וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ

מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת...

וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ

 מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. (במדבר יג; כא, כה)

 

 

'ויעלו ויתורו את הארץ' - כיצד? כשהיו נכנסין לעיר והדֶבֶר היה נוגף את הגדולים והיו בני העיר מתעסקין בקבורתם והיו נכנסים ובריה לא היה רואה אותם, לכך אמרו 'הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא' - בנסים שהקב"ה עושה להם הוציאו דיבה.

 (ילקוט שמעוני תורה שלח רמז תשמג)

 

ונראה כי הכל (שליחת המרגלים ושהייתם במדבר במשך ארבעים שנה) היה סיבה מאת ה', וכמו שכתב הרמב"ם (מורה ח"ב פרק ל"ב), אלא שהוא אומר שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שלימדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה ונולדו ג"כ (באותם ארבעים שנה) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות.

ואני אומר שלא היתה כוונת האל שיקנו גבורה, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, אבל סבב שיתעכבו במדבר, למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה משה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו צריכים להתפרנס דרך נס, ולא היתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבותם לדורות עולם, כמו שהיה הענין על ידי שישבו ארבעים שנה במדבר, ומשה מנהיגם ומפרנסם באותות ובמופתים ומלמדם דרכי ה'; והחינוך הזה אשר לא היה כמוהו בכל הארץ שיהיו מאתים ריבוא נפשות יושבים אצל מלמדם במשך ארבעים שנה, בלי שיהיו טרודים בבקשת מזונותיהם, זה הוא שהעמיק האמונה בלב בני ישראל, באופן שבתעות כל יושבי הארץ אחרי האלילים, נשארו תלמידי משה גוי אחד ויחיד בארץ, שומר האמונה הטהורה, וממנו התפשטה והתפשט לטובת המין האנושי כולו, ומלאה הארץ דעה את ה'.

 (שד"ל במדבר יג, ב)

 

יציאת מצרים, עבודת הבורא, וחירות האדם

יהונתן צ'יפמן

בסוף פרשת שלח לך נמצאת פרשת ציצית, הנאמרת פעמיים ביום כחלק ממצוות קריאת שמע. בפסוק האחרון בפרשה זו נאמר, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים..." (במד' טו, מא). מעניין הדבר שיש פוסקים הטוענים שלפסוק זה יש סטטוס מיוחד, כקיום של מצוה מיוחדת "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ( דברים טז,ג) כך, למשל, רבי אריה לייב ב"ר אשר גינצבורג - בעל "שאגת אריה", ספר למדני חשוב מהמאה ה-19, מקדיש לנושא זה דיון ארוך ומורכב (עי' שם, סי' ח-יג).

כמו כן, יציאת מצרים נזכרת בלשונות דומים לאורך כל התורה, בשינויים מסוימים, כהצדקה או נימוק לשמירת המצוות או כטיעון תיאולוגי: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויק' יא, מה); "... אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים; ושמרתם את כל חֻקֹתי ואת כל משפטי ועשיתם אֹתם אני ה'" (ויק' יט, לו-לז); "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מֹטֹת עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויק' כו, יג; והשוה עוד ויק' כ,כד-כו; כה,לח; שם,נה; ועוד).

מרכזיותה של יציאת מצרים מתבטאת גם בחשיבותו של חג הפסח, כראשון חגי השנה, שממנו, במובן מסוים, יתר החגים מסתעפים. יש דיון תלמודי מעניין לגבי המועד בו התרחשו אירועים מרכזיים בתולדות העולם :

תניא. רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. (בבלי ראש השנה י,ב - יא,א; הדגשה שלי)

מהו הנושא שבאמת מעסיק שני תנאים אלו? שמעתי פירוש פשוט, אך מעמיק, מידידה שלנו: בתשרי האלהים הוא במרכז, ובניסן האדם. בתשרי אנו מכתירים את ה' כמלך; אנו עוסקים בהתבוננות פנימית, בחשבון נפש ובתשובה, כדי ליישר את מעשינו עם דרישות התורה, המייצגת את העולמות העליונים. לעומת זאת, בפסח אנו מספרים על גאולה אנושית, על קבוצה של בני אדם, עבדים מדוכאים, אבות אבותינו, שיצאו לחירות ולחיים חדשים והפכו לעם בארצם. ייתכן שזו היסטוריה בפרספקטיבה תיאולוגית, אך בכל זאת היסטוריה אנושית מובהקת. בחודש הזה, לפי המסורת הקבלית, השם המפורש נקרא "ישר," כסדרו, מפני שניסן מסמל המצב האידיאלי, בו אין שלטון אדם בזולתו.

