הארץ אשר עברנו בה לתור אֹתה טובה הארץ מאד מאד (במדבר י"ד ז')

 

 

אבל אונקלוס תרגם "העתירא היא אם מסכנא" - כי יש ארצות אשר יושביהן עשירים מפני הזול המצוי ביניהן ושכיניהם רוכליהם בכל הטוב הנמצא בהם, ויש ארצות צריכות לשכונותם ויושביהן קצרי יד, והן טובות לא רעות כלל.

(רמב"ן במדבר יג , יט)

 

"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש"

"שלח לך אנשים" - זה שאמר הכתוב "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם" (תהלים עו ו).

"אשתוללו אבירי לב" - אלו משה ואהרן, ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם. מיד עמד כלב ושתק כל אותן האוכלסין, שנאמר "ויהס כלב את העם אל משה" - עמד לו על הספסל והיה משתקן, ואומר הסו הסו, והם שותקין לשמוע ממנו. אמר להן: "טובה הארץ מאד מאד". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: טובה גדולה אני מחזיק לכלב, שנאמר "זולתי כלב בן יפונה" (דברים א לו). מהו זולתי? זה לזה אותי יתר ויתר מששים מכם. אתם לא מצאתם ידיכם, אלא נתרשלתם. לכן נאמר "אשתוללו אבירי לב". כל כך למה? לפי שהיו שלוחים טפשין. עליהם אמר שלמה: "מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל" (משלי כו ו).

(תנחומא שלח סימן ב)

 

 

גיליון זה מוקדש לכבודהלל דוד רוזנר הי"ד

שנפל בקרב על קדושת ה' והמולדת

ועל איוולת האדם

בעינינו - בעיניהם?

רפאל רוזנר

פרופסור ישעיהו לייבוביץ בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" כותב (ע' 918) על שליחותו של משה:

"שליחותו של המנהיג "איש האלהים" נכשלה, וזהו הכישלון הגדול ביותר לא רק בהיסטוריה של היהדות, אלא לפי הקונספציה של התורה, זהו גם כישלונה הגדול של האנושות כולה."

המהר"ל, בתחילת פירושו לפרקי אבות (ספר דרך חיים - פרק א משנה א) מעלה את אחת הסיבות האפשריות לכשל המנהיגות של משה: "משה קבל תורה מסיני" – "כי המקבל הוא מקבל לפי כוחו". כלומר הקב"ה מסר את כל התורה כולה ומשה התקשה לקבלה בשלמותה. המהר"ל חושף את מורכבות הקשר בין האל לאדם. מורכבות זאת כבר הודגשה בפסוק: (ספר איוב כח, יג) "לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים". האדם לא יכול לדעת מהו רצון האל בשלמותו בגלל מגבלותיו האנושיות. כשל תקשורתי זה משליך על כל סוגי התקשורת של האדם.

יורם יובל כותב בספרו "סערת הנפש" (ע' 377) "אנו רואים מה שאנו רוצים לראות". האומנם? נראה שאנו רואים את מה שאנו יכולים לראות ולא מה שאנו רוצים לראות. מאמצים רבים נדרשים כדי להגביר את היכולת החושית שלנו.

פרשת המרגלים ממחישה באופן ייחודי את הקשיים התקשורתיים של האדם עם עצמו, עם האחר ועם בורא העולם. בהמשך דברים אלה, נראה שכשל המרגלים מותנה באופן אורגני בכישלונו של משה להבין את רצון האל.

