כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא

לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. (דברים ל יא, יב)

 

 

 

לא בשמים היא - פירשו חז"ל (עירובין נ"ה, ע"א) במגביהין עצמם בגאוה, דורשי רשומות אמרו: מ'י י'עלה ל'נו ה'שמימה ר"ת מיל"ה, רצונו לומר: דהוה סלקא דעתך בש"ס (סוטה ה', ע"א) מותר להתגאות שמיני שבשמינית ר"ל שיתגאה במה שהוא חתום באות ברית קודש על בשרו כמ"ש על דוד המלך ע"ה כשנסתכל במילה שבבשרו שמח ואמר 'למנצח על השמינית' (מנחות ל' ע"ב) והמילה הוא שמיני שבשמינית שהיא מצוה שמינית שהיא אחר ז' מצוות בני נח ונתנה בשמיני, והוה אמינא (הייתי אומר) שמותר להתגאות במה שזכה לשמור ברית קודש, אמנם מסיק הש"ס 'לא מיניה ולא מקצתיה', דכתיב 'תועבת ה' כל גבה לב', על כן אמר 'לא בשמים' - היינו במתגאים אפילו במילה המרומז בר"ת מי יעלה לנו השמימה.

(חתם סופר דברים ל, יב [תקפ"ז])

 

"לא בשמים היא" - שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה, אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה...

 (הרש"ר הירש דברים ל, י"ד)

 

 

השירה והתורה

רונן אחיטוב

משה מסיים את נאומו האחרון בדברים מרים ביותר: הוא אינו מטיל עוד ספק בכך שגורלו של העם לשכוח את התורה ולעבוד עבודה זרה. לא עוד "אם לא תשמעו" וכדומה, אלא ידיעה ברורה שללא ספק עומד העם כפוי הטובה לבגוד בחלום חייו של האיש שרעה אותו במשך ארבעים שנה.

הידיעה הברורה הזאת מביאה את משה מרחיק הראות לנסות ולתקן את הסטייה באמצעים מיוחדים במינם. התשובה לבדה אינה יכולה להועיל כאן, שהרי היא תהיה "תשובה של רמיות". לכן, הפסוקים שבפרשת ניצבים המעידים על התשובה, אינם מספיקים, שהרי מי ערב לו למשה שאכן תתרחש התשובה המיוחלת?

לא מדובר עוד בפסימיות, אלא במאמץ ממשי להבטיח את הגאולה למרות שהחטא לא יאחר להגיע.

ואלו דברי משה:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר: חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו משֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי.

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם.

וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם. (דברים לא, יט-ל)

משה בוחר עדים, שיזכירו לעם את התורה ואת התשובה. העדות המופיעה כאן היא דו-משמעית: מצד אחד מדובר באזהרה, מעין "והועד בבעליו", ומצד שני מדובר בזכרון הנקבע כעדות לעתיד. העדות כוללת אפוא הן את החטא הצפוי הן את תיקונו.

מי יעיד בעם? - לשאלה זו תשובות אחדות בפיסקאות שלפנינו:

בפיסקה הראשונה מלמד משה את העם את השירה, ומביע את בטחונו שהשירה תוכל לשמש כעד. בפיסקה השניה כותב משה את ספר התורה ומצווה את הלוויים להניח אותו בארון הברית, כעדות לעתיד. בפיסקה השלישית ממנה משה את השמים ואת הארץ כעדיו, וכך יעשה גם בתחילת פרשת "האזינו". ובפסוק האחרון חוזר משה לשירה.

מה המנגנון המורכב שבנה כאן משה, וכיצד הוא מבטיח את זכרון התורה והתשובה?

אפשרויות אחדות עומדות לפתרון השאלה הזאת.

תשובה ראשונה אפשרית היא זיהוי התורה והשירה. ההתבוננות בתורה כולה כשירה מלמדת אותנו כיצד יש להתבונן בפסוקיה. אין להסתפק בקריאתם הישירה כפשט, כשם שאין לעשות כך בשירה. לכל פסוק יש כמה רבדי משמעות, ואחד הרבדים החשובים הוא הסגנון השירי והצורני של התורה. הכינוי הכפול של העדות מלמד שהתורה, שלא תישכח מפיהם של הילדים - המזמרים אותה גם אם אינם מבינים את כל משמעויותיה - היא האמצעי הבטוח לזכרון הברית עם הקב"ה. הדרך היחידה לעתידו של העם ולגאולתו היא החינוך של הילדים, והחדרת שירת התורה ללשונם. וכך אכן נמסר לנו במסכת שבת קלח ע"ב בשם רשב"י.

תשובה שניה מבחינה בין המונחים השונים: התורה ניתנה לזקני העם, ואילו השירה לטף. תקוותו של משה שהכפלת העדות תשפר את עמידותה, והתורה והשירה יוכלו להעיד זו על זו ולשמש יחדיו כמניע לתשובה. לפי תשובה זו השירה היא שירת האזינו, הרצופה באיומים קשים אך בסופה מוזכרת גאולה. יתכן לפי תשובה זו, שהדרך החינוכית אינה ללמד את הילדים את התורה, אלא להסתפק בשירה. בהשאלה נראה שמדובר בטיפוח התודעה ההיסטורית בקרב הדורות הבאים, ולאו דווקא בטיפוח הידיעות התורניות בו.

תשובה שלישית מבחינה לא רק בין המונחים אלא גם בין המובנים השונים של העדות: השירה, כפי שניתן לראות בפרשת האזינו, היא אזהרה ועדות על הייסורים הצפויים לעם החוטא, ואילו התורה היא העדות במובן של הדרך לגאולה, בבחינת והיה אם שמוע.

האם ניתן להסתפק באחת העדויות? - שאלה זו נוכחת במיוחד בדורנו: האם ניתן להיגאל באמצעות התודעה ההיסטורית, בלי לעבור בדרך התשובה המתוארת בפרשת ניצבים? האם יש לציונות החילונית במה להיאחז?

מנסיוננו אנו יודעים כי התודעה הלאומית ההיסטורית אכן הצליחה לגאול את העם, ללא נוכחות משמעותית של התורה. התפיסה של ארץ ישראל כמקלט, המאפשר לעם להשתחרר משעבוד המלכויות, הצליחה להשיב אותנו לכאן, והמחיר הנורא ששילמנו על תודעה זו ועל האיחור הרב בהתעוררותה אינו מונע מאיתנו להכיר בכך.

אבל לאחר ששבנו לארץ, בלי לחזור לתורה, מתעוררות בעיות נוספות: האם טובים אנו מאבותינו, שהיו כאן כמה מאות שנים וסופם שמרדו בברית ויצאו לגולה? האם הזכרון יהיה חזק מספיק לאיים עלינו לשמור את הברית? האם המסעות לפולין מספיקים כדי להחזיק לבדם את הציונות כולה?

הדרך הזו, של התשובה לארץ מיראת הגלות, אינה נראית מספיק יציבה. זו הסיבה שמשה רבינו מוסיף גם את ספר התורה הכתוב, ומקווה שיום אחד גם בו יקראו בני בניו. התשובה האמיתית תבוא מקריאת ולימוד התורה, והיא שתחזק את הקשר האוהב של בנינו לארץ. אך כדי שנקרא בה כראוי חייבים אנו לזכור גם את השירה, ולהיזהר מתלות בתורה לבדה. גם הלקח של ההצלחה הציונית חייב להילמד, ואין סיכוי לתורה לבדה לגאול את היהודים מגלותם.

ד"ר רונן אחיטוב, תושב מצפה נטופה שבגליל התחתון, משמש כמרצה לתלמוד ולמדרש במכללות כנרת וגליל מערבי. ספרו "צוהר תעשה לתיבה" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

 

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם, אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

(דברים כט; כא-כב)

 

כמהפכת סדום ועמֹרה - השווה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא אנשי סדום.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו דברים כט, כב)

 

...ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו באנשי סדום כל מידות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות.

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו' (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

 

 

"ממרים הייתם עם ה' ... עד היום"

ואומרו היום, רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור החיים דברים לא , כז)

 

אפילו משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד היום". בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד - הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)

 

 

 מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' ?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א'): 'ויהי אחרי מות משה עבד ה...''.

(בבלי תמורה ט"ז, ע"א)

 

 

"צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט , טו)

(מתוך הסליחות)

 

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך.

 אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך...'. אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו'] אבותי גנזו אוצרות של ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות, שנאמר(משלי יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)

 

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים, כי החכמים מרבים שלום בעולם.

(רבינו בחיי שמות כ , כב)

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.