שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה

 כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (בראשית ז, ט)

 

 

 

'שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח'. נראה לפרש מה שצוה אלהים שנים מכל הוא רק בטבע בעל חי וגם הטבע נקראת אלהים בעצמן באו אל התיבה וזהו שנים באו אל נח כאשר צוה אלהים לנח. אבל חמשה ממין הטהורים הנוספין שצוה מדת הרחמים כמ"ש 'ויאמר ה' אל נח: מכל הבהמה הטהורה תקח ז' ז'' ומדת הרחמים הוא למעלה מהטבע ולא באו מעצמן והוצרך נח להכניסם וגם לקרבן צריך הזמנה והכנה מבני אדם.

 (אהבת יהונתן לרבי יהונתן אייבשיץ בראשית ז, ט)

 

'שנים שנים באו אל נח... כאשר צוה אלהים את נח' - ה' ציווה על נח לקלוט את בעלי החיים. אך הביצוע לא היה תלוי בנח - בייחוד ביחס לחיות.לא היה זה תלוי בנח, שיבואו אליו שנים שנים, ויבואו רק אלה, ששמרו על טהרת מינם. אולם, כאן מתגלה האמת, שהיא חשובה כל כך בכל כתבי הקודש: האל מצווה את האדם הוא הוא הנגיד ומצווה לטבע, במילים אחרות: ה' הוא האלהים. אמת זו נתגלתה על ידי עובדה ומעשה שהיה. מצוות ה' ניתנה לנח, למען יקיימנה בבחירה חופשית: ובמצוות ה' נתקבצו בעלי החיים באופן שיוכל נח לעשות כאשר צֻווה. אכן, אלהי הטבע הוא אלהי האדם; מצוות ה' שליטה בטבע; ומצוות ה' ניתנה גם לאדם, למען יקיימנה בבחירה חופשית.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם – וַיּוֹלֶד - בין הישרדות לאחריות

יוסי הטב

הפסוק הנראה לי החשוב ביותר בפרשתנו אומר "דרשני". פסוק זה טוען עיקרון חיוני, במובן השורשי של המילה. אותו עיקרון שבזכותו עם ישראל שרד את כל ניסיונות ההשמדה שהופעלו עליו ועוד מאיימים עליו. כוונתי לפסוק י' בפרק יא': "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל." אמנם בפסוק א' פרק י' נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל." כך מנוסחים הדברים לגבי כל אחד ואחד מהבנים וצאצאיהם.

אך יש לשים לב להבדל המשמעותי, הגורלי ממש, בין "וַיִּוָּלְדוּ ל..." ובין "וַיּוֹלֶד". כל הילדים נולדים להוריהם, אך לא כל ההורים מולידים את ילדיהם; "וַיִּוָּלְדוּ" - לא ממש בכוונה, כתופעה ביולוגית טבעית, לשימור הגזע, אלא בלי כוונה, בלי מטרה, לא כערך של קיום משפחה ועם, או בהתייחסות לפרט הנולד כישות נפרדת הקיימת בפני עצמה. היריעה הקצרה לא תספיק לנתח כל פסוק לחוד, להראות את ההבדלים בין חם ליפת ולשם וכל הגוונים ביניהם. לעומת זה: וַיּוֹלֶד מתייחס למעשה רצוני המכוון למטרה.

תולדות שם מתועדים פעמיים בבראשית, י' כא'-לב'. ובפסוק שלנו יא' י' - שם עבר שינוי תודעתי. הפסוק שלנו הוא היחיד ברשימה הזו בו צורפו שני הביטויים האלה: "להוליד" באופן רצוני, מתוכנן בניגוד למילה "להיוולד" והביטוי השני "לאחר המבול".

נתעכב רגע במבול כפי שחוו אותה נוסעי התיבה. נדַמה בעיני רוחנו מה קרה שם. ניעזר בתמונות של השיטפונות בפקיסטן ובמזרח אירופה בהן צפינו לפני חודשיים ובמקומות רבים אחרים.

נחשולי מים אדירים דוחפים אנשים ומשפחות לנוס על גגות בתיהם, לעלות למקומות גבוהים יותר בתקווה נואשת שעד שיגיעו לפסגה הגשמים יפסקו. לאנשי המבול זו הייתה תקוות שווא. ארבעים יום וארבעים לילה. המים עולים, חונקים, אנשים טובעים בהמוניהם, הגופות צפות, אימהות נסות ותינוקיהן בזרועותיהן עולות לגובה והמים עולים וגובהים, הן נחנקות והמים "והמים להם מימינם ומשמאלם, לפניהם ואחריהם, מתחתם ועליהם".

