הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם

 אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (בראשית י"א, ז')

 

דור הפלגה - אחדות דורסנית והיפרדות מתקנת

"פן נפוץ על פני כל הארץ" אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מיישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'יו בראשית יא, ד)

 

לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו.

(רש"י שם, שם)

 

הבה נרדה - כלומר, אתקן הדבר בראשיתו, כדי שלא יבואו לתכלית הרשעה ואבלל לשונם, ועל ידי זה לא ישמעו איש שפת רעהו ויצטרכו לריב זה עם זה ויתפרדו איש מעל אחיו.

לא ישמעו - לא יבינו, ואינו זז מלשון שמיעה, כי הוא על שמיעת הלב.

 (רבי יש"ר רג'יו שם, שם)

 

 

מוצא העמים

עמוס ברדע

פרשת נח מהווה את קו הגבול בין העולם הנברא לעולם החדש, בין הבריאה שהושחתה ע"י האדם, נזר הבריאה, לבין העולם המתחדש על חורבות העולם שנברא בששת ימי בראשית. התורה מתארת את נקודת המפנה לאחר המבול בסוף פרק ח' "עד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקר וָחם וְקַיִץ וָחרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לא יִשְׁבתוּ". מכאן התחיל להתקיים עולם כמו שאנו מכירים אותו, הנוהג על פי חוקי הטבע כפי שנטבעו בו לאחר המבול. במסגרת עולם זה, החיים האנושיים מאורגנים בקבוצות של עמים או בשמותם הנרדפים "גויים" או "לאומים". "וְאֵלֶּה תּוֹלְדת בְּנֵי נחַ שֵׁם חָם ויָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל" (י', א'). התורה מפרטת את הלאומים שיצאו מכל אחד מהאחים ובסוף כל סקירה מסיימת התורה בניסוח שווה "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּויִם בְּאַרְצתָם אִישׁ לִלְשנוֹ לְמִשְׁפְּחתָם בְּגויֵהֶם" (י', ה'). "אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחתָם לִלְשׁנתָם בְּאַרְצתָם בְּגוֹיֵהֶם" (י', כ'). "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחתָם לִלְשנתָם בְּאַרְצתָם לְגויֵהֶם" (י', לא').

מתוך חיי היחידים נוצרו חיים אנושיים לאומיים. הלאום הוא נתון ראשוני אשר מהווה את גרעין הזהות הראשונית של רוב בני האדם, האדם נולד לתוך לאום מסוים, כמו שהוא נולד לתוך משפחה. בשונה מזהויות משניות אשר ניתן להגדירן פורמאליות, כגון אזרחות או תפקיד (אלו המכונים בעגה הסוציולוגית "סטאטוס"), הגדרת המושג "עם" או "לאום" נתקלת בקשיים. הגדרת הלאום היא חמקמקה משום היותה ראשונית (פרימארית). ואכן מחשבה פילוסופית וסוציולוגית מרובה הוקדשה במשך הדורות לשאלת ההגדרה של הלאום והלאומיות (מעניין שלא ניתן להמיר לאום כמו שניתן להמיר אזרחות או להמיר דת, משום שאין הגדרה פורמאלית ללאום). הוגים שונים ניסו לאפיין את הלאום במספר אלמנטים אובייקטיביים ובמפתיע, כולם נמצאים בפסוקים אשר בפרק י' שצוטטו לעיל. הנה כמה מן המאפיינים הרווחים ללאום:

א. היסוד האתני או המוצא הגנטי: העם יוגדר כמשפחה גדולה ורחבה בעלת מוצא גנטי משותף. ואכן בלטינית הקלאסית מתורגם עם ל-gens. והנה בפסוקים שלפנינו נפרדו העמים "למשפחותם", וכתרגום אונקלוס "לזרעיתהון". דוגמה טובה לכך היא משפחת יעקב אבינו, זו הגדֵלה ומתרחבת עד שבניה רואים עצמם כעם. הפעם הראשונה בה התורה נוקטת במושג "עם" ביחס לבני ישראל, הוא בזמן שבני ישראל הם עדיין משפחה מצומצמת. לאחר עזיבת יעקב את חותנו לבן, ולקראת ההכנות למפגש עם עשו אחיו נאמר: "ויִּירָא יַעֲקב מְאד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לב', ח').

