עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב

וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר

 וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה

 וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. (במדבר יג, כט-ל)

 

 

עלה נעלה וירשנו אותה. לא אאריך בדקדוקים ואומר, כי משה רבנו ע"ה מסר להם סימן היושבים במבצרים הם החלשים והיושבים בפרזים ובשדות המה הגבורים אנשי שם, ויודע היה משה רבנו ע"ה שיש שם ענקים ויש שם מבצרים חומה גבוהה דלתים ובריח, אך מסר להם סימן זה שהענקים בז להם לשבת במבצר, כי לא ישובו מפני כל והמבצרים נבנו מתחילה להשגב בהם החלושים, ואמר להם כן משה רבנו ע"ה כדי שאם ימצאו עתה שהענקים יושבים במבצרים ויראים לישב בפרזים סימן מובהק כי נמוגו עתה לבבם מפחד ישראל וכאשר אמרה רחב, והנה כי כן כשאמרו מרגלים 'כי עז העם והערים בצורות ובני ענק ראינו שם בהבצורות', היה מקום לכלב לומר 'עלה נעלה וירשנו אותה' כי הוא סימן מובהק כי נמס לבם, והאנשים אשר עלו עמו אמרו 'לא נוכל לעלות', והא דיושבים עתה בתוך ערים בצורות סגור ומסוגר משום כי 'ארץ אוכלת יושביה היא' כעת ודבר ומגפה שולטת עתה שם ע"כ סוגרו בעיירות לבלתי שליט בם אויר המעופש כדרך בשעת המגפות ר"ל ואחז"ל (ב"ק ס' ע"ב) 'דבר בעיר כנס רגליך', והראיה שהרי היינו בעיניהם כחגבים והיו משחקים עלינו ואלו נמוג לבביהם ומזליהו חזו הלא בראותם אותנו נפלו לבם מאימה, אלא ע"כ לא כן הוא אלא כנ"ל.

(חתם סופר במדבר יג, ל)

 

משקלן של מילים

אוולין סיטרוק¹

בפרשת שלח לך, בני ישראל נמצאים על סיפה של הארץ המובטחת שאותה יהיה עליהם לכבוש. לפי מספר פרשנים, הם יודעים שמשה לא יכנס לארץ ישראל, שהניסים ייפסקו ושהם יעמדו לבד מול אחריותם. כמו ילד העושה את צעדיו הראשונים, דור המדבר כנראה פחד להיעזב על ידי ה' בזמן כיבוש הארץ. מאז יציאת מצרים, ה' עשה במקומם הכל: קרע את ים סוף לשניים, נתן להם את המן, לחם באויביהם, הראה להם את הדרך באמצעות עמוד אש וכו'. בערב הכניסה לארץ כנען, התורה כמו מדריכה - הם יאלצו להסתדר. ה' יפרוש ומשה לא יכנס לארץ המובטחת. האם תוקף אותם הפחד מול גודל המשימה?

התיור של המרגלים היה, אם כן, לגיטימי; לא רק שמשה רצה אותו, אלא הוא אף הותר על ידי ה'. מה התרחש, אם כן, שהיה עד כדי כך חמור שהתיור הסתיים באופן כל כך טרגי, במידה כזו שנראה שה' מוותר על הפרויקט שלו ומוכן להשמיד את כל העם ולהתחיל מההתחלה? ("אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר יד:יב); רש"י: ואם תשאל מה אעשה לשבועת אבות, "ואעשה אותך לגוי גדול", שאתה מזרעם).

כדי להבין את חומרת החטא שנעשה על ידי המרגלים, הבה נחזור לבריאת האדם (בראשית א:כז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"- ה' יצר אדם אידיאלי, מלאך שנראה מצויד בכל המעלות: בצלם אלוהים. מאוחר יותר, בפרק ב פסוק ז, הפרויקט של ה' "מתנמך": "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה... וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

זו כבר אינה יצירה אלוהית יש מאין מפי ה' 'וַיִּבְרָא', אלא 'וַיִּיצֶר': ה' עיצב, יצר מתוך חומרים ארציים; עפר מהאדמה - נפש חיה - כלומר החייתיות. ה' יצר יצור ארצי. הסתיים הפרויקט הראשוני היפה של אדם בצלם אלוהים. מה אם כן מבדיל בין יצירת האדם והחיה?