יש צוהר לתיבה, ניתן לצפות במראות אלה בלי שום אפשרות להציל, ניתן אף לשמוע את הצרחות, את הבכי, את הכאב הנורא של האנושות כולה שנכחדת.

זהו הומור שחור, סרקסטי לקרוא לפרשה זו "נֹח" בהיותה הפרשה האיומה ביותר שבתורה ובתנ"ך כולו, הכי פחות "נוחה".

המושג "שואה" שמור אך ורק לשואה של תש-תש"ה. ה'מבול' שמור רק למבול של פרשתנו, כי אפילו הקב"ה לא היה מוכן לחוות שוב אירוע כזה, גם אם האנושות תחזור על חטאיה. והיא חזרה עליהם, ועוד איך!

ההקבלה בין שני האירועים מתבקשת. רק הניצולים יודעים מה שקרה ועליהם להתמודד עם חוויותיהם. אפשר להשתגע מטראומה כזו ואכן נֹח הולך ומשתכר, חם 'מתחמם' ופונה ליצריות, יפת עושה היפוך, מול הכיעור הקיצוני המוחלט הוא חושב רק על יופי ('יפת אלהים ליפת'), הכחשה חולנית ומגינה.

ושֵם לא בכדי נקרא שֵם, הוא צריך לתת שם למציאות, לא "תתעלם" (וגם לא תיאלם). במשך שנתיים הוא אולי שקע במצב דוחק בתר חבלתי- P.T.S.D בלעז, והוא הקים ישיבה יחד עם בן נינו "עֵבֶר". ישיבה כדי לתת דיבור, שֵם לעולם, ללמוד אותו, ללמוד למנוע אסונות במציאת דרכים, להימנע מהחמס, לנהוג את העולם בדרכי שלום. בעצם להכין את בואו של אברהם אבינו.

כמי שעסק במשמעות מתן שמות, בטוחני ששם דווקא לא סתם קרא לבנו "ארפכשד", חיפשתי אצל המפרשים במקראות גדולות, ולא מצאתי דבר על השם הזה. ספר תולדות השמות מספר לנו שהוא היה מלך ה"כשדים". "כשד" הן 3 האותיות האחרונות של שמו אך לא מצאתי משמעות לשם המוזר הזה- במקרה הזה, הגימטריה עשויה אולי לעזור. ויתכן שהדבר מרמז על היותו מאבי אבותיו של אברהם, הבא מאור כשדים.

המסר הוא החשוב וכאמור גורלי ומכונן לעם ישראל מאז היווסדו ועד ימות המשיח.

אסונות וניסיונות חיסול לא יוכלו לנו, אין 'פתרון סופי' לעם ישראל. אם שרדנו את נֹח, יש ביכולתנו לעבור את הכל ואכן, עמנו הוכיח חיוניות יוצאת דופן במשך כל הדורות. אך הסכנה המאיימת עלינו באמת היא סכנת הפירוד, 'הפלגה' - האיום מבפנים. זו דרשה אחרת אך מקורה באותה פרשה ממש, ואולי לא בכדי נכתבו הדברים באותה פרשה; יש אסונות משמיים ויש איומים הנובעים ממעשי בני אדם.

ואלי זהו המסר לכולנו: לדבוק בגישתם של שם וארפכשד, להתגבר על הקשיים, להתחבר, להאמין בעתיד ולהביא ילדים לעם ישראל ולעולם, כי יש עוד הרבה מה לעשות כדי לתקן עולם במלכות שדי.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסחכואנליטיקאי.

 

 

'אלה תולדות נח נח... את האלהים התהלך נח', שלוש פעמים בפסוק למה? זה אחד משלשה שראו ג' עולמות נח, ודניאל, ואיוב:

נח ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו וחזר וראהו בישובו,

דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני.

 איוב ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראה בישובו.

 (תנחומא (ורשא) נח ה)

 

אנחנו חיים בתקופה מאד מיוחדת, ואינני מודעים לכך. זקני טרם הלבין, וראיתי במשך חיי - כדביר חז"ל - עולם בנוי, עולם חרב, ועולם בנוי. ראיתי יהודים מובלים לאושוויץ, ראיתי יהודים רוקדים בתקומת המדינה, ראיתי תהלוכת ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים, עברתי עם חיילים מעבר לתעלת סואץ... עברתי תקופה ארוכה ביותר בתקופה קצרה ביותר...קשה להאמין שאדם אחד תוך פרק זמן קצר בחייו עובר שינויים רבים רבים כל כ... מדינת ישראל עומדת היום במרכז ההיסטוריה העולמית. משמע שאנו חיים בתקופה לא רגילה. זה תזובע מאיתנו משהו. צריך לחיות את התקופה...

