וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא

 עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה

 כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (דברים ל"א, יח)

 

וטעם 'הסתר אסתיר' - שאם יקראו אלי לא אענם, והמשל כאדם שלא יראה ולא ידע מה יעשה. וכן מנהג לשון לדבר בכפל ובעלי הדקדוק יבינו זה.

(אבן עזרא, שם, שם)

 

ואנכי הסתר אסתיר פני. פעם אחת שאל הרה"ק בונים מפשיסחא זי"ע להרה"ק הרבי מלובלין זי"ע, וכי כן הוא האמת, כמו שאומר הרבי, באם שאדם מכיר ערך עצמו וחשבון נפשו, הוא כמו שאומרים העולם בעת שמחשב עם חבירו חשבונותיו. אחר החשבון הוא חצי פרעון ('אב גירעכינט איז האלב באצאלט') והשיב לו הן, סברא הוא. כמו מי שיש לו סחורה מחוץ למדינה (טרייפינע סחורה) אם המלך מניח החותם שלו על הסחורה נעשה כשר, כמו כן מי שמכיר ערך עצמו כפי מה שהוא באמת, אם כן נקרא עליו שם מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר חותמו אמת ונעשה כשר, והבן כי עמוק הוא. וכעין זה מה שכתבו בס' כש"ט בשם הבעש"ט הק' זי"ע וזה לשונו: 'כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות אחר שיש לו דעת, זה אז ממתיק על ידי דעת זה. וזה רפואתו. מה שאין כן כשהוא בסוד ההסתר, כמו שכתוב 'ואנכי הסתיר אסתיר' שאינו יודע שהוא חולה ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה ע"כ.

(שיח שרפי קודש - לשון חסידים על פרשת וילך)

 

 

"כי החיים הם לאהבה"

רמי פינצ'ובר

סיום נאומי משה והתורה ופרק ל' בפרט, כולל בתוכו שני רעיונות תיאולוגיים, המהווים צירים מרכזיים בתיאולוגיה של ספרות המקרא כולה: "התשובה והבחירה", שני צירים עליהם סובבים חודש אלול וחודש תשרי.

חופש הבחירה והתשובה עומדים בקשר הדוק ותלויים אחד בשני. אין התשובה יכולה לעמוד ללא חופש הבחירה וחופש הבחירה אינו מגיע למיצויו המלא, ללא אפשרות של תשובה. החופש האמיתי מטיל על האדם אחריות כבדה, כיוון שעליו לבחור את דרכו בכל רגע נתון ובחירתו תקבע את גורלו. אולם התשובה מקנה לו את הזכות לשגות לפעמים בבחירתו. אם שגה, ניתן לרוב לתקן את הטעות באמצעות התשובה.

וכך כתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע..." ובהמשך, "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ..." ובהמשך..."לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ" (דברים ל' 20-15).

התִקבולת של המילה "הַחַיִּים" עם המילה "הַטּוֹב", משמעותה היא: שהבחירה בטוב היא הבחירה בחיים!!! ניתן להוכיח שבמקרא, החיים מלבד הקיום הפיזי הם: גם תכלית החיים, גם תוכן החיים וגם דרך החיים.

נשאלת השאלה מה הכוונה של המילים המופלאות הללו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" - הפרשנים חלוקים ביניהם האם מדובר בצווי, בעצה, בהכוונה, או שמא רק בתיאור סיטואציה פילוסופית פסיכולוגית? רש"י אומר: "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים"; הרס"ג אומר: "ואני מייעץ לך שתבחר בחיים"; רבנו בחיי אומר: "מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו... שאם לא כן, לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל"; הכלי יקר אומר: "שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב"; והרמב"ם אומר: "אין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם" (הלכות תשובה ה ג) ובאופן שונה לחלוטין - אך מפתיע ומעשי שונה רבי ישמעאל: "'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' - זו אוּמנות" (ירושלמי קידושין א, ז), הבחירה בחיים היא לימוד אוּמנות שהיא המפתח לקיומו הפיזי והרוחני של האדם לתועלתו ולתועלת האנושות.

מעניין שרוב הפרשנים לא הפנו את תשומת ליבנו לכך, שהתורה רומזת לנו מסר מורכב הרבה יותר, שהרי היא מנמקת את הבחירה באומרה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה..." נשאלת השאלה מהם החיים הללו שמבטיחים לך חיים? או בלשונו של הנצי"ב מוולזין בעל "העמק דבר": "אם אינו רוצה בחיים היאך אתה נותן טעם שיבחר בחיים כדי שיחיה?"

לכאורה ניתן לפרש ולומר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" - זו היא הדרך הטובה שיבור לו האדם, "לְמַעַן תִּחְיֶה" - זהו השכר על הבחירה הנכונה. אולם הרס"ג והראב"ע נתנו ליבם להמשך הפסוקים, שבהם נאמר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה... לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ..." לדעת שניהם התכלית של החיים היא האהבה - אהבת האל. כבר למדנו שאהבת האל פירושה הליכה בדרכיו, כפי שאמרו חז"ל: "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (ספרי דברים מט, בבלי שבת קלג), כלומר הבחירה בחיים מתממשת באהבת האדם שנברא בצלם האל. (ודוק לא נאמר: מה הוא אל קנא ונוקם, בעל חמה, משלם לשונאיו, ונקה לא ינקה, אף אתה היה כן.) המלבי"ם מכוון אותנו לפסוקים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", בכך רמז לנו, כי תכלית החיים היא בקשת ורדיפת השלום.

