לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. (במדבר כה, יב)

 

 

'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם' - מתנת השלום כפרס או כ'תרופה' נגד השחתת המידות

השלום היא טובה שאין למעלה הימנה, כי היא כוללת כל ההצלחות הרוחניות והאושר הנצחי, ולכן הברכה שנותנין הכהנים לישראל חותמת בשלום, ולפי שאין האדם מגיע בחריצותו אל המעלה הזאת אם לא יבוא לו עֵזר מן השמים, לכן בא אצלה לשון נתינה, כי היא מתנה טובה שנותן הקב"ה ליראיו, ופינחס זכה למעלה זו חלף נדיבות לבו לעשות מעשה גדול כזה שהיה מעשה צדקה, כדברי המשורר 'ותחשב לו צדקה' (תהלים ק"ו, ל"א) וידענו ששכר הצדקה הוא השלום, כדכתיב 'והיה מעשה הצדקה שלום' (ישעיה לב יז), וכך אמרו באבות: 'מרבה צדקה מרבה שלום'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר כה, יב)

 

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

(העמק דבר כה, יב)

 

 

על הקדושה שבקנאות

רונן אחיטוב

בתחילת הפרשה משבח הקב"ה את פנחס בן אלעזר הכהן, על מעשה הקנאות שבו הרג, בלי שהצטווה בכך במפורש, את נשיא שבט שמעון ואת בת נשיא מדיין. המעשה, ובמיוחד השבח הגדול לו הוא זוכה, נראים בעיני רבים מביכים וקשים לעיכול. במיוחד בדור שנאלץ להתמודד עם מעשי קנאות אקטואליים, כמעשי הנבלה של גולדשטיין ושל עמיר, נראה שבח לקנאות כדבר מסוכן, שאין לו מקום.

בעתונים כגון "שבת שלום" אנו מעדיפים בדרך כלל להדגיש פרשות אחרות בתנ"ך, בתלמודים ובמדרשים, בהן מוגבלת הקנאות ולעיתים אף זוכה לגינוי במפורש. אבל למרבה המבוכה, הכתובים בפרשתנו בעינם עומדים, וקשה למצוא בהם גנאי למעשהו של פנחס. אפילו השלום עצמו, מעשה שטן, ניתן לו בברית!

אמת, לא נסתמו דרכי המדרש, וגם פרשת פנחס ניתנה להידרש במדרשים מפולפלים, המהפכים אותה על ראשה. אך גם לאחר כל אלה עומדים אנו מול שמו הטוב של פנחס (בן אלעזר) ומשפילים מבטנו באי נחת.

בבחינה היסטורית, ניתן למצוא ברבים מצמתי הקיום הלאומי פרשות של קנאות. מהן נזכרות לשבח ומהן לגנאי: החל במשה רבנו המכה את המצרי והמגייס את שבט לוי להרוג בעובדי העגל, עבור בפנחס ועד אליהו; מהמקבים ועד הסיקריים של מלחמת החורבן ולוחמי בר כוכבא; מקנאי השפה העברית עד קנאי גדוד העבודה; מאנשי "המרד הקדוש" ועד אנשי חומה ומגדל. בצורות ובדרכים שונות ומשונות הופיעו קנאים והשפיעו רבות על ההיסטוריה היהודית, לטוב ולמוטב. אין טעם לפסול את כולם פסילה גורפת, למרות שלא תמיד עלה מבוקשם בידם, ושלעיתים גרמו לטרגדיות נוראות. הקנאות היא חלק מאיתנו, ואי אפשר להכחישה.

בעיון זה אנסה לחפש את הצד החיובי שבקנאות, ואת ניצוצות הטוב והקדושה שהיא אוצרת בחובה. אעשה זאת מתוך עיון בהקשר הרחב בפרשת פנחס.

פרשתנו, הנמצאת בחציו המאוחר של ספר במדבר, עוסקת בתולדות שנת הארבעים למסע בני ישראל במדבר. בהמשך לסיפור מותם של מרים ואהרון בפרשת חוקת, מצטווה בפרשתנו גם משה על מותו. נראה שמוטיב העומק בפרשה הוא חילוף הדורות והירושה: בני ישראל (למעט שבט לוי) יורשים את ארצם, פנחס יורש את ברית הכהונה של סבו אהרון, בנות צלפחד יורשות את נחלת אביהן, ויהושע יורש את משה.

בהקשר כזה, של דור יורש, עולה ביתר דחיפות שאלת הקנאות. לדור שאינו יוצר את יסודות המסורת אלא נשען עליהם וממשיכם - אורבת סכנת הבנאליות. כאשר מפטירים כדאשתקד, ואוחזים במעשה אבות, מסתער הפיהוק הגדול ומאיים על השיגרה הדתית. בחיי ההלכה הנורמטיביים קשה לזהות את נוכחות האל. יש קושי לחוות את המגע האינטימי האלוקי בתוך סבך ההלכות והפרטים הנורמטיביים. מבחינה חווייתית, ההלכה מאיימת על חיי הרגש הדתיים.

הקנאות מחזירה אותנו מחיי ההלכה אל חיי החווייה הדתית. הקנאי אינו פועל כמצווה ועושה, מתוך תחושת חובה נורמטיבית, אלא מתוך רגש עמוק של הזדהות עם ערך שנראה בעיניו פגוע. לכן קנאי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב ע"א). קנאות אינה הלכה פסוקה, אלא התפרצות של פעילות מתוך תודעה של שעת חירום. הקנאי אינו מסתפק בקיום ההלכה ובתקוה שהאל ינווט את ההיסטוריה ויתקן את המעוות, אלא חותר למגע ישיר עם טעמי ההלכה ועם יסודותיה, ומקבל עליהם אחריות אישית. הוא קורא את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו, וראה ברכות נד ע"א) כמופנה אליו אישית, בשתי דרכי הקריאה של הפסוק: עלי אישית לעשות לה' כאשר אני מזהה פגיעה בתורה, ועלי להפר את התורה [=ההלכה] כדי לעשות לה'.

לכן עולה החשיבות של הקנאות בדורם של פנחס ויהושע. היא מבשרת כי למרות שחלף דור מאז מתן התורה באש ובקולות, ממשיכה אש הקודש לבעור בליבם של המנהיגים החדשים והצעירים.

מובן שפעילות קנאית היא הרת סכנות. הקנאי, המונחה על ידי רגשות עזים, מאבד לעיתים את צלילות דעתו ומוותר על גישה ביקורתית. הרגשות והאינטואיציות הם יועצים גרועים, הנוטים לשקר לעיתים קרובות, ולכן כה שכיחים אסונות הנגרמים עקב מעשי קנאות. סכנה גדולה אחרת נובעת מהמניפולטורים, המנצלים לרעה באופן ציני את הלהט הדתי של הקנאים והמנתבים אותו למטרותיהם הפסולות.

הקושי לכוון נכונה את הקנאות נובע מהפרדוקס הטמון בעצם הגדרת המשימה, שהרי מטבעה של הקנאות שהיא אינה נשמעת להגבלות. הדיון דלעיל המחיש כיצד אין הקנאי תלוי בגבולות ההלכה, ומכאן ניתן לדון בקל וחומר על גבולות אחרים. לפיכך, אין לקנאי כל קנה מידה אובייקטיבי שעל פיו הוא יכול לבחון ולבקר את מעשיו. הקנאי זקוק לעזרת שמים ולחסדי עליון כדי להבין את דרכו ולפעול בה בלי להכשל. הקנאות מופיעה כאשר הקנאים סבורים שאכן זכו לידיעת דעת עליון, אך המכשולים שבהם הם נכשלים לעיתים קרובות מוכיחים לנו - בדיעבד - כי לא תמיד הצדק בידם, ולעיתים קרובות הם פועלים כסומים בארובה.

למרות כל הסכנות והמכשולים הללו, יש להודות בערכם של הלהט הדתי של הקנאי, ושל הדרך הבלתי אמצעית בה הוא חי את חייו הדתיים. מי שחרד מפני הקנאות ומוותר עליה לחלוטין עלול למצוא עצמו בחיים דתיים קרירים, של משמעת הלכתית חסרת פשר, ושל בעיות מוטיבציה קשות. מעטים מצליחים לנווט בין שתי הסכנות הללו ולאחוז בשני קצוות המקל.

אין לדיון זה לקח חינוכי מעשי. ניסיתי להראות את הקסם שבחווייה הקנאית, ואת עצמת החיוניות שבה, בלי להתעלם מהסכנות העצומות הטמונות בה. נראה שאין בידינו נוסחת קסם המאפשרת להגדיר היטב את גבולות הקנאות ולנטרל מראש את הסכנות שבה, אך אין זה אומר שיש לעוקרה משורש. הימנעות מוחלטת מנטילת סיכונים, על ידי התנגדות גורפת לקנאות, כרוכה בסכנת אבדן החיוניות הדתית. נראה כי אין לדילמה פתרון המבטיח גן של שושנים, ורק לאלוקים פתרונים.

ולואי שנזכה ללהט של פנחס בלי לוותר על בחינה זהירה ומדוקדקת, כדרכה של ההלכה, שנאמר בה "הלוא כה דברי כאש נאום ה'" (ירמיה כג, כט).

ד"ר רונן אחיטוב ממצפה נטופה מלמד באוניברסיטת בר אילן, במדרשה באורנים ובמכללת עמק הירדן.

 

 

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...: נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

(משנה תענית ד, ו)

 

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

 

כל הקדושות ; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם... כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה... כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.

(משך חכמה שמות לב, יט)

 

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

 

 

קוראים כותבים

 

חסר לי משהו במאמרו של עמוס ברדע, "היחס בין בכיר לנבחר" (גיליון פ' קורח).

אפשר גם להוסיף את רחל ולאה לרשימת הזוגות המתהפכים מ"בכורה" ל"בחירה", ובעיקר - את מרים. הנה ההשלמה, מתוך מאמרי (עם שיפורים קלים) "נעמה: אח ואחות, ומה שביניהם", בתוך: קוראות מבראשית, ערכה: רותי רביצקי, ספרי חמד וידיעות אחרונות, 1999, עמ' 90.

דווקא הסיפור אודות מרים אהרון ומשה הוא בבחינת היוצא מן הכלל הבא ללמד על הכלל. רק פעם אחת במקרא נזכרים כל שלושתם כמנהיגי הדור: "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך, ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים" (מיכה ו/4). מן הסיפור בתורה מתברר כי הסדר הוא הפוך דווקא. מרים היא המשגיחה על משה התינוק ומשתתפת בהצלתו ולא להפך (שמות ב), אלא שכבר כאן היא סובלת מהפחתת מעמדה, שהרי אין היא נזכרת בשמה כלל, אלא רק כ"אחותו". מכיוון שאהרון היה אז בן שלוש בלבד (שמות ז/7), סביר להניח כי היא היתה הבכורה להוריה, גם אם לעיתים היא נעדרת כלל מרשימות היחס הגבריות המקובלות (שמות ו/20), ופעמים אחרות היא נזכרת אחרונה (דה"י א ה/29), כאחותם של אהרון ומשה (במידבר כ"ו/59). כאשר היא מקבלת עליה תפקיד משני ביציאת מצרים - בעת שירת הים - היא מכונה "מרים הנביאה אחות אהרון" (שמות ט"ו/20), נסמכת אל האח המבוגר יותר, המכונה גם הוא "נביא" (שמות ז/1) במשמעות של עוזר למשה בביצוע שליחותו הגואלת. מצב בלתי שגרתי זה בין אחות לאחיה - גם בכורה, וגם מתעקשת על מעמד שווה להם - מוביל בחברה פטריארכלית לקונפליקט גלוי: היא מערערת על מעמדו הבלעדי של משה, ונזקקת לשם כך לעזרתו של האח האחר אהרון (במדבר י"ב/1-2). ה' מגיב מיד: הוא קורא לשלושה לפי הסדר שנקבע לדורות, תוך היפוך סדר הלידה שלהם. "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרון ואל מרים: צאו שלושתכם אל אוהל מועד!" (פסוק 4). מרים נענשת, ומשה מבהיר - באמצעות תפילה להחלמתה - כי האח הצעיר הוא זה הפורש את חסותו על האחות, ולא להפך. בכך הושלמה התהפכות היוצרות במשפחה יוצאת דופן זו, כך שהפסוק המסכם בפי מיכה - "משה אהרון ומרים" - נשמע כעין נאום המקהלה בסיומה של טרגדיה יוונית, לאחר שהגיבור החריג משלם את מחיר גאוותו החוטאת והסדר החברתי מושב על כנו. מעניין לציין כי חז"ל השיאו את מרים לחור (במקביל לנישואי אהרון לאלישבע, גם היא משבט יהודה המיוחס), ובכך העמידו לפנינו, בעקיפין, עוד איזכור של שלישיית המנהיגים הללו, כשהם מנצחים על המלחמה בעמלק: "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להילחם בעמלק, ומשה אהרון וחור עלו על ראש הגבעה... וידי משה כבדים... ואהרון וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד" (שמות ט"ז/10 ,12). נראה לי כי לשיטת חז"ל, חור מייצג כאן את מרים אשתו, בסצנה דרמטית בה מנהיגי יציאת מצרים ומנהיג הכניסה לארץ מככבים יחדיו.

לאה שקדיאל, ירוחם

 

ודר' עמוס ברדע, כותב המאמר, מגיב

אכן, הערותיה של לאה פותחים דיון מעניין בפני עצמו, מהו מעמדה של הבת הבכורה הן בתרבות מצריים והן בישראל?

על פי פשט הכתוב מכת בכורות הייתה על הזכרים ולא על הנקבות ואף המרת תפקיד הבכור בבן לוי היה רק בזכרים. נראה שאכן בחברה פטריארכאלית פטר רחם זכר זוכה למעמד משפחתי גבוהה מה שאין כן בפוטרת רחם, ואכמ"ל. במאמרי השתדלתי להציג את הבחיר מול הבכור (או הבכיר) בצמוד להצגתם במקרא. המקרא בעיקר בספר בראשית מציג את הדמויות בצמדים ובהנגדה. משה ואהרון הם צמד מובהק גם אם מאחורי הקלעים מסתתרת דמות נוספת וחשובה. בצמד זה משה הוא הבחיר, אבי הנביאים והנביאות (מעניין שכל הנביאים באו אחרי משה, כך שמשה הוא גם ראשון הנביאים, מלבד מרים אחותו שקדמה לו).

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.