וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם

וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל

וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם

וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (בראשית ט , יא-יג)

 

אות הברית,אות לשלום לזיכרון ולאחריות

...ואמרו בטעם האות הזה כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאילו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר (מיתר) לכונן חצים עליו.

(רמב"ן בראשית ט, י"ב)

 

אין הקב"ה מסתפק במאמר פיו, אלא הוא מקים למאמרו אות וזכרון, וכן מצינו גם בהמשך ההנהגה האלהית: הקב"ה מקים אותות - כגון תפילין, שבת, מילה - כדי להזכיר לאדם תמיד מחדש את האמתות הגדולות, ששלום האנושות תלוי בהן.

"לדֹרֹת עולם": חסר דחסר: ברית ה' תתקיים בכל העתים; היא תגן גם על הדור הלוקה בחסר, שחסרונו ניכר כלפי פנים או כלפי חוץ. בדורות אלה יימס לב האדם, אז הוא עלול להתייאש מן הצדק האלהי; אך מראה הקשת בענן יזכירנו, שברית ה' כרותה עם האדם ועם הארץ; ברית זו תתקיים בכל עת ובכל דור, והנהגת ה' תשיג את מטרתה - גם בדור הלוקה בחסר.

(הרש"ר הירש על בראשית ט, יב)

 

 

ברכת הריבוי ובלילת הלשונות

רונן אחיטוב

פרשת בבל (יא, א-ט) מעוררת שאלות רבות: על פניה היא נראית כעוד אחת מבין שורת הפרשיות של חניכת האדם שברא ה': היא מתייצבת כחוליה הרביעית בשלשלת שראשיתה בחטא גן העדן, והמשכה בחטא קין ובחטא דור המבול. לכל הפרשיות הללו יש מבנה קבוע, שבו האדם חוטא, ומקבל את עונשו. גם פרשת בבל נראית כבנויה באותה הדרך: בני האדם יוזמים ועושים מעשה, והאל מתערב ומסכל את כוונותיהם.

לפיכך, עולות השאלות המתבקשות: במה חטאו בני בבל, ובמה נענשו? כיצד קשור חטאם לחטאים הקודמים בשורת הפרשיות דלעיל, במה ייחודו, וכיצד מכפר עליו העונש?

דורות רבים של פרשנים נלאו מלעסוק בשאלות אלה. היו שהציעו לראות את המגדל כביטוי למרד באל, והיו שראו את בניית העיר וההתנתקות מהאדמה כחטא אקולוגי. היו ששמו את הדגש על האחדות הלאומית והתרבותית, והיו שהאשימו את ההתמקמות במקום אחד.

הדבר המרתק, לדעתי, בהצעות אלו הוא שכולן (חוץ מהאחרונה) מתארות היטב את הערכים של התרבות המערבית המודרנית: תרבות שביסודה יסודות הומניסטיים שהובילו במקרים רבים להצהרות על מרד בדתות השונות, תרבות עירונית מנותקת מעבודת האדמה, המנסה להוביל האחדה תרבותית ולבטל את ההבדלים הלאומיים והגזעיים. הצגת פרשת בבל כפרשת חטא מחייבת לראות גם ביסודות התרבות המערבית ובערכיה - ולא רק בתוצאותיה - מגמות של חטא, ולפיכך להתנגד לתרבות זו מיסודה.

בדברים הבאים אנסה לחזור לפרשת בבל ולהציגה בדרך חדשה. ראשית יש לשים לב כי פרשה זו היא האחרונה בפרשיות המתייחסות לאנושות ככלל, ולאחריה מתמקד הסיפור המקראי במשפחה אחת - היא משפחת האבות. בסיפורי האבות התבנית השולטת אינה תבנית של חטא ועונשו, אלא תבנית של דיאלוג וברית בין בני האדם לבין הקב"ה. תבנית זו הופיעה כבר בסיפור על נח, המשולב בסיפור המבול (ועוד קודם לכן בסיפור על קין), אבל החל מהפרשה הבאה היא הופכת להיות עיקר הסיפור ויורשת את תבנית החטא ועונשו. לפיכך יש מקום לראות את פרשת בבל כפרשת מעבר, ולאו דווקא כחוליה נוספת בשרשרת השגרתית של חטא ועונש.