ב. היסוד הטריטוריאלי: עם מגובש בהיותו מתקיים ביחד באזור מסוים לאורך זמן. יתכן ותהיה חבירה של כמה משפחות בעלי מוצא אתני שונה, אולם בעת ישיבתם באזור מסוים לאורך זמן, מתגבשת בהם תודעה לאומית המאגדת אותם. בפסוקים שבפרשתנו מוצג האלמנט הטריטוריאלי במילים "איי הגויים" ובמילה "בארצותם" וכן פירש הרמב"ן במקום: "טעם 'מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם' - כי בני יפת יושבי איי הים והם נפרדים, כל אחד מבניו באי אחר יושב לבדו, וארצותם רחוקות זו מזו".

ג. היסוד הלשוני: חטיבה אנושית המקיימת שפה לאומית הכוללת כתיבה ודיבור. האלמנט הלשוני יוצר תודעה לאומית, למרות שבני אותו עם יהיו שונים במוצאיהם ואף אינם מתקיימים באזור טריטוריאלי אחד. בפסוקים שבפרשתנו מוצג האלמנט הלשוני במילים "איש ללשונו" או "ללשונותם". לשון אינה רק שפת הדיבור, אלא היא ביטוי לתרבות הבנויה על קודים של התנהגות הספציפית לאומה זו ולא לאחרת.

ד. היסוד המדיני: לאום המתגבש סביב מנגנון מדיני אשר הוא יוצר למען הַסדר חייו. לדוגמא: העם האמריקאי הוא עם של מהגרים, אשר גובש על יסוד החוקה האמריקאית שבבסיסה רעיון החירות ועליה מושתתים החיים המדיניים והאזרחיים.

פרשת דור הפלגה אשר בפרק יא' מתארת לאומיות המבוססת על האלמנטים שהוזכרו לעיל. הלשון: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (יא', א'). הטריטוריה: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא', ב'). ועוצמה מדינית: "וַיּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (יא', ד'). אלוקים מבטל את העוצמה המרוכזת בתודעה הלאומית ע"י בלילת השפה והפצתם של בוני המגדל בארץ ובכך ממוטט את הלשון, הטריטוריה והמדינה כאלמנטים המכוננים את העוצמה הלאומית. "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ,וַיָּפֶץ יְקוָק אתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנת הָעִיר" (יא' ז-ח').

מבחינה אמפירית, נמצאו האלמנטים שאיפיינו עם ולאום כחסרים, שכן נמצאו עמים חסרי אלמנטים אובייקטיבים אלו (כגון העם היהודי) ולהפך, חטיבות אנושיות שראו עצמם עמים שונים למרות שיש לכולן את כל האלמנטים האובייקטיביים גם יחד, ואלו לא חברם לעם אחד. לאור זאת התפתחה גישה סובייקטיביסטית אשר אינה תולה את אפיון הלאום בסדרה של מאפיינים אובייקטיבים בלבד, אלא משלבת את השייכות הסובייקטיבית של בני העם כחלק אינטגראלי מהגורמים לתודעה הלאומית.

בסוף פרק יא' מתגלגל הסיפור המקראי לכוונו של המאמין הגדול אברהם ומוצאו. אברהם מגלה את קונו ורואה עצמו עומד לפניו לעובדו. וכבר בבראשית פרק יב', המתחיל את הפרשה הבאה "לך לך", נדרש אברהם לשלם את התשלום הראשון עבור אמונתו. אברהם נדרש לפרק את המסגרות הלאומיות כגרעין הראשוני של זהותו. "וַיּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב', א'). אברהם פורש מכור מחצבתו, מטריטוריה שבה גדל, ממשפחתו וממולדתו, למען אידיאל שברבות הימים יכונן את לאומיותם של בניו אחריו. בני ישראל צומחים ללאום מתוך מוצאם המשפחתי ובהיותם משפחה מורחבת הם מתגבשים לעם. דווקא גורם חיצוני מאפיין את בני ישראל כגוף לאומי. בשמות פרק א' ט', פרעה אומר: "וַיּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". הלאום הישראלי עומד מול הלאום המצרי ומאיים עליו.

