וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ

לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב

כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם

 אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. (דברים כט; כא-כב)

 

 

לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

(ישעיהו א, ט)

 

לולי הותיר לנו שריד - מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו. כמעט כסדום היינו - כולנו כָּלים.

 (רש"י ישעיהו א, ט)

 

כמהפכת סדום ועמֹרה - השווה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא אנשי סדום.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו דברים כט, כב)

 

...ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו באנשי סדום כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות.

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו' (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

 

 

בשבחי הגלותיות - ובגנות הנורמאליות

רונן אחיטוב

במחצית הראשונה של המאה העשרים, במסגרת מאבקה של התנועה הציונית על ליבו של העם, התפתח טיעון המכונה היום "שלילת הגולה". בטיעון זה הצדיקה עצמה הציונות כהיפוכה של תופעת הגלות, וכאלטרנטיבה לה. אבות הציונות החילונית הציגו בכתביהם את הגולה כתקלה מצערת, וכמחלה שלקה בה העם היהודי, ואת הציונות הם הציגו כתרופה למחלה זו. לפי דבריהם אחראית תופעת הגלות לשורה של פגמים בקיום היהודי: פגמים כלכליים, חברתיים, מעמדיים, מוסריים ואף נפשיים. החיים בארץ ישראל, לדבריהם, יביאו ליצירת חברה בריאה מכל הבחינות הללו, וליצירת דור עברי חדש ושורשי, בריא ברוחו ובגופו, הפטור מכל החולאים הגלותיים.

הגלות, לפי טיעון זה, היא בעלת משמעויות רחבות מעבר לתופעה הפיזית, של מגורים בחוץ לארץ; היא למעשה דרך חיים ותפיסת עולם שלמה. הציונות, כהיפוכה, אף היא חורגת מהמימד הפיזי, ומבוססת על שלילת כל המאפיינים הגלותיים. בכתבי אחדים מהוגי הציונות נחשבו גם הדת היהודית, ההלכה וחיי לימוד התורה לתופעה גלותית שיש להיפטר ממנה.

אחדים ממתנגדי הציונות טענו כי ייעודו של העם היהודי הוא לפעול בקרב עמים אחרים, ושיבחו את הגלות כסיטואציה המפרה ומצמיחה את כוחותיו המיוחדים של העם היהודי, מתוך מגעו עם תרבויות שונות. לאחר השואה כמעט נדם קולם האידיאולוגי של תומכי הגלות, ומערכת החינוך בארץ ישראל המשיכה והעצימה את האידיאולוגיה של שלילת הגולה. אופיינית לתפיסה הציונית הזו היא פתיחת מגילת העצמאות, בה נטען כי "בארץ ישראל קם העם היהודי" וכו', בניגוד לעדות התורה, כי עם ישראל קם במצרים. בימינו, הכינוי "גלותי" הוא כינוי גנאי, המשמש את פלגי החברה הישראלית במאבקיהם ההדדיים.

להלן נעיין בעמדתה של התורה בשאלת הגלות, וכמסקנתו נציע כמה היבטים חיוביים שלה - לא כמושג היסטורי, אלא כתפיסה קיומית. כך נוכל לשלב את יתרונות הגלות בתפיסת עולם ציונית.

בפרשות ניצבים-וילך מודגשת תופעה הקיימת בספר דברים כולו, המציגה את החיים בארץ ישראל כאתגר כמעט בלתי אפשרי לאורך ימים. הכניסה לארץ ישראל אמנם מובטחת, אך בה במידה מובטחת גם הגלות. משה אומר בכאב "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים..." (לא, כט).

הפסוקים הללו אינם יוצאי דופן. הדבר המפליא הוא שלאורך כל התורה כולה מוצג עם ישראל כעם חסר מולדת. החל מאברהם, שעזב את מולדתו כדי לחיות בארץ כנען הזרה לו (וכאשר הוא שולח את עבדו להביא לבנו כלה מחרן הוא שולח אותו "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי", בראשית כד ד), דרך יעקב ויוסף, שמיטב שנותיהם עברו עליהם בחו"ל, עבור בחוויות ההקמה של עם ישראל המתרחשות ביציאת מצרים ובמתן תורה שבמדבר, וכלה בדמותו המייצגת של משה שמסיים את חייו בעבר הירדן.

גם בהלכה המקראית מודגשת הקביעה שארץ ישראל איננה מולדתו הטבעית של העם. בהלכות שמיטה ויובל מודגשת הקביעה "...כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה כג). חייו של העם בארץ ישראל אינם אלא חיי גרים, ולא חיי אדונים. מצבו הטבעי של עם ישראל, לפי המתואר כאן, הוא מצב של גלות, ואילו חייו בארץ ישראל הם בגדר תקופות של התארחות זמנית בארץ ה'.

האיום החוזר ונשנה במקומות רבים בתורה בהגליית העם מארצו, המגיע בפרשתנו לגדר וודאות גמורה, אינו נראה נורמאלי עבור עם המזוהה עם מולדת. הוא מוביל לתודעה שארץ ישראל איננה מושבו הטבעי של עם ישראל, אלא היא בגדר אתגר וייעוד נכסף. העם היהודי מתואר בתורה כעם שאינו תלוי במולדת, אלא מנסה לכבוש אותה לעצמו ולהחזיק בה ככל יכולתו, וככל שמאפשר לו אלוהיו. הקללה של חיים בגלות מתבררת, לפיכך, כברירת המחדל הלאומית ולא כתופעה יוצאת דופן. תמונה זו חוזרת גם בנבואות הנביאים, החוזרים ומנבאים את היציאה לגלות, ואחרי כן את החזרה הניסית לארץ.

הקביעה המקראית כי חייו וקיומו של עם ישראל אינם תלויים בארץ ישראל מבוטאת, כידוע, גם בהיסטוריה של העם, שרוב שנות קיומו היו מחוץ לארצו, ואף באותן מאות שנים שבהן ישב בארץ ישראל, בדרך כלל לא שלט בה אלא נשלט בידי מעצמה זרה: הפלשתים, הבבלים, הפרסים, הסלווקים והרומאים.

ה"נורמאליות" של החיים בארץ, שמנסה הציונות לטפח, מנוגדת לכל המסרים הללו; אך באותה המידה מנוגדת להם גם התפיסה הלא-ציונית, המעדיפה את הקיום בגולה על פני החיים בארץ.

לכאורה, מוצגת בספר דברים הגלות כאיוּם שנועד להוביל אותנו לציות לתורה בזמן ישיבתנו בארץ, אך הממצא, לפיו הגלות נוכחת בבסיס קיומו של העם היהודי, מכוון אותנו לחפש ערך חיובי לתופעת הגלות.

מה משמעותה של הקביעה כי עם ישראל הוא במהותו עם גלותי? האם ניתן למצוא באפיון זה משמעות מוסרית המתאימה לחיינו כישראלים? קשה למצוא בתנ"ך תשובה מפורשת בעניין זה, ולכן כאן המקום לעבור להשערות.

בתלמוד בבלי (פסחים פז ע"ב) קובע ר' אלעזר: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שייתוספו עליהם גרים". לכאורה, לפי דבריו של ר' אלעזר נועדה הגלות להפיץ בעולם את האמונה היהודית, ולהגדיל את מספר היהודים מבחינה דמוגרפית. לאורך זמן, נראה שמספר הגרים שנוספו לעם היהודי בשנות הגלות קטן ממספר היהודים שהתבוללו בשנים אלו, ולכן אין ההסבר הדמוגראפי יכול לספק תשובה הולמת, מה גם שהוא אינו משמעותי לחיינו בארץ.

יתכן לפרש את דברי ר' אלעזר, ששם את הדגש על שאלת הגיור וההתבוללות, בדרך שונה במקצת: החיים בגלות, הכרוכים באבדן הכוח והסמכות הלאומיים, מאפשרים לפרט הגולה חופש מכפייה תרבותית לאומית. היהודי הגלותי יכול - וחייב - לבחור את דרכו באופן אוטונומי, ואינו כפוף להחלטות פוליטיות המכתיבות לו את זהותו. ירצה - יתבולל, ירצה - ישמור אמונים למורשתו היהודית. במצב של גלות הופכת הבחירה ביהדות לבחירה משמעותית, שכן היהודי חופשי להחליט על זהותו בעצמו. ההבדל בינו לבין גר אינו גדול, שהרי שניהם בחרו ביהדותם לא ככורח גורל אלא כהחלטה של ייעוד.

לעומת זאת, בחיים המתקיימים בסביבה תרבותית יציבה והומוגנית, מוגבל חופש הבחירה שלנו ואנו נכפים להשתייך לזהות המוכתבת לנו ע"י הסביבה החברתית שלנו. חיים במולדת נורמאלית מכתיבים נורמטיביות רעיונית וקיומית.

משמעות החיים בארץ מתוך תודעה גלותית של "גרים ותושבים" היא של חופש בחירה, המתקיים אפילו כאן בארץ הקודש. הפתיחות התרבותית, והחופש לכל אדם לבחור בעצמו את זהותו הדתית והקיומית מבין שלל תת-התרבויות בחברה הישראלית [והעולמית], הם ברכה המעמיקה את משמעות ההחלטה שעשינו. כך יכול גם ישראלי ציוני, המאמין בחשיבותה של ארץ מולדת, להימצא נשכר מתודעה של גלותיות.

ד"ר רונן אחיטוב ממצפה נטופה מלמד במדרשה באורנים ובמכללות כנרת וגליל מערבי.

 

 

"לא בשמים היא"

כתיב בתורה 'לא בשמים היא לא מעבר לים היא' - 'לא בשמים היא': לא בגסי רוח היא מצויה 'ולא מעבר לים היא': לא במהלכי למעבר לים. ולפיכך אמרו חכמים: ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'. דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן, כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' ועוד צוו ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם' ועוד צוו ואמרו 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את הבריות.

(טור יורה דעה סימן רמו)

 

"לא בשמים היא" - וההכרות והמעשים שהיא מתכוונת אליהם אינם בתחום האל-חושי, השמימי, וכל ההתגלויות האלוהיות הדרושות להבנתה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואן ודבר לא נותר מהן בשמים. לפיכך לא תוכל לומר: היכן נמצא איש בעל רוח על-אנושית שיחדור למעננו לסודות השמים או שיוריד לנו מן השמים התגלות חדשה שישלים את הכרתנו...

"כי קרוב אליך הדבר מאד" - שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב אליך מאד; הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה וחיי חלדך הם תוכנה. אם רצונך להבין את שניהם, רד וחדור אל נפשך פנימה וראה בעיניך פקוחות את יחסיך הארציים-אנושיים...

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה.

 (הרש"ר הירש דברים ל, יב-יד)

 

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' ?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו.

 אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') 'ויהי אחרי מות משה עבד ה...''.

(בבלי תמורה ט"ז, ע"א)

 

"ממרים הייתם עם ה'... עד היום"

ואומרו היום, רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור החיים דברים לא , כז)

 

אפילו משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד - הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)