד לצידן של אותם עלובות שנעשקו על ידי רועי מדין, ולפעול לטובתן במצוקתן, וכבר מראשית דרכו בצאתו אל אחיו, ובראותו איש מצרי מכה איש עברי, מוצא הוא לנכון להתערב ולפגוע במכהו ולהורגו, וארועים אלה מעידים על רגישותו לסבלם של בני אדם ועל כושרו למנהיגות, ומזה אנו למדים כי ראוי הוא להיות רועה הנאמן של עמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 195-196)

 

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קֹדש הוא": מהו "מקום"?

לאחר מכן התרחבה הלשון לגביו ועשׂתה אותו שם לציון דרגתו של איש ומעמדו, כלומר, לשלמותו בעניין כלשהו, עד שאומרים פלוני במקום פלוני בדבר פלוני. יודע אתה כמה מרבים בעלי-הלשון להשתמש בכך באומרם: ממלא מקום אבותיו והיה ממלא מקום אבותיו בחָכמה או ביראה, ובאומרם: ועדין מחלוקת במקומה עומדת כלומר, בדרגתה. בדרך זאת של השאלה נאמר: 'ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג', 12), כלומר, לפי דרגתו ורוממותו במציאות. וכן כל אִזכור של מקום הבא ביחס לאל כוונתו דרגת מציאותו יתעלה אשר אין שווה לה ולא דומה לה, כפי שיוכחבהוכחה מופתית.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, חלק א, ח בתרגום מיכאל שורץ)

 

גם בפירוש "המקום" הוא משל, והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב".

("העמק דבר" שמות ג, ה)

 

"ואברהם שב למקומו": לאנשותו, שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל, אף על גב שאפשר להתבודד ולהתפלל גם בלא גלוי שכינה, מכל מקום הסיר עליו עיון האלהות אחר שהבין רצון ה' ושב למקומו.

("העמק דבר" בראשית יח, לג)

 

"ואלכה אל מקומי ולארצי": לערכי, שלא אהיה עובד לאחרים, וכך פירושו בבראשית רבה, על הפסוק "וישב לבן למקומו" - לסורו.

("העמק דבר" בראשית ל, כה)