עם חזרתם לאחר הסיור בארץ, טענו המרגלים (במדבר יג לג): "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". במסכת סוטה (לה א) מעירים על הפסוק: "אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו" (המרגלים היו שקרנים). חז"ל אינם מבקרים את הדימוי העצמי הנמוך של המרגלים. בסך הכל לא מזמן בני ישראל יצאו ממצרים ולא הפנימו שהם בני חורין. נסים ונפלאות אינם יכולים להחליף תהליך רגשי פנימי הדורש זמן - התהליך ידרוש ארבעים שנה. דון רבי יצחק אברבנאל אמר על הפסוק הנ"ל: "דבר ידוע הוא שיותר יתבזה האדם הפחוּת בעיני האיש הנכבד משיתבזה בעיני עצמו". אם כך הדבר, למה רואה רב משרשיא שקר בדברי המרגלים? הגמרא במסכת סוטה שואלת מאיפה ידעו שהם חגבים בעיני התושבים המקומיים? הפרשנות היא פרשנות של שקר, כי הם לא שאלו את תושבי ארץ כנען. לכאורה רב משרשיא אינו מזהה בתגובה של המרגלים השלכה של הדימוי העצמי הנחות. למרגלים עצמם, ברור שהם כחגבים, אין ספק בכך ולא צריך לשאול את האחרים. בעיני כל העולם הם, בני ישראל, עבדים מושפלים שזה עתה יצאו ממצרים. אז איפה השקר? לפי מילון אבן שושן, אחת ההגדרות של שקר היא: "דברים שאינם מתאימים למציאות". השקר הוא שהמרגלים אינם מכירים את המציאות של הענקים. הם מדמיינים את המציאות של האחר. לא היה קשר בין המרגלים לענקים. במילה "שקר" קיימות האותיות של "קשר". השקר הוא קשר מעוות מבוסס על דברים שלעולם לא היו ולא נבראו. אדם שמדבר במקום האחר אינו מתַקשֵר, הוא מנוכר ומנותק מן המציאות של האחר. כך היו המרגלים מול הענקים. בני ישראל במדבר חיו במסגרת א-היסטורית, מציאות של נסים ונפלאות, מוגנים בעזרת ענני כבוד המלווים אותם. שליחותם של המרגלים לארץ כנען הפגישה אותם לראשונה עם מציאות היסטורית שהציפה אותם ולא יכלו להתמודד איתה כי לא היו מוכנים לכך.

חוסר ההכנה של המרגלים אינו מובן בלי להתייחס למשה. בורא העולם אומר למשה (במדבר יג ב) "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". המדרש, התלמוד ורש"י עמדו על כך שאין שום חיוב בשליחות זאת - "שלח לך – לדעתך". בורא העולם מציין שאם כבר שולחים נציגות לארץ כנען צריך לשלוח "אנשים" – אין הוראה לשלוח מרגלים. רק משה מזהה אותם כמרגלים. במשנה תורה, הוא מזכיר לבני ישראל (דברים א, כד) "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ". לא מדובר באנשי צבא כמו ביריחו אלא בנציגים מכובדים, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". הם הולכים לתור את הארץ כלומר לסייר בה, לא להסתנן כמרגלים. משה מפרש אחרת את דברי ה'.

בתדרוכו ל"שליחים" אומר משה: "וּרְאִיתֶם... וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב... וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" אלה הנחיות לאנשי צבא. כלומר משה מתכנן כאן כיבוש באמצעות מלחמה כשהאל אומר בפירוש " אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מדובר בנתינה. אין שום אזכור של מלחמה בדברי ה'. כבר בספר שמות נאמר לבני ישראל (שמות יד, יד) "יה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". הבנת המסר האלוקי תלויה באדם. סימוכין רבים בחז"ל מעידים על תפקידו של האדם בהבנת המסר האלוקי. במסכת סוכה (נג א) נאמר בשם הלל הזקן: "למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי". כלומר האדם בוחר את דרכו עלי אדמות. הספרות החסידית תמצתה את הרעיון הזה במילים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (שבת נט ב). קיים נתק בין רצון האל לפרשנות של הצדיק או הנביא. אירועים רבים בתנ"ך מעידים על כך: איסור אכילה מעץ הדעת לא נקלט על ידי האדם; הכאת הסלע על ידי משה. אמחיש זאת רק באמצעות עקדת יצחק שבה ה' מבקש מאברהם (בראשית כב ב) "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" ורש"י מסביר (פירושו דחוק למדי מבחינת הפשט, אבל סימוכין רבים קיימים במדרש לתפיסה זאת): "והעלהו - לא אמר לו שחטהו לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר". אברהם וגם יצחק הבינו את הציווי האלוקי כדרישה להקרבה פיזית ועל זה המדרש אומר: (בראשית רבה נה פסקה ח) "אהבה מקלקלת את השורה". אהבתו של אברהם לבורא העולם הייתה כה גדולה שסנוורה אותו ולא הבין מה ה' מצפה ממנו.