הקטע שמצביע על מוקד הפרשה הוא בפסוקים ו-ז:

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

נוכל להעמיד מול פסוקים אלה את דברי ה' לאחר פרשת גן העדן, אשר בעקבותיהם נשלח האדם מחוץ לגן העדן:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (ג, כב)

התבנית "הן... ועתה" מופיעה בתנ"ך כולו רק בשתי הפעמים שלפנינו. קשר אמיץ נוסף בין שתי הפרשיות הללו נעוץ במקומן: לאחר הגירוש מגן העדן משכֵּן הקב"ה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת "מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן" (ג, כד). ואילו פרשתנו נפתחת בביטוי "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם" (יא, ב). קשרים לשוניים אלה מאפשרים לגזור גזירה שוה בין פרשת בבל לבין פרשת הגירוש מגן העדן.

בניגוד לתפיסה המקובלת, גירוש האדם מגן העדן אינו מוצג כעונש על אכילת הפרי מעץ הדעת. חטא זה תואר בפסוקים הקודמים (ג, א-ח), ולצידו בא גם עונשו (שם ט-יט). לפיכך, יש לראות פסוק זה לא כתיאור חטא אלא כנימוק לשילוח האדם מתוך גן העדן. מכאן ניתן להסיק שגם בפרשת בבל, בלילת הלשונות אינה עונש על חטא כלשהו. בניית העיר והמגדל אינם חטא, ובלילת הלשונות אינה עונש.

מה בכל זאת מניע את הקב"ה לבלול את הלשונות? נחזור להשוואה בין שתי הפרשיות שלפנינו. בפרשת הגירוש מגן העדן, הקב"ה מסכים לדברי הנחש, שהאדם "הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע", ומוסיף חשש שמא יחיה האדם לעולם. גם בפרשת בבל מוצג המצב שבו "עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם", ובעקבותיו חשש, שמא "לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". חשש זה הוא שמניע את הקב"ה לסכל את מעשי בני האדם בדרך של בלילת שפתם. לא יוזמת העיר והמגדל היא הבעיה, אלא עצם היכולת להגשים כל יוזמה שהיא.

נראה שהמפתח נעוץ בביטוי "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ". לפנינו ארבע תכונות אלוקיות. שתים מהן הצליח האדם לרכוש ולשתים נוספות הוא עלול להתקרב: האדם הצליח לרכוש את ידיעת הטוב והרע, ואת האחדות (התרבותית). החששות הם שמא יצליח להגיע גם לחיי עולם וליכולת ביצוע בלתי מוגבלת. כדי למנוע חששות אלו מגרש הקב"ה את האדם מגן העדן ובולל את לשונו.

מדוע ההישגים האנושיים מעוררים חשש? האם הקב"ה רואה בתחרות האנושית סכנה למעמדו ולשלטונו? והלא הוא שהורה לאדם לכבוש את הארץ ולרדות בה, ככתוב "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטו טז)!

נראה שהחשש אינו למעמדו של הקב"ה, אלא למעמדו של האדם עצמו. יכולת בלתי מוגבלת של תרבות אנושית מסכנת - לא את הקב"ה - אלא את התרבות האנושית עצמה. תרבות חסרת גבולות, שאינה מכירה כישלונות - אין לה אתגרים, והיא מאבדת את שאיפותיה ואת יכולת ההתחדשות והצמיחה שלה. כך ניתן לפרש את חולשתה של המודרנה המערבית.

האם גם התרבות הישראלית-ציונית נגועה בהצלחת יתר?

בזכות בלילת הלשונות וריבוי התרבויות האנושיות, אנו רואים במהלך ההיסטוריה כיצד, למרות שתרבויות שהצליחו יתר על המידה שקעו מעצמן, תמיד נמצאה תרבות אחרת, נמרצת וחדורת שאיפות משלה, שבאה למלא את מקומן. בלילת הלשונות וריבוי התרבויות האנושיות, שבשום נקודת זמן אין כולן מצליחות כאחת, היא האמצעי האלוקי המבטיח את שרידתה של האנושות גם במצבים של הצלחה.

התרבות היהודית המקראית לא נכנעה לאף אחת משתי ההגבלות שהטיל הקב"ה על האנושות. היא שולחת ידה לעץ החיים, ככתוב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ..." (משלי ג יח), ועומדת על השאיפה לאחדות אוניברסלית, ככתוב "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). כיצד מתמודד חזון הנביא מול סכנת ההצלחה?

יתכן שהתרופה היא המוצעת בידי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, והיא הענווה. מודעות האדם למגבלותיו ממלאת בדרך אחרת את הצורך שלו באיתגור מתמיד, ומנטרלת את סכנות ההצלחה. אולי כך יש לבאר את דברי התלמוד:

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה - אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני "ואנכי עפר ואפר" (...) אבל עובדי כוכבים אינן כן: נתתי גדולה לנמרוד - אמר "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר (...) וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בבלי חולין פט ע"א).

תרבות הנזהרת למעֵט עצמה לפני הקב"ה, יכולה אולי לוותר על הריבוי האנושי ועל חוויית הכשלון, ולשרוד גם לאחר הגשמת ההצלחה האוניברסלית. לצערנו לעת עתה, תרבות כזאת אינה אלא בגדר חזון רחוק, גם בין בניו של אברהם אבינו.

רונן אחיטוב ממצפה נטופה מלמד במדרשה באורנים, במכללת כנרת ובמכללת גליל מערבי.

 

"ואלה תולדות בני נח": המסר הטמון בסיפור המקראי המפורט

דע שלכל סיפור שאתה מוצא מוזכר בתורה יש תועלת הכרחית לתורה, או כדי לאמֵת דעה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשׂה מן המעשׂים, כדי שלא יארעו עֹשֶק ומעשׂי איבה הדדיים בין בני-אדם. ואני אערוך זאת לפניך.

יסוד התורה הוא שהעולם מחודש, ושמה שנברא בראשונה הוא פרט אחד מן המין האנושי והוא אדם (הראשון). הזמן אשר חלף מני קדם מאדם (הראשון) ועד משה רבנו היה אלפיים וחמש מאות שנה בקירוב. לוּ הודיעו לבני-אדם רק את זאת, היו ממהרים אז להטיל ספקות, שכּן הם נמצאו מפוזרים בכל קצוות הארץ, בשבטים שונים, והלשונות שונות ורחוקות זו מזו מאוד. לאותה הטלת ספק הושׂם קץ בכך שהוזכרו היוחסין וההסתעפות של כולם, והוזכרו האנשים המפורסמים הללו, פלוני בן פלוני, וכמה זמן חיו, איפה התגוררו ומה היה הטעם לפיזורם בקצוות הארץ והטעם לַשּוֹנִי בלשונותיהם, אף-על-פי שראשיתם היתה במקום אחד ושׂפה אחת לכול, שכך התחייב מהיותם בני איש אחד.

כמו כן בא תיאור סיפור המבול וסיפור סדום ועמורה לראיה לדעה הנכונה והיא אך פרי לצדיק; אך יש אלהים שֹפטים בארץ (תהלים נ"ח, 12).

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, נ)

 

המוסר התורני איננו מוסר שבטי

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום עניין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) - כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עימהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, 'ברכת ה' היא תעשיר' (משלי י, כב).

אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג, ג)"

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה - שער האמת)

 

ההזדקקות לאדמה מחללת

'ויחל נח איש האדמה': כיון שנזקק לאדמה, נעשה חולין. בתחלה 'איש צדיק תמים' ועכשיו: 'איש האדמה'.

(תנחומא,בראשית,י"ג)

 

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאלו נעשה שותף.

 (שפתי חכמים שמות יח' אות ט)

 

'ותשחת הארץ לפני האלהים' : לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה.

ותמלא הארץ חמס: איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי: חמס שוה פרוטה, גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין; אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כהוגן אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה ככתוב 'הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה' (איוב ד') - בלא חכמת התורה.

(חזקוני בראשית פרק ו פסוק יא)

 

דור הפלגה: זווית-ראיה אחרת

"אוהב את הבריות" כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את הבריות ולא יהא שונא את הבריות, שכן מצינו באנשי דור הפלגה, שמתוך שאוהבין זה את זה, לא רצה הקב"ה לאבדן מן העולם, אלא פזרן בארבע רוחות העולם, אבל אנשי סדום מתוך שהיו שונאים זה את זה, אבדן הקב"ה מן העוה"ז ומן העוה"ב, שנאמר (בראשית יג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" וחטאים זה גילוי עריות, לה' זה חילול ה', מאד שמתכוונין וחוטאים. הא למדת: מתוך ששונאין זה את זה, אבדן הקב"ה מן העולם הזה ומן העולם הבא.

(אבות דרבי נתן פרק אחד עשר משנה יב)