מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.

וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ

לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. (דברים טו, א)

 

 

לעזוב החובות בשנת השמטה, ועל זה נאמר (דברים ט"ו, ג'), ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. ונכפלה האזהרה בזאת המצוה, שנאמר (שם, ב'), וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, ואמרו בתוספתא בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים.

כבר כתבתי בכסף תלוה במצות שביעית עשה רביעי בסימן ס"ט (מצוה פ"ד) מה שידעתי בשורש המצוה, ושמטת כספים גם כן אחר אותו הטעם נמשך, ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול הברכה והרחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמר, אפילו הלויתיו ממוני והגיע שנת השמטה אמרה תורה להשמיט בידו המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוס משלו, לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון.

(ספר החינוך מצוה תעז)

 

כי שנת השמטה גורם גם-כן ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום.

(כלי יקר דברים לא , יב)

 

 

'הקללה בברכה והברכה בקללה'

שלמה פוקס

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם (דברים פרק יא', כו' - כח').

פתיחת הפרשה מציעה שתי דרכים: דרך הברכה ודרך הקללה. הברכה היא כאשר נשמע ונקיים את מצוות ה' והקללה קיימת באם לא נשמע בקול ה'. לכאורה היה צריך לומר במקום קללה - עונש, והיה אם לא תשמעו בקול ה' - תיענשו, מדוע 'קללה'? אולי הפיתרון הוא 'ברכה וקללה' השזורים זו בזו. בכל ברכה יכולה להיות קללה ובקללה יש מן הברכה.

ר' חיים בן עטר מסביר (אור החיים, דברים יא', כו'):

והוא אומרו 'היום ברכה וקללה', פירוש ברכה שהיא גם כן קללה והיא שלוות הרשעים בעולם הזה...

...עוד יתבאר, על פי מאמרם ז"ל (בספרי כאן) שאמרו: משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילין, אחד תחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד תחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות וכו' וסופו...

והוא אומרו נותן לפניכם וגו' פירוש שני מיני טובות, ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחילה וקוצים בסופו - הרי ברכה וקללה, ודרך "החיים" גם כן תחילתו קוצים וסופו מישור הרי ברכה וקללה גם כן: ...ואומרו ברכה וקללה - פירוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופירש את הברכה 'אשר תשמעון' - פירוש: אם תשמעון תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון, אין זו לכם כי אם קללה, שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה, גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי, כדרך אומרו (לעיל ז י) 'ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו'...

נראה שבחירת האדם קובעת אם במעשה יש ברכה או קללה, ולכן מתחייבת הסתכלות עמוקה, כאשר לעיתים הנראה כברכה הוא קללה ולהֵפך. ההדגשה 'היום' מלמדת אותנו לחשוב על משמעות ה'מחר'.

בהמשך הפרשה מצווה התורה להמית את המוסתים (יחיד או קהילה) לעבוד עבודה זרה. כיצד מבטאות מצוות אלו 'ברכה'?

יחיד המוסת לעבודה זרה נידון למוות, בדומה לכל עובר עבירה שעונשו מוות; לעומת זאת, בעיר הנדחת (דברים יג', יג'-יט') העונש הוא קולקטיבי ובו נאמר:

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד... לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ... לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

'הכה תכה את יושבי העיר' - כולם, גברים, נשים וטף?!

ומה בדבר שאלת אברהם לאלוהים בבואו להחריב את סדום: 'האף תספה צדיק עם רשע'? ומה בדבר האמירה בפרשת עגלה ערופה על מת שלא נודע מי הכהו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה', וכאן אנו מוציאים להורג עיר שלמה?! (ועיין ב' יומא כג' ע"א, דברי ר' צדוק)

ובפרשת קורח בבוא ה' להרוג את קורח ועדתו נאמר 'הבדלו מתוך העדה הזאת', ותגובת משה ואהרון: 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף'?

כיצ ד תיתכן ברכה ביישום מצווה זו?

התוספתא בסנהדרין (צוקרמאנדל, יד', ג'), ממתנת את הצו המקראי. בביצוע עונש מוות לעיר הנידחת אין הוצאה להורג כללית כי אם בעדים והתראה, וכך נאמר:

קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין. ר' אליעזר אומר: נהרגין.

אמר לו ר' עקיבא: ומה אני מקיים 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר: 'הכה תכה', אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר: 'החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה', ומה אני מקיים 'ונתן לך רחמים'? אלו קטנים שבתוכה.

ר' אליעזר אומר: אף גדולים אין נהרגין אלא על פי עדים והתראה. ומה אני מקיים 'ונתן לך רחמים', שמא יאמרו הדיינין 'הרי אנו עושין עיר הנידחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרין שנאה בלבם עלינו'. אלא כך אמר המקום: הריני נותן אותם לרחמים ומיטיל אהבתי בליבם, כלומר שאין בליבנו עליכם, שדין אמת דנתם ולא מתאבלין, אלא אוננין , שאין אנינות אלא בלב.

ר' עקיבא מבין מדברי ר' אליעזר שיושבי העיר הקטנים מוצאים להורג ולכן הוא דורש את הכתוב ומראה שאין זה הדין, אך תגובת ר' אליעזר היא ש'אף' הגדולים (ובוודאי הקטנים!) מוּצָאים להורג רק על פי עדים והתראה, כלומר: לפי כללי המשפט.

הנצי"ב (העמק דבר, דברים יג', יח') מסביר את החשש העצום הקיים בביצוע דין עיר הנידחת ואומר:

ונתן לך רחמים. דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל. [א']. שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד. אבל עיר שלמה בעל כורחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. [ב']. שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. [ג']. שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה 'ישוב ה' מחרון אפו'. 'ונתן לך רחמים' - מדת רחמים.

הנצי"ב מדגיש שקיום ציווי זה מחייב רגישות ואחריות לקיים את המצווה 'בלי שום הנאה מביזה'', וכן שביצוע צו זה מחייב הכשרת אנשים מישראל להיות אכזריים. וכי מי יעלה על דעתו שייהנו מקיום מצווה זו?

בתמורה וכמנגנון הגנה, ה' מבטיח 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', מצווה זו מחייבת איזון מצד ה' ובלימה של הכוחניות. שהרי בקיומה יש ממידת האל, דהיינו לקיחת חיי אדם.

נעיין בצו נוסף בפרשה (דברים יב', כ' - כח') בה יש היענות לתאוות האדם - לאכילת בשר בתאווה. הכרה זו בתאוות האדם מלווה בסייג המקשר בין תאוות האכילה לתאוות ההרג, לחשש מפני אכזריות לשמה:

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר... וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ... רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר... לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

מותר לאכול בשר, אך אסור לאכול את הדם, כי הדם הוא הנפש. מחד, איסור זה בא לומר: למֵד עצמך לשלוט על התאווה! מאידך, סייג זה מזכיר לנו את הצו (בראשית ט', א' - ז'):

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

היתר אכילת בשר עלול להביא את האדם לחשוב שדם הוא דם ואין עליו מגבלות, ומכאן סלולה הדרך לרצח. לכן הכתוב מזהיר: מותר לאכול בשר, אך עלינו להזכיר לעצמנו שפגיעה בבעלי חיים מחייבת לקיחת נפשם ואין בכך משום היתר להרוג 'סתם' ובוודאי שאסור לפגוע ב'צלם אלוהים'.

הברכה שמברך ה' את נח ובניו יכולה חלילה, להיות לרועץ, לקללה, אם לא ישָמרו הסייגים.

ר' יצחק קארו (תולדות יצחק בראשית ט', א') מפרש את דברי הכתוב 'שופך דם האדם...': על פי תרגום אונקלוס, 'דמו יישפך' כלומר: גם הרוצח צריך להיות נידון בבית דין, אל לסנהדרין להרוג באמתלאות אלא בעדים גמורים, וכן בבית דין של עשרים ושלושה. יש להתייחס לרוצח כ'צלם אלוהים' שפגע ב'צלם אלוהים'. עובדי עבודה זרה (תושבי עיר הנידחת) ורוצחים חייבים להיענש באמצעות מערכת משפט ועל בית הדין לוודא שאין כאן הריגה נוספת, אלא 'צדק בצדק תרדוף'!

ציוויים אלו מחייבים איפוק והבנת המורכבות. ירושת הארץ יכולה להביא להשפעה תרבותית שתביא לעבודה זרה. הענשת עובדי עבודה זרה יכולה להביא לאכזריות ובלהט הדין, לקיים מערכת משפט מוטעית, ובכך נדמה ליושבי הארץ שאין בהם ממידת הרחמים. היתר אכילת בשר יכול להביא לאכילת הדם ולהרג בני אדם בשם ה' ובמשפט כוזב.

מנגנון ריסון היכול למנוע סחף זה הוא: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'. דומה שהיציאה ממצרים וציון עבָרינו כעבדים (לכאורה קללה) מוזכרים כמה פעמים בפרשה, כדי להזהירנו לא לחזור ולהתנהג כעבדים, כעבדי היצר. עלינו לצאת ממצרים, ובכך עלינו לצאת מתפישה מחשבתית צרה.

כלשונו של ר' משה מקוברין על הפסוק 'של נעלך מעל רגלך' עליך להוריד את המנעולים מן ההרגלים. עלינו להבין את הברכה והקללה שבכל דבר. וכדברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, אבות):

פירוש על 'אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו'. נראה בסייעתא דשמיא, דיש להבין לכאורה, איך שייך לומר חמלה גדולה ויתירה, לשון שהוא מותרות החמלה שחמלת עלינו דמשמע שלא היה צריך לחמול, ואין זה שייך אצלו יתברך הטוב והמטיב והמרחם לכל.

ונראה, דהנה אמרינן בגמרא (שבת קנא ע"ב) 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים', שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך", נמצא כשאנו מרחמין על הבריות אנו מעוררין כך למעלה לרחם עלינו. והשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו אפילו בעת שאין אנו מעוררין רחמנותו חס ושלום שאין אנו מרחמין על הבריות, על כל זה ברוב טובו ורוב חסדיו לא כמעשינו יגמול עלינו, ואפילו בעת שאין אנו יכולים בכח מעשינו לעורר רחמנותו יתברך עם כל זה 'הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך ומרחם עלינו'. וזהו 'חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו', שאפילו בעת שהחמלה יתירה שחס ושלום אין אנו זוכים בכח מעשינו להמשיך חסדיו וחמלתו בכח מעשינו עלינו, עם כל זה 'חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו' הוא יתברך וברוב רחמיו מעורר חסדיו עלינו.

'מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים' (מן הסליחות)

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרוייקט צה"ל בבית מורשה.

 

 

הקשר בין "הרחבת הגבולות" והתאווה לבשר

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה, 'ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר' (ברכות לב), לכך אמר 'כי ירחיב ה' את גבולך' וזה יביאך לידי הסרת מסווה הבושה מעל פניך, עד שתאמר בפה מלא 'אוכלה בשר' ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסיבה לכל זה הוא 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'' כי כל הקרב הקרֵב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר, כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם 'כי ירחק ממך המקום' גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאווה תאווה, גם בוש לא תבוש מלומר אֹכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר ציוויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאווה.

 (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)

 

אומנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר, כי תאוֶה נפשך לאכול בשר" - אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא בא עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נופלה, התאמצות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר.

(טללי אורות לרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, פרק ח')