אני הגבר, העני ממעש, ראיתי קהילות בחורבנן, ובארץ זכיתי לראותן שוב בבנייתן. יגון ואנחה בהיותי בנכר; ששון ושמחה בעלותי לירושלים

אספרה שמך לאחי, בתוך קהל אהללך (תהלים כב, כג)

כי טוב חסדך מחיים (שם סג, ד)

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדֹלים אקבצך (ישעיה נד, ז)

דבר אחד ברור - ובהר ציון תהיה פליטה (עובדיה א, יז)

 (מתוך "אספרה שמך לאחי" - שיחה שנאמרה ע"י הרב עמיטל זצ"ל בישיבת הר עציון

בר"ח אדר תשמ"ה - פורסם בספרו של משה מיה "עולם בנוי-חרב ובנוי)

 

 

גם לעורב יש זכויות

הכלב שהיה משמר צאנו של הבל, היה משמר נבלתו מכל חיית השדה, מכל עוף השמים, והיה אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יכולים מה לעשות, שלא היו נהוגין קבורה. עורב אחד שמת רעהו אמר: אלמד לאדם זה מה לעשות. מה עשה? נטל רעהו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם וקברו. אמר אדם: כעורב הזה אני עושה, ונטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושלם הקב"ה לעורבים שכר טוב בעולם הזה. ומה שכר טוב נתן להם? שהן מולידין את בניהם ורואין אותם לבנים ובורחין מלפניהם וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה מזמין להם יתושים ונותן להם מזונם ואוכלין שנאמר: 'מי יכין לעורב צידו' ולא עוד אלא קוראין ליתן מטר על הארץ והקב"ה שומע לקולן ושולח מטר על פני הארץ שנאמר: 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק כא)

 

 

ההזדקקות לאדמה מחללת

'ויחל נח איש האדמה': כיון שנזקק לאדמה, נעשה חולין.

בתחלה איש צדיק תמים ועכשיו, איש האדמה.

(תנחומא,בראשית,י"ג)

 

 

דור הפלגה - אחדות דורסנית והיפרדות מתקנת

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

(בראשית י"א, ז')

 

"פן נפוץ על פני כל הארץ" אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מיישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'יו בראשית יא, ד)

 

לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו.

(רש"י שם, שם)

 

הבה נרדה - כלומר, אתקן הדבר בראשיתו, כדי שלא יבואו לתכלית הרשעה ואבלל לשונם, ועל ידי זה לא ישמעו איש שפת רעהו ויצטרכו לריב זה עם זה ויתפרדו איש מעל אחיו.

לא ישמעו - לא יבינו, ואינו זז מלשון שמיעה, כי הוא על שמיעת הלב.

(רבי יש"ר רג'יו שם, שם)

 

 

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות יח' אות ט)ׂ

 

'ותשחת הארץ לפני האלהים' : לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה.

ותמלא הארץ חמס: איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי: חמס שוה פרוטה, גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין; אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כהוגן אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה ככתוב 'הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה' (איוב ד') - בלא חכמת התורה.

(חזקוני בראשית פרק ו פסוק יא).

 

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) - כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).

אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו

הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח!" (דברים רבה ג, ג)

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קדוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה שער האמת)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה (ו, יב)

וכי הארץ נשחתה? והלא הבשר הוא שהשחית, שנאמר "כי השחית כל בשר"!

וכן הוא אומר "ותשחת הארץ לפני האלוקים",

וכי הארץ נשחתה? והרי הוא אומר "ותמלא הארץ חמס"!

ולהלן הוא אומר "לא תשחית את עצה" (דברים כ יט).

אלא מה היו אנשי דור המבול עושים? נצרך אחד מהם למקל לחמורו או למטה לידו,

היה כורת העץ ונוטל ממנו המקל.

והיה תובל קין לוטש ברזל, ומבעיר האור בעצים, ומחמם את הארץ ומשחיתה.

והיה העשן עולה והשמש מכה בהם וצורבן, ולא היה להם עץ להציל מרעתם,

שנאמר "ותך השמש על ראש יונה ויתעלף" (יונה ד ח). ולא חזרו בהם.

הביא עליהם מי המבול, ולאחריו מה הוא אומר

"ברית ביני ובין הארץ". וכי לארץ היתה הברית?

והרי נאמר "ביני וביניכם ובין כל נפש חיה" (ט יג, טו)!

אלא ברית כרותה שאם אין אדם משחית את הארץ, לא יבוא מבול.