אונקלוס נותן לנו את הפרוש הבא: "נפש חיה" מתורגמת ל "רוח ממללא" - רוח מדברת. מה שמבדיל בין האדם לבין החיה היא המילה. ובדיוק באמצעות המילה חטאו המרגלים.

המשימה של המרגלים היא מאוד מדויקת ומוסברת היטב על ידי משה בפסוקים במדבר יג:יז-כ:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.

לכאורה באים בטענות למרגלים, כיוון שתיארו את ארץ כנען בצורה שלילית. וכי משימתם לא הייתה לדווח על מה שראו? הם מדווחים על הצדדים השליליים והצדדים החיוביים, ו"הטיעונים הנגדיים" (החיוביים בלבד) של כלב ושל יהושע הרבה פחות משכנעים את העם (פרק י"ד פסוק ז).

בשיבת המרגלים הכל נראה חסר פרופורציה, הן דברי המרגלים, "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ" (יג:לב) והן מנהגי האבלות שנקטו כלב ויהושע (יד:ו) "קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם". מוקדם יותר, עשינו עיקוף כדי לדבר על הפרויקט האלוהי: בזמן בריאת העולם ה' אכן ברא את האדם בצלם אלוהים, כלומר יצור של מילה, הרי ה' בעצמו יצר את העולם באמצעות המילה. הדבר מסמל לא רק לתת חיים אלא גם לתת "גוף" במתן משמעות. המשמעות נמצאת אך ורק ב"מילה", ב"פועל".

נחזור כעת למרגלים. מדוע בא אליהם ה' בטענו, במילים מפתיעות בעוצמתן , במידה כזו שהוא מטיל ספק בכל: אלוהים נשבע בחייו (יד:כא, כח). מה קורה פה הגורם לה' להטיל ספק בעצמו? האם זו הפעם הראשונה שעם ישראל חוטא בגלל חוסר אמון בה' ובפרויקט שלו?

ברור שבסיפור הזה הסוגיות הן מהותיות, כיוון שקיומו של ה' כביכול ושל העם היהודי מוטלים בספק. יציאתם של המרגלים/שליחים אינה בעיה בפני עצמה. ה' מקבל אותה ומשה מכוון אותה ומארגן אותה. מה שיוצר בעיה הוא טבעה של המשלחת - מטרתה. המשימה של 12 המרגלים הייתה לנסח במילים את הארץ הזו ולהשיב אותן לעם שאותו הם מיצגים. כלומר, לא לראות את הטבע, את העולם, את המציאות כמשהו קבוע שאליו צריך האדם להתאים את עצמו, אלא להבין שבאמצעות המילה שלו, באמצעות המשמעות שהוא נותן, האדם יכול ליצור או להרוס את העולם. במקום זאת, 10 המרגלים דיווחו על מציאות לגמרי אובייקטיבית. הם לא שיקרו, אולם הם הרגישו שהמציאות הזו זרה להם, הם לא חשו שיש להם מקום בפרויקט אותו הציע ה'. לעומתם, כלב ויהושע הבינו זאת וניסו להציע לעם מבט חיובי ובוטח על הארץ הזאת ועל עתידו. אך זה אינו מספיק והעם כבר אינו שומע אותם. הוא אינו מוכן, הוא צופה רק מוות. הם מתכננים לשוב למצרים בהנהגתו של אדם אחר.

באותו רגע, משה, אהרון, יהושע וכלב מבינים שהעם מחטיא את משימתו: להעיד בפני האנושות שה' ברא את העולם במושגים שונים מהמציאות העירומה כפי שאנו רואים אותה ותופשים אותה. מה שאנו רואים זה לא בהכרח מה שקיים. הפרשנות, המילים, הדיבור הם הבסיס ליצירת העולם או להריסתו. מכאן חשיבותם של עדים ושל תשומת הלב בה הם נבחרים במערכת המשפטית שלנו. עם ישראל מסכן את קיומו, את סיבת קיומו. ועל כן יש מקום להתאבל ולכן, קורעים כלב ויהושע את בגדיהם.