המרגלים-שליחים אינם מבינים את טיב שליחותם. משה הנחה אותם כאנשי צבא ולא היו אנשי צבא. "השליחים" ראו רק מה שיכלו לראות בסיורם בארץ. שלוש פעמים הזכירו לנו ה"שליחים" שראו ענקים (במדבר יג כב) "וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק", (במדבר יג כח) "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", (במדבר יג לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים". האם לא היו תושבים אחרים בארץ כנען? מה מהווים בסופו של דבר הנפילים האלה? אנשים ענקיים באמת? או אולי אנשים שפעם היו גדולים ונפלו (מלשון נֶפֶל) כמו שרש"י מתאר אותם: (בראשית ו ד) "הנפלים - על שם שנפלו והפילו את העולם ובלשון עברית לשון ענקים הוא". "הנפילים", הם אנשים ירודים שאבדו את מעמדם. קיימת אירוניה מסוימת כשמגדירים את הנפילים כענקים. ה"שליחים" בגלל הדימוי העצמי הנמוך והבלבול הנוצר מחוסר בהירות של השליחות, מנפחים את דימויים ש אמר ל הענקים ונכנסים לייאוש. הייאוש הרסני ואולי, הוא החטא של המרגלים. ר' נחמן מבסלב : (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן עח) "ואפילו מי שהוא, חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן, אפילו אם מנח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף - על - פי - כן אל יתיאש עצמו, ויקים "מבטן שאול שועתי" (יונה ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל". מי שמתייאש ומפתח פחדים וחרדות מובטח לאבדון. ארץ כנען מתוארת על ידי המרגלים כארץ (במדבר יג כז) "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" כלומר ארץ שטוב לחיות בה והופכת בגלל הייאוש לארץ מאיימת וללא רחמים - (במדבר יג לב) "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".

ומה היום? האם אין כשל תקשורתי בין עם ישראל לבורא עולם? האם באמת אנו יודעים מה הקב"ה רוצה מעם ישראל? האם תפיסתנו של "האחר" אינה דומה לתפיסה של המרגלים הרואים בתושבי כנען "ענקים"?

רפאל רוזנר, מנהל "סמלים" - המרכז ללימודי סמיואנליזה הכוונה וייעוץ אישי, הוא סמיואנליסט

 

שלושים לפטירתו של  פרופ' יוסף (יוסל) ולק עליו השלום

"האמת והשלום אֱהָבו" (זכריה ח', י"ט)

האמת אכזרית ומכאיבה ואילו השלום מפייס ומרפא, וקשה מאד להישמע לדבר הנביא לאהוב את שניהם כאחד ולצרף את בקשת האמת עם רדיפת השלום. אך בעבור האיש היקר, שאת מותו אנו מבכים, היה הצירוף הזה בגדר של חובה ראשונית, אשר אותה הוא ייחס בגאווה רבה למורשת של קהילת ברסלאו, שבה נולד בשנת 1914. בניגוד ליתר הקהילות הגדולות בגרמניה, שבהן הקימו החרדים 'קהילה נפרדת', שבמסגרתה יכלו לדבוק באמיתם האמונית בטהרתה תוך שלילת הלגיטימיות היהודית של כל האחרים, נותרה על כנה בברסלאו הקהילה המאוחדת, שבמסגרתה שרר שלום בין האורתודוכסים, השמרנים והרפורמים, ורבניהם אף נתנו פומבי לידידות ששררה ביניהם.