בני ישראל יוצאים ממצרים כגוף לאומי שכונן על יסוד אתני. ברם, המטרה ביציאת מצרים הייתה הקמת עם העומד לפני האלוקים ומקבל את בריתו מתוך עם שגוּבש על יסודות ארציים, ובכך להעלות את האמת מהארץ. עם שעוצב על יסודות גנטיים יהפוך את גרעין זהותו הלאומית לזהות דתית הקשורה לברית עם האלוקים "וַיָּבא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקוָק נַעֲשֶׂה" (שמות כד', ג'). בני ישראל עומדים לפני כניסתם לארץ, אשר בה הם נדרשים לעצב חיים לאומיים על יסוד ברית האלוקים "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". משה מצהיר כי העמידה לפני האלוקים וקבלת בריתו היא המכוננת את העם, "וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקוָק אֱלהֶיךָ" (דברים כז, ט'). בכך הופכות הדת והלאום להיות שני צדדים של אותו מטבע, לא יתכן יהודי שאינו בן הדת היהודית ולא יתכן שבן הדת היהודית לא יהיה בהגדרה בן העם היהודי. הדת הינה מרכיב מגדיר לאומה וכל האלמנטים האחרים הינם נדבכים לא מהותיים, כפי שאמר רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלה בתורותיה" (תורה שבכתב ותורה שבעל פה).

לאחר הכניסה לארץ קמה בארץ מלכות ישראל, דוד נבחר כמלכו של העם ואף הובטח שממנו יבוא מלך המשיח למרות שהיה מזרע מואב. לאחר החורבנות הופץ עם ישראל בנכר ושם אבד את האלמנטים האתני, הטריטוריאלי, הלשוני והממלכתי, אולם שרד כישות לאומית עצמאית על יסוד הדת. מגמות שניסו לערער את הקשר בל-ינתק של עם שמוגדר כדת נעשו בעת החדשה, החל בתקופת האמנציפציה במאה ה-18 וה-19 עד תחילת המאה ה-20. מחד, נעשה הניסיון להעמיד את היהודיות על דת בלבד ולקעקע את הזהות הלאומית (משה מנדלסון בספרו "ירושלים", המתבוללים בעלי "תורת התעודה" ו"הרבנים המתקנים"), ומאידך, בתקופת התעוררות הלאומית בה נעשה הניסיון להעמיד את היהודיות על הלאום כמרכיב מרכזי בזהות היהודית. ניסיון נוסף נעשה ע"י הוגים של הציונות החילונית להמיר את הזהות היהודית הגרעינית מזהות דתית לזהות ממלכתית. מהו הגורם המאחד את היהודים בימנו, את היהודי הפולני עם היהודי האתיופי או זה שהגיע מדרום אמריקה?

המסר בתיאור האבולוציה של התודעה הלאומית המתפתחת מיסודות ארציים ליסודות דתיים של עם העומד לפני ה', מסבירה היטב את הסיבה להתעסקות פרשת נח במוצא העמים.

ד"ר עמוס ברדע הוא מדען והוגה.

 

 

'שנים מכל יבאו אליך להחיות' - הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה היה בכללם. אחרי כן ציוהו שייקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט, אבל לקחם נח, כי הצוואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.

(רמב"ן בראשית ו, כ)

 

'ויבא נח וגו' מפני מי המבול' - אמר ר' יוחנן נח מחוסר אמנה היה, אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס בתיבה.

'שנים שנים באו אל נח' - בא שקר ורצה להיכנס. אמר לו נח: אי אתה יכול להיכנס, אלא אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר וביקש לו בת זוג. פגע במאֵרה, אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני אלא אם כן יש לי בת זוג. רצונך, הוי בת זוגי. אמרה לו: ומה אתה נותן לי? אמר לה: אני מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו ונכנסו שניהם לתיבה. כיון שיצאו מן התיבה - היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי לא כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה עמל וילד שקר' (תהילים ז, טו) - המשל אומר: שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו - בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

 

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה, כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות יח' אות ט)

 

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) - כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס". מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).

אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג, ג).

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה שער האמת)