קיומו של אלוהים כביכול נמצא בסכנה באותו רגע משום שמה שהוא מביא לעולם באמצעות האדם ובאמצעות העם היהודי מוטל בספק. משה מתערב כדי שה' ישקול מחדש את החלטתו, לא בגלל שהוא חושש לתדמיתו בעיני העמים, אלא בגלל מה שהם יוכלו להסיק מכך; שהפרויקט של התורה היה רק אוטופיה לא עקבית ושאלוהי ישראל אינו שונה משאר האלים. ה' מסכים לא להשמיד את העם, אך בני ישראל נשארים במדבר 40 שנה, כדי ללמוד לדבר. השורש של המילה "מדבר" היא דבר, מה שמרמז שהופעתה של המילה מצריכה את חוויית המדבר.

המדבר הוא המקום בו היהודים למדו לדבר. אז ורק אז הם יכלו להיכנס לישראל - לא הדור של יוצאי מצרים, אלא ילדיהם, כלומר, הדור שלמד להיות אחראי ועצמאי על האדמה.

עבורי, כתיבה היא סבל; העובדה שהצלחתי לכתוב היוותה עבורי שחרור ואושר גדול. אני מקדישה את ההרהורים הספורים הללו לבבט, אחותי האהובה. אני מודה לה על האפשרות לחשוב רק עליה בשעה שהחיים אינם מאפשרים לנו לעשות זאת לעיתים קרובות מספיק.

בבט תמיד עמדה באחריות שלה באומץ ובנדיבות, היא אף פעם לא הלכה אחרי העדר מבלי לנתח את המציאות בעצמה. היא הייתה חופשייה. בדור המדבר היא כנראה לא הייתה מייללת עם הזאבים, אלא הייתה זוכה להיכנס לארץ המובטחת.

1. ברצוני להודות לז'ואל בן חמו שהאיר את הלימוד הזה בזכות הטקסט שלו: גלות המילה גלות האדם, ולמאיה פרנקפורטר על תרגום דרשה זו מצרפתית לעברית.

אוולין סיטרוק היא מורה בבית ספר יהודי במרסיי שבצרפת ונציגה במועצת העיר של מרסיי.

 

 

אליזבט נחמה ורשבסקי - "בבט" - נולדה בעיר שטרסבורג בשבת ט' באב תשי"ח (1958), השישית מתוך שבעה ילדים של הרב מאיר שמעון ורשבסקי ורעייתו מיריי. לאחר סיום תואר שני באוניברסיטת שטרסבורג, עלתה לארץ והמשיכה ללמוד היסטוריה של הדת בתקופת בית שני, וארכיאולוגיה. בשנת 1982 הצטרפה לצוות של המרכז הצרפתי למחקר בירושלים - מוסד ממלכתי צרפתי התומך במחקרים של חוקרים צרפתים וישראלים בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה - ובשנת 1997 היתה למזכ"לית של המרכז. בבט נפטרה בט"ו בסיון תשס"ו לאחר מאבק ארוך ואמיץ עם מחלת סרטן, והשאירה אחריה את דניאל רורליך (אישָהּ), את טליה (בתם, שהגיעה למצוות חודשיים אחרי הפטירה), את הוריה, אחים, אחיות, ועוד אוהבים רבים.

 

למה צורפה פרשת ציצית כפרשה שלישית ב"קריאת שמע"?

משמעותם של היחס בין "ואהבת" ובין "והיו הדברים האלה" שבפרשת "שמע" ושל היחס שבין פרשה זו ובין פרשת "והיה אם שמוע" מתבהרת ע"י צירופה של הפרשה השלישית, פרשת ציצית, לשתי הפרשיות הללו. פרשה זו דנה בזכירה ועשייה, ובפירוש היא מפנה את תודעתו של האדם לא לעניין "אלוהים והאדם" אלא לעניין מצוות ואדם (...וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי...). זכירה היא מן הדברים שבלב, ולכאורה היה אפשר לכרוך אותה יחד עם "אמונה" ו"אהבה" במובנם המופשט של מונחים אלה; אולם הכתוב מפרש שאין משמעותה של הזכירה אלא עשיית המצוות. זכירת ה' קיימת בתודעתו של המאמין על אחד משני המישורים: בחינת "שמע" האמונה "לשמה" ) - ה' הוא האלוהים; בחינת "והיה אם שמוע" (אמונה "שלא לשמה" ) - ה' הוא שר הכלכלה העילאי, שר הבריאות העילאי, שר הביטחון העילאי וכו'. אולם גם האדם הזוכר את ה' על מישור של "שמע" וגם הזוכרו על מישור של "והיה אם שמוע" - שניהם כאחד חייבים בעשיית המצוות.