על מנת שאדם כמו חברנו יוסל יוכל לדבוק באמתו בכל מאודו ויחד עם זאת לא להירתע מלעשות פשרות למען השלום, הוא צריך לבטוח ביכולתו להבחין בין עיקר וטפל ובכוחו להציב לעצמו גבולות שיעצרו בעדו מלהיגרר ולהיסחף. הוא גם חייב לדעת בלבו פנימה שהמניע העיקרי שלו ברדיפת השלום הוא יצרו הטוב (אהבת הבריות ורדיפת הצדק) ולא יצרו הרע (אהבת הנוחיות ורדיפת השקט). ואכן המידות הנפשיות האלה לא רק איפיינו את דרכו של יוסף ולק בתחום של עבודת ה' ויראת השמים, אלא גם התוו את דרכו בשלושת התחומים של פעילותו הברוכה - החינוכי, המחקרי והפוליטי.

המורה המחונן, שקיבל את הכשרתו המקצועית בסמינר היהודי למורים בקלן, היה חדור אופטימיזם חינוכי, המיוסד על האמונה הכפולה בטוב הבסיסי הטמון בכל ילד, ובכוחו של המחנך (האוהב והמבין, הדורש והתובע) לרפא ולתקן את העיוותים הנפשיים והמוסריים פרי האפלייה והרשעה שבגרמניה הנאצית. עם עלייתו ארצה בשנת 1936 היה יוסל באורח טבעי למחנך-חלוץ, ושימש בעיקר בשדה יעקב שבעמק יזרעאל במשך שמונה-עשרה שנים כמדריך נוער, מורה יסודי ומפקח אזורי.

כשהגיע לגיל ארבעים אזר את כל אומץ לבו והחל ללמוד במשך שבע-עשרה שנים באוניברסיטה העברית. במקביל ללימודיו לקראת התואר הראשון (1956), השני (1964) והשלישי (1971) הוא שימש כמנהל בתי המדרש למורות 'תלפיות' בתל אביב ו'אפרתה' בירושלים, ולאחר מכן כמרצה ולבסוף כפרופסור לחינוך ותולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. שתי הדיסציפלינות שרכש שימשו אותו בתחום החקירה שבו התמקד: החינוך היהודי בגרמניה הנאצית. משטר הרשע חוקק לא פחות מאשר אלף חוקים ותקנות בענייני חינוכם של היהודים כדי לשוות מראית חוקית לאפליה, לרדיפה ולדיכוי, ויוסף ולק קיבץ, פרסם וניתח את הפארסה המשפטית הזאת. התיעוד המדעי של הרשעה האולטימטיבית מכאן ושל החינוך היהודי כמרי רוחני מכאן נראה לו כמילוי של חלקו שלו בקיום של המצווה למחות בכל דור ודור את זכר עמלק.

ככל שהמפד"ל הלכה והתמקמה בימין המפה הפוליטית, כך חדל יוסל לראות בה את ביתו הפוליטי. כמענה לייסוד 'גוש אמונים' בעקבות מלחמת יום הכיפורים הוא ייסד בשנת 1973 עם קבוצת חברים את תנועת השלום הציונית-דתית 'עוז ושלום'. במשך שנים ארוכות הוא שימש לה כיושב ראש נחבא אל הכלים, המסדיר במסירות וביעילות את כל ענייני המימון, האיוש והארגון ומאפשר לאחרים להתמקד בפעילות הציבורית. באחד ממאמריו האישיים הוא כותב שברבות שנותיו הוא למד להשלים עם מנת גורלו להשתייך לקבוצת מיעוט קטנה. ואכן כפי שחקר השואה לא ערער את אמונתו באלוהי ישראל ואת אמונו באדם, כך לא החלישה הבדידות הפוליטית את אמונתו הדתית-מוסרית שהביטחון הפנימי והביטחון החיצוני של מדינת ישראל לא ייכון לאורך ימים ללא צדק חברתי וצדק מדיני.

אוריאל סימון