מהו הקשר הרעיוני בין יציאת מצרים לבין היות ה' לנו לאלהים, קבלת מלכות שמים ועבודת הבורא? נדמה לי שאין אדם יכול לעבוד את הבורא, אלא אם כן הוא עצמו בן-חורין. עבד, שנמצא תחת מרותו של אדם אחר, אינו יכול להיות אחראי על עצמו או על מעשיו ודבר זה הוא תנאי הקודם לכל החיים הדתיים והמוסריים. הרמב"ם מקדיש שלושה פרקים לנושא בחירה חפשית או "רשות" הנתונה לאדם, ורואה בו "עיקר גדול והוא מעמודי התורה והמצות" (הל' תשובה ה,ג; ועי' שם בפרקים ה-ז בכלל). לכן, עבד, שאין ביכולתו להשתמש בבחירה חופשית, בהיות רצונו משועבד לרצון אחרים, אינו יכול לקבל החלטות מוסריות, וממילא אינו יכול לעבוד את ה'.

יתירה מזו: שליטת אדם על אדם אחר היא פגיעה קשה ועלבון לצלם אלהים שבאדם. וזו אף זו: לא רק העבד אינו יכול לעבוד את ה', אלא גם האדון, בסופו של דבר, נפגם מוסרית על ידי שליטתו בזולת. פירוש של שליטה כזו הוא בהכרח: שימוש בזולת לצרכי עצמו ולהנאת עצמו, במקום לראות בו אדם כמוהו הנברא בצלם, בעל מודעות והכרה בפני עצמו. על ידי כך שהוא שולל את הצלם בזולת, וגם מקהה את רגישותו לקדושה בכלל. יש אמירה מפתיעה בספר ירמיהו. נאמר שם (לד, יג-יד), " כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ..." מצוות שילוח עבדים ידועה; היא מופיעה בשמות כא, א-ו, בראש סדרה של משפטים המובאה מיד אחרי תיאור מעמד הר סיני. אך למה הנביא מחשיב אותה לברית? הוא כנראה רוצה להעניק למצוה זו מעמד מיוחד, מכונן, כאחד מעמודי התורה. אנו יכולים ללמוד מכאן ששיעבוד איש על ידי רעהו עומד בניגוד לברית; הוא סילוף של דרך הטבע (או לפחות של חזון אידיאלי של איך שדברים צריכים להיות), בו כולם שווים וכולם אמורים להיות בני-חורין.

נדמה לי שבאותה מידה ששיעבוד היחיד על-ידי זולתו הורס כל אפשרות של חיים פנימיים לשניהם, כך הדבר לגבי עמים. שליטת עם אחד על עם אחר, גם אם הוא נעשה למען הבטחת שלומם וביטחונם של הרוב, הורסת כל חלקה טובה אצל העם הנשלט וגם אצל העם השולט. כמו רעל המתפשט בגוף הציבור, הוא מכרסם בכבוד האדם וחירותו (ודווקא בעתות משבר יש לזכור דברים אלו). אמירתו המפורסמת של אברהם לינקולן, "עם לא יכול להתקיים לאורך זמן חצי-עבד וחצי בן-חורין" נכונה היום כמו אז.

בתקופתנו יש סוגים חדשים של עבדות, סוגי עבדות המוסווים על-ידי מילים גבוהות, אך בכל זאת כרוכים בדיכוי "האדם הקטן"; גלובולוזציה, הפרטה, "ניאו-ליברליזם" - מושגים אלו מושתתים על הרעיון שזכויות על רכוש וחופש כלכלי בלתי-מרוסן קודמים לזכויות יסוד של כל אדם לחיים הגונים, לצרכים בסיסיים, לחינוך, לבריאות, ולסביבה נקייה. היום אפילו מדברים על אפשרות שקבוצות מסוימות של אנשים יהיו "מיותרות", על תרבות שאין בה תעסוקה מלאה, על חברה עתידית שאין בה מקום למי שלא הצליח לרכוש את המיומנויות המתוחכמות הנדרשות ע"י חברה טכנולוגית. אלו ימצאו את עצמם יותר ויותר בשולי החברה, או מנוצלים בצורה בוטה ומחרידה.

אכן, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולבדוק אם אכן הפנמנו את היעדים החשובים של יציאה מעבדות לחרות.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

 

ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך פרט אנשים, לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל 'לך' - לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים, כאמור.

(כלי יקר במדבר יג ,ב)

 

"אצבע אלוקים" ואחריות האדם להכרעותיו

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.

(בבלי תענית כט, ע"א)

 

כמעט ולא ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ היעודה.

מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים...הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של עולם...

אנו שאיננו דור המדבר שזכה שלגילוי שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)

 

"ועשו להם ציצית" - השלמת הבגד כמטאפורה לשותפות האדם עם הקב"ה בתיקון עולם

...הבריאה היא כמו מעטה להמאציל, עד כי איש בער לא ידע ונבל יחשוב בלבו אין אלוהים. ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד. ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה... ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שלא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום תסעדהו... ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", וזהו שאמרו בסנהדרין צ"ט "כל העוסק בתורה לשמה... כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר לנטוע שמים וליסד ארץ, ואולי יש לומר על הך "ועשיתם אֹתָם" - ועשיתם אֲתֶּם, שהוא כאילו עשאו לעצמו.

(מתוך פירוש "משך חכמה במדבר טו, מ)