אולם נראה שהגדיל האבן עזרא שמסיים את פירושו לפסוקים אלו במסר מופלא: "ופירש: כי החיים הם לאהבה": (דברים ל 19) וכמאמרו של ר' עקיבא (ספרא קדושים פרשה ב)- זה הכלל הגדול שבתורה הכולל בתוכו את כל התורה כולה.

בובר בספרו "בפרדס החסידות" (עמ' קיד) בתארו את מחשבת החסידות על הצווי " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה", מסביר כי: "רק מי שלומד לאהוב אדם באשר הוא אדם, מגיע ביחסו לאלהים אל אלהים בבחינת אלהי העולם. מי שאינו אוהב את העולם, אינו יכול להתכוון ביחסו לאלהים אלא לאל נפרד כביכול או לאלהי נשמתו הוא".

מורי ורבי הרב פרופ' משה גרינברג - שהלך לבית עולמו בערב שבועות תש"ע כתב במאמרו "ערך החיים במקרא" (בתוך "החיים מהות וערך" עמ' 109 ואילך) כי טעם קיומנו על פי המקרא הוא: "שותפות עם בורא העולם בשכלול בריאתו. לפי תפיסת המקרא נותרה הבריאה בלתי גמורה; בהתאמת האדם אל מקומו בה. שאר הבריות הוטבע בהם אורח חיים קבוע; לאדם בלבד לא נקבע אורח חיים בטבעו, אלא ניתן לו חופש לעצבו בבחירה. את עיצוב דרכו מסר הבורא בידי האדם עצמו, עם שהורה לו דרך החיים ונטע בו תבונה להשיגו. תפיסה זו של האדם מטילה עליו אחריות לגורלו ולהצלחת המפעל האלוהי כולו. היא מציבה בפניו מטרה של השתלבות בכוונת הבורא, המעניקה לחייו: משמעות, אתגר ותקוה - שלושת התבלינים הנותנים טעם בחיים".

בהמשך כותב גרינברג: "ערך החיים מבוסס במקרא על היותם חלק אלוה ממעל, שביב-ניצוץ אלוהי שתול בבעל-החיים".

בתחילת שנת השלושים כתב איינשטיין, דברים דומים בתארו כיצד הוא רואה את העולם: "מה מופלא מצבנו, אנו בני התמותה! כל אחד ואחד מאתנו נמצא כאן לביקור קצר. אין הוא יודע לשם מה, אף כי לפעמים נדמה לו שהוא חש בכך. אבל מנקודת הראות של חיי היום-יום ובלי עיון מעמיק יותר, האדם יודע: הוא נמצא כאן בשביל בני האדם האחרים - קודם כל בשביל האנשים שבחיוכם וברווחתם תלוי אושרו הוא, ומלבד זאת גם בשביל האנשים הזרים הרבים שלגורלם הוא קשור בקשר של אהדה. בכל יום אני חושב פעמים אין ספור על שחיי החיצוניים והפנמיים מבוססים על עמלם של אנשים אחרים, אנשים שחיים ואנשים שכבר מתו ועל כך שעלי להתאמץ כדי להעניק באותה מידה שקיבלת ואני עדיין מקבל" (רעיונות ודעות עמ' 6).

איינשטיין (שם בהמשך) כתב: "איני מאמין בשום פנים בחירותו של האדם במובן הפילוסופי. הכל פועלים לא רק מתוך לחץ חיצוני אל גם על פי צורכיהם הפנימיים. אמרתו של ארתור שופנהאואר :'האדם אמנם יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל לא לרצות מה שהוא רוצה' (פרופ' ישעיהו לייבוביץ ("שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" - עמ' 910 ואילך) בדיונו בפרשה זו עסק הרבה בשאלת חופש הבחירה, והוא מביא את דעותיהם של הרמב"ם (ראו לעיל) וקאנט הסבורים שלאדם שמורה זכות הבחירה בעוד שחסדאי קרשקש ושפינוזה, כמותם גם שופנהאואר - סבורים שאין הדבר כן.), חיה בתוכי וממלאה אותי מאז ימי נעורי, והיא היתה לי תמיד לנחמה ולמקור לא אכזב של סובלנות, בראותי את קשיי החיים ובהתנסותי בהם. ...השאלה מהי תכלית חיי? ומהי תכלית קיומם של היצורים בכלל? נראתה לי תמיד שאלה חסרת טעם מהבחינה האוביקטיבית... האידאלים שהאירו את דרכי ומילאו אותי שוב ושוב בשמחת חיים ובאומץ היו: טוב, יופי ואמת." הדברים נשמעים תמימים לאור הזוועות שעוללו בני התמותה איש לרעהו מספר שנים לאחר כתיבת הדברים, אולם אין לי ספק שגם לאחר שנות הרעה היה איינשטיין חוזר על דבריו ומשלב את האידאלים של "הטוב, היופי והאמת" שלו, עם "משמעות, אתגר ותקוה - שלושת התבלינים הנותנים טעם בחיים" של גרינברג.

גם חז"ל עסקו (מעט) בשאלת החיים ומהותם וראוי להביא את המחלוקת הידועה העוסקת בחיים ובתכליתם, דווקא בימים אלו של חודש התשובה: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו" (בבלי עירובין יג ב).

לאור הדברים נראה שאפשר לחבר אותם לחטיבה אחת ולפרש באופן יצירתי ותמציתי את המילים: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" - הבחירה בחיים - היא הבחירה ביצורי הבורא החיים שסובבים אותנו. צווי הבחירה מחייב אותנו לקדש - בכל הדרכים שהזכרנו - את חיי "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו" ולא לקדש לא את המוות ולא את הדומם.

נראה שדברי התורה והחכמים המגוונים שהבאנו, מוכיחים היטב את דבריו רבי המשמעות של פרופ' גרינברג (שם), אותם מימש בחייו הן כחוקר מקרא דגול והן כמורה דבר ה' לדורות של תלמידים, לפיהם: "החזון המקראי עדיין הולם במידה מפתיעה את התודעה העצמית וערגות נפשו של בן זמננו."

יהיו דברים אלו נר לזכרו הברוך של פרופ' משה גרינברג

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

 

 

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. ...אמר להן: מה יעביד איניש ויחיה [מה יעשה אדם ויחיה]? אמרו ליה: ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות (מה יעשה אדם וימות)? יחיה את עצמו.

(בבלי תמיד לא ב)

 

אמר להן: מה יעביד אינש ויחיה כו'. רש"י פירשו לענין גאוה ושפלות וכהאי גוונא כתב הערוך בערך חי (עיין שם) ויותר נראה לפרשו כמשמעו 'מה יעביד אינש ויחיה? והשיבו לו 'ימית אח עצמו' - בעולם הזה להרחיק מתענוגי עולם הזה, כדי שיחיה לעולם הבא כמו שנאמר 'אדם כי ימות באהל' ואמר להם: מה יעביד אינש וימות? א"ל יחיה את עצמו בעולם הזה בתענוגים וימות בעולם הבא.

(מהרש"א שם, שם)

 

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

 (דברים כט, כב)

 

א"ר יהודה בר' אלעאי: שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש, שנאמר 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה' - ומה שהיה לאלהים ליפרע מירבעם וחבריו כבר פרע מהן באותן שבע שנים, הוי אפילו ירבעם בן נבט וחבריו חיים לימות המשיח, ומי גרם להם להנצל מדינה של גיהנם? קבורת ארץ ישראל, שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'.

(ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעד)

 

...העיקר כפירוש הרשב"א, שאם נתן ה' יתברך הארץ על מנת שישמרו בריתו, אם כן, כשיעברו, בטלה המתנה, שכיוון שבטל הברית, תו הדרא (בטלה) המתנה של הארץ. וזה שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים, כרת עמהם ברית ויכלו לטעון טענת אונס (כפה עליהם הר כגיגיגת), לכן בטלה המתנה. לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד, לא כסדום שאבדו עם הארץ, וישליכם אל ארץ אחרת, שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם כיום הזה, שהוציאם ממצרים ואותם לא השמיד. לכן, כשישובו ככל הגוים, כמו שקיבלוה בימי אחשורוש, אז ישוב ויקבץ אותם מכל העמים כי יהיו 'בכל לבבך' בלא שום אונס.

(ר' מאיר שמחה: משך חכמה כט, כד-כה)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם (...) וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (...) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ (...) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה (כט יז-כג)

יכול איש או אשה חוטאים והארץ כולה לוקה, תלמוד לומר "והבדילו", ונאמר "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ). שאין ערבות על המזידים, ואין אנו אחראים לרמאים. ולא נאמר "שריפה כל ארצה" אלא בשחוטאים ישראל כולם. ולא אמרו חכמים "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כז ב) אלא בשיש בידם למחות ולכפות רצונם.

הדרשה מבוססת על המעבר מלשון יחיד ללשון רבים בין תחילת הפיסקה לבין סופה. היא מצמצמת את הערבות ההדדית, ומסירה מאתנו אחריות בלתי ניתנת ליישום על מעשי הזולת. הביטוי "אין אנו אחראים לרמאים" לקוח ממשנה דמאי ג ה, וכוונתו היא כי מי שבמודע אינו מחייב עצמו להלכה מסויימת, אין אנו חייבים לכפות אותו לקיים הלכות אלו ואחרות. גם בתלמוד סנהדרין שם נאמר במפורש שאין ערבות אלא כשיש בידינו למחות. למרות דברי חז"ל המפורשים, נוהגים גורמים שונים להפגין נגד חילול שבת וכיו"ב, ללא כל טעם הלכתי.

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.