בסיומה של פרשת ציצית שהיא סיומה של קריאת-שמע עולה מושג שמשמעותו ספציפית דתית, מושג הקדושה: "והייתם קדושים", שאין לו מובן מחוץ לעולמה של האמונה הדתית. אמנם המושג חדר גם אל תוך עולמה של השפה המדוברת היום-יומית ומשמש שם במשמעות של חול, כגון: "זכרה של אמי המנוחה קדוש לי" - אולם כאן אין אלא מליצה בלבד, בעלת תוכן רגשי. במקורו ובמשמעו המהותי - "קדוש" מוסב על ה': לפיכך לא ניתן לפרשו באמצעות מושגים מן החשיבה האנושית או במונחים אחרים מן השפה האנושית, ולא ניתן להחיל אותם על שום דבר המצוי בעולם. במציאות האנושית לא ניתן להשתמש בקטגוריה "קדושה" אלא כציון של פעילות המכוונת אל ה"קדוש" - ציון של עבודת ה' של קיום המצוות. הוא מציין תכלית ומטרה שאליה יש לחתור, וגם את החתירה עצמה, אך אין הוא מציין שום דבר נתון וקיים. במציאות האנושית אין אלא קדושה פונקציונאלית; הקדושה המהותית היא לשי"ת לבדו. כל המחיל את המושג קדושה על אחד מנתוני המציאות הטבעית או המלאכותית - על האדם, על הארץ, על מוסד, על מבנה, על חפץ - עובד עבודה זרה: הוא מעלה את הנתון ההוא לדרגת אלוהות. זוהי המשמעות הגדולה המוצגת לאדם ע"י מצות ציצית: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים ..."; ז.א. - אין אתם קדושים מבחינת מהותכם, קדושתכם אינה משהו הקיים וגלום בכם, אלא עליכם מוטל להשיג אותה. והמשימה הזו היא נצחית, משום שהיא קשורה בתנאי שאינו מקויים אלא במאמץ נצחי.

כאן יש להביא את דבריו של אחד מגדולי התורה והיראה ומגדולי הוגי האמונה בדורות האחרונים, של רבי מאיר שמחה כהן מדווינסק, בעל "משך חכמה". פעמים הרבה, ובהטעמה רבה, הוא חוזר בספרו על ההסבר ש"אין שום ענין קדוש בעולם... רק השי"ת הוא קדוש, ולו נאוה תהלה ועבודה"; אין קדושה בשום נברא, רק לבורא ית' " ; "כל הקדושות - א"י, ירושלים, הר-הבית, המקדש, הלוחות - אין בהם קדושה בעצמם ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות". לפיכך, כשמבטלים ישראל את התורה ומפרים את המצוות - נטלה מכל העניינים ההם כל קדושה, והם נעשים חולין. והוא חוזר על כך עוד ועוד: "שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש... ואל תדמו כי המשכן והמקדש הוא עניינים קדושים בעצמם", והרבה כיו"ב. במקום אחד הוא מוסיף את ההערה "וזה רעיון נכבד" - כאילו צפה שעתידים יהודים "דתיים", 50 שנה לאחר מותו, לבזות ולחלל את מושג "הקדושה" ע"י ניצולו כחיפוי לסיפוק צרכים ואינטרסים אנושיים - פרטיים או קיבוציים.

והנה, כאילו רצתה התורה להטעימנו את המשמעות האמונית העמוקה של "קדושה", ולפיכך הסמיכה לפרשת ציצית בחומש במדבר את פרשת קורח. רק רווח של שלושה פסוקים בלבד מפריד בין ההכרזה הפרוגרמטית הגדולה של האמונה מפיו של משה רבנו ("והייתם קדושים") ובין ההכרזה הפרוגרמטית של האמונה מפיו של קורח: "כל העדה כולם קדושים" - הקדושה אינה תכלית שהשגתה מוטלת על עם ישראל אלא היא כבר נתונה וקיימת ועומדת בעם כמות- שהוא. המושג האמוני הגדול "קדושה" מתחלל ונעשה מושג אלילי.

(מתוך י. ליבוביץ: דרכים לאמונה ביהדות בתוך "אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 18-19)

 

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.