דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם :

 אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'...

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ

עַד מְלֹא ת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה.

 וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. (במדבר ו)

 

 

גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה בין הנזיר לחברה

'כל ימי נדר נזרו תער...' - למה ציווה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף שמלותיו' וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י י)

 

"וגלח הנזיר" - התגלחת ומסירת השיער לאֵש המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה: ערכה היה רק יחסי - לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים עתה; הנזירות היתה רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה לקיצה, והנזיר חוזר לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד, אלא זו מצוה. מצוה לשמוח וליהנות לפני ה' ולחיות חיים החדורים ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה.

(הרש"ר הירש ו, י"ח)

 

 

 

תורה ואהבה כמים לים מכסים

דליה מרקס

תני ר' ישמעאל: גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדושה,

אמר הקב"ה: ימחה [שמי] אל המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (ויקרא רבה ט, ט)

פרשת סוטה הבאה בפרשתנו מעוררת שאלות מורכבות בפני קוראים בני זמננו. נפתח את הדיון בעיסוק בממד אחד של הפרשה - מחִיָּה במים של שם הוי"ה הכתוב במגילה במים שבהם משקים את הסוטה. המים שבהם מושקית הסוטה מתוארים הן כ"מים טהורים" (במדבר ה, 17), הן כ"מים מאררים" (שם, 18). מיד נשוב למֵי הסוטה, אבל ראשית ניתן את ליבנו לכך, שהמים הם סמל הן לחיים, לברכה, לתורה, הן לקללה ולסכנה. אין למים משמעות ומהות עצמאית משל עצמם. המשמעות שניתנת להם, תלויה בכלים שבהם מוזגים אותם ובכלים שבהם מפרשים אותם:

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה נהר בחלום

ישכים ויאמר - 'הנני נֹטה אליה כנהר שלום', (ישעיה סו)

קודם שיקדמנו פסוק אחר - 'כי יבא כנהר צר' (שם נט).¹

הנהר שרואה אדם בחלום עשוי לסמל חזיון מבשר טובות או נבואה זוטא של פורענות. הכל תלוי בפרשנותו של החולם, שהרי "כל החלומות הולכים אחרי הפה". מרחב פרשני פתוח זה מרחיק את הספרות התלמודית מתפישות מיתיות של המציאות, המעניקות לסמלים משמעות תכנית מוצקה הרבה יותר. כך גם המים שבהם משקים את הסוטה עשוים לזכותהּ או להפלילהּ, להיות ברכה או קללה, לעשות שלום בין בני זוג או להפריד ביניהם לנצח.

מחיית שם האל לשם הבאת שלום מוזכרת במדרש המובא אגב דיון במקורן של "חמש עשרה מעלות", חמשה עשר שירי המעלות בתהלים (מזמורים קכ - קלד).² המדרש מסביר את מהותן של אותן "חמש עשרה מעלות" ועומד על האירועים המסוכנים שארעו בעת ש"כרה דוד שיתין" כדי להקים את היסודות לבית המקדש:

בשעה שכרה דוד שיתין,

קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא.

אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח?

ליכא דקאמר ליה מידי.

אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר -

יחנק בגרונו.

נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו:

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה - ימחה על המים,

לעשות שלום לכל העולם כולו -

על אחת כמה וכמה.

אמר ליה: שרי.

כתב שם אחספא, ושדי לתהומא.

ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי.

כי חזי דנחית טובא,

אמר: כמה דמידלי טפי, מירטב עלמא.

אמר חמש עשרה מעלות

ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי,

ואוקמיה באלפי גרמידי. (בבלי סוכה נג, ע"א-ע"ב)

תרגום:

בשעה שכרה דוד יסודות,

צף התהום ורצה לשטוף את העולם.

אמר דוד: יש מי שיודע האם מותר לכתוב שם

על חרס ולהשליכו לתהום כדי שינוח?

לא היה מי שיאמר לו דבר.

אמר דוד: כל מי ייודע לומר ואינו אומר -

ייחנק בגרונו.

עשה אחיתופל קל וחומר מדעת עצמו (ואמר):

אם לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה:

שמי שנכתב בקדושה - ימחה על המים,

לעשות שלום לכל העולם כולו -

על אחת כמה וכמה.

אמר לו (לדוד): מותר.

כתב שם (הוי"ה) על חרס והשליכו לתהום.

וירד התהום שש עשרה אלף אמות.

כאשר ראה שירד (התהום) הרבה,

אמר: ככל שיהיה מורם יותר, העולם יהיה רטוב יותר.

אמר חמש עשרה מעלות

והעלהו (את התהום) חמש עשרה אלף אמות,

והעמידו באלף אמות.

דוד המלך (שאת סיפורהּ של סבתוֹ רות אנו קוראים בחג השבועות - חג מתן תורה), לא זכה כידוע להקים את בית המקדש בגלל ששפך "דם לרֹב" (דבה"א כב, 8). המדרש מספר עליו שהוא חפר יסודות לבית המקדש שאