הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין,

אף על פי שאין חרוסת מצוה.

 רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. (משנה פסחים י, ג)

 

 

'אף על פי שאין חרוסת מצוה' - ואי לא מצוה, משום מאי מייתי לה? (למה מביאים?)

אמר רבי אמי: משום קפא (תולעת שבירק)...

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: מצוה וכו'.

מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט.

אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה (להקהותו- לעשות חריף או חמצמץ), וצריך לסמוכיה (לעשותו סמיך)

לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט.

(בבלי פסחים קטז ע" א)

 

זכר לתפוח - שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים,

דכתיב: 'תחת התפוח עוררתיך' (שיר השירים ח').

(רש"י פסחים שם, שם)

 

צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה - ובירושלמי אמר: אית דעבדי (יש העושים) זכר לדם, ומשום הכי קרי ליה (ומשום כך הוא נקרא) 'טיבולו במשקה'...

ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות, שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים 'תחת התפוח עוררתיך 'כפלח הרמון' 'התאנה חנטה' 'אמרתי אעלה בתמר' אגוז 'אל גנת אגוז' ושקדים - על שם ששקד הקב"ה על הקץ.

(תוספות פסחים קטז ע" א)

 

 

לזכרם של סבי וסבתי לאורה ועמוס ברדה ז"ל

ב-חירות

עמוס ברדע

חג החירות הוא חג האביב מהווה את המהלך המקדים לקבלת התורה. היציאה לחירות במובנה הגשמי והרוחני הינה תנאי הכרחי לקבלת עול תורה. מלבד הרובד החיצוני של השחרור הלאומי משעיבוד לגורם זר וקריאת הדרור, ישנו גם רובד רוחני עמוק יותר. רובד זה מתבטא ביציאה מעולם הנפשי של מצרים, מתרבות מצרים, מהאתוס של החברה המצרית ומעולם מושגיה וערכיה. רובד עמוק מזה, הוא החירות מהמצרים מעולם ההוויה המוגבל, מהמציאות שהיא בעלת מצרים וגבולות, היא סופית ונתפסת. השחרור מהמצרים אל תוך המדבר, אל ההפקר של העדר כל שליט ושלטון, שם במדבר, בעולם מופקר ומשוחרר מעולה של המציאות אפשר לקבל את עולו של מה שמעבר, את עולו של הבלתי מוגבל והבלתי נתפס של ההוויה המושלמת. בעצם הדרישה היא לשחרור מהאחיזה בערכים אנושיים כללים, חברתיים, מוסריים ומדיניים, כל מה שצומח מתוך עולם מוגבל, קרי, מתוך המציאות הגשמית והחברתית תוך כינונם מחדש כחלק מעולה של תורה שהיא קבלת מלכות שמים, מלכות ההוויה האין סופית המושלמת הנצחית והבלתי נתפסת. הברית האלו-הית מתפתחת ועולה מתוך אנרכיזם וניהיליזם. האומה כבית קיבול חייבת לפנות את תוכנה הישן מפני החדש. השחרור משעבוד וריקונה של האומה מהאתוס המצרי הוא הצעד הראשון העומד לפני קבלת העול החדש. תהליך זה אנלוגי לצעדו הראשון של אבי האומה ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך..." ראשית היא היציאה מהתרבות הרעה מהסביבה התרבותית המכוננת את תכני נפשו ואישיותו של האדם בתהליכים של חיברות (סוציאליזציה), חינוך, גיבוש דעות, בניית אמונות ותפיסות עולם, שהרי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". ולא בכדי לא הראה ה' לאברהם את הארץ אליו הוא עומד להגיע בטרם עמד בניסיון הראשון של ריקון עולמו הרוחני הקודם.

כאמור, בניית עולמו הרוחני של המאמין כדרך לכינון אומה העומדת בפני ה' לעובדו, הוא תהליך דו-שלבי, פינוי ובנייה מחדש. תהליך זה אנלוגי לדרכה של תשובה שבה הווידוי על החטא קודם לשלב של הקבלה לעתיד. עיקרון זה מרומז היטב בדברי במדרש המצוטט ברש"י בסיפור יוסף ואחיו, כאשר אחי יוסף הורידוהו לבור "והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז',כד'), על הכפילות "והבור ריק" וגם "אין בו מים" לומד המדרש "איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר 'אין בו מים'? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". מלבד הבנת המדרש בדרכי הטבע יש פה לימוד גדול ביחס לאדם והחברה. כמו שאין וואקום מתקיים בטבע, כך גם בעולמו הנפשי והרוחני של האדם ובהוויה החברתית, אין ריק מתקיים וכל חלל מתמלא. או שיש מים או שיש נחשים ועקרבים, וזה חייב להיות מפונה מפני זה. פינוי הנחשים והעקרבים הוא חג הפסח ומילוי המים הוא חג מתן תורה, וזה כרוך בזה. הפרישה מהחטא היא הגבורה האנושית האמיתית בו האדם עובד על מידותיו - "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" והיא קשה מן הקבלה לעתיד, ובאותה המידה היציאה ממצרים במובנה הרוחני העמוק, קשה היא מקבלת עול תורה ומצוות. הקושי בהשלת התכנים הנפשיים שהוטמעו בעם במשך שהותם במצריים הייתה קשה עד בלתי אפשרית. התנהלות העם והרצון המתמיד לשוב מצרימה, ההיזקקות לניסים ומעשי פלאים, הנרגנות והנטייה המתמדת לעבודה זרה מורים כי העם לא השיל מעצמו את האתוס המצרי שהוטבע בו. זו גם הסיבה שהעם היה צריך לשהות במדבר ארבעים שנה עד שכל דור יוצאי מצרים נכחד ורק הדור שאחריו בו הוטמע החירות, קיבל את האשראי להיכנס לארץ על מנת להקים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" על אדמת ישראל ברוח חירות זו.

 מערכת מצוות שלֵמה הכוללת את קדושת השבת והמועדים היא לזכר חירות זו - "זכר ליציאת מצרים". הזיכרון אינו עניין עיוני של תודעה היסטורית, אלא הוא משהו המהותי למצווה המתבצעת כאן ועכשיו. הוא קובע שללא חירות נפשית המצווה היא חסרת תוכן דתי. קבלת עול תורה אינה עניין פסיבי שבו משהו מבחוץ מוּטל על מקבל העול, אלא היא עניין אקטיבי שבו מקבל העול יוצר בית קיבול לקבלת המסגרת הדתית המחויבת מעמידתו לפני האלו-הים.

החירות הינה ביסוד המעשה הדתי, כאשר בעושה המצווה מתקיימת תודעת חופש הרצון, בבחירה בין טוב לרע, בין העמידה בחיוב והקרבת הקורבן או דחייתו. קבלת עיקרון חופש הרצון יכולה להעמיד את מושגי "שכר ועונש" שאינם מתקיימים במצב של הכרח משום "אונס רחמנא פטריה". רק מצב של יכולת בחירה מאפשרת חיוב דתי, רק כאשר ישנה אחריות פלילית יש גם הצדקה לעונש. חרש, שוטה וקטן חסרי אחריות פלילית משום שאינם בעלי כושר בחירה, ולכן הם פטורים. הרעיון הגדול של ציון הבר-מצווה ביהדות מגלם את העיקרון שבו אין חיוב דתי, אלא כאשר האדם הוא בעל חירות הנובעת מכושרו הטבעי לבחור. היהודי מקבל עליו את החיובים הדתיים בגיל בו הוא הוכשר להיות בעל בחירה ובעל אחריות פלילית, כתוצאה מכך הוא משחרר את הוריו מאחריות הפלילית על מעשיו והם חפים מעונשו. עקרון זה חדר למערכות המשפט הכלליות בהם היחס המשפטי לקטין שונה מהיחס המשפטי לבגיר.

כאמור החירות היא תנאי יסודי לכושר קבלת עול תורה "אל תקרא חָרות, אלא חֵירות", חירות זו נמצאת ביסודה של המשטר הדמוקרטי. הפרוצדורות לבחירת שליחי ציבור כפי שחווינו לאחרונה או הפרוצדורה בה מקבלים החלטות ברוב דעות אינן מהותה של הדמוקרטיה, אלא פועל יוצא של עקרונותיה. "נשמתה" של הדמוקרטיה היא החירות ולכן מקור הסמכות נמצא אצל כלל האזרחים ולא מרוכז אצל קבוצה מצומצמת, מתוך כך נגזרים שאר הפרוצדורות הדמוקרטיות בניהול השלטון; בחירות, קבלת החלטות על פי רוב דעות, הפרדת רשויות ויישומם של בלמים ואיזונים בין בעלי הסמכות. עיקרה של הדמוקרטיה היא בצמצום הסמכות השלטונית לגבולות המינימאליים שדרושים על מנת למנוע אנרכיה, "לולא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (נאמר על מלכות רומי הרשעה). חז"ל רב להם בהבעת רתיעה מן השררה והשלטון שכוחו רב לו בסיאוב המידות, "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות" (אבות פרק א', משנה י'), ובפירוש המשניות לרמב"ם על משנה זו נאמר על בעל השררה שנתמנה "כיוון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה", וכן אמרו "הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו" (אבות פרק ב', משנה ג') .

בימים של חג החירות לאחר תהליך הב-חירות, יש לזכור שהזמן בו מיישמים את עקרונות החירות והדמוקרטיה הוא דווקא בזמן ששליחי הציבור שוררים בתוך עמם. בזמן זה יש לרסנם ולצמצם את שליטתם למינימום הנדרש, על מנת שהפרט יוכל ליישם את עבדותו הדתית וקירבתו אל הנשגב והשלם, קרבה שהיא פועל יוצא של שחרור טוטלי מעבדות כל מה שבמציאות הנתפסת, "כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

עמוס ברדע הוא הוגה ומדען

 

 

אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה.

 (משנה פסחים א , א)

 

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר - אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה אלא לאור הנר [לפי שבדיקת הנר יפה מרובה] אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (צפניה א) 'והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות' ואומר: (משלי כ) 'נר אלהים נשמת אדם'.

(תוספתא פסחים פרק א משנה א)

 

שנו רבותינו: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר על שם 'חופש כל חדרי בטן וכו''.

דבר אחר: 'נר ה' נשמת אדם' - א"ר אחא: הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחושך ובגלוי ודפתראות (מחברות) כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים.

(ילקוט שמעוני משלי כ)

 

הקב"ה, כביכול, סובל עם הסובלים

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה עמהם, שנאמר 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת בספיר' וכשנגאלו מה הוא אומר? 'וכעצם השמים לטוהר' ונאמר 'בכל צרתם לו צר'. אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר 'יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה'.

(מכילתא בא מסכת דפסחא, פרשה יד)

 

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'עצמך פדית'.

(מכילתא בא, צט ע"א)

 

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"

בערבי פסחים (פסחים קט"ז ע"א) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', ולמה מתחיל בגנות? רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך.

(נצח ישראל למהר"ל מפראג עמוד ט/א)

 

רק כך סדר הבריאה: ברישא חשוכא והדר נהורא (תחילה חושך ולאחר מכן אור), כי יתרון האור ניכר מן החושך ונעשה החושך כסא לו. ולכך מתחיל בגנות, שגם הגנות הוא מכלל השבח והכוונה לו.

 (דובר צדק לרבי צדוק הכהן מצות עשה א)

 

שבועת האהבה , גאולת מצרים והגאולה העתידית

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

(שיר השירים ב, ז)

 

"השבעתי אתכם בנות ירושלים" - מה תגידו לו? שחולת אהבה אני; מה חולה זו מצפה לרפואה, כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה.

(שיר השירים רבה ה)

 

"השבעתי אתכם בנות ירושלים... את האהבה" - איזו היא האהבה? זו ירושלים, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניתם את בית המקדש וחרב, לא תבנו עוד עד שתשמעו קול מן השמים, לקיים מה שנאמר 'כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו' (ישעיה יח, ג')...

'בצבאות או באילות השדה' - אם מרדתם על המלכיות, הרי דמיכם כצבי וכאיל.

(שיר השירים זוטא, ב)

 

אמר רבי יוסי בר חנינא: שלוש שבועות למה? (למה נאמר שלוש פעמים "השבעתי" בשיר השירים) אחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה, ואחת שהשביע את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי.

ורבי לוי אמר: שש שבועות הללו [אם מחשיבים את הלשון הכפולה "אם תעירו ואם תעוררו"] למה? שלוש, כפי שנאמר ואידך (והנוספות): שלא תגלו את הקץ, ושלא תדחקו את הקץ, ושלא תגלו את סוד העיבור.

(ילקוט שמעוני, שיר השירים ב, סימן תתקפ"ו)

 

שמחת ההצלה אינה מבטלת את הכאב על אבדן חיי אדם

אתה מוצא שלש שמחות כתיב (כתוב) בחג (הסוכות): "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה], אם אינו עושה, [לפיכך אין כתוב שם שמחה]. דבר אחר, בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? משום "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (משלי כד, יז).

 (ילקוט שמעוני ויקרא פרק כג, סימן תרנד)

 

אברבנאל מסביר את מנהגנו להטיף יין מהכוס, כאשר מזכירים את מכות מצרים בליל הסדר, בצורך לחזק בתודעתנו את החשיבות המוסרית, בעת שמחתנו על גאולתנו, להצטער על המחיר ששילמו עליו בני אדם אחרים, וזאת למרות שנענשו בצדק על מעשיהם הרעים, משום "בנפול אויבך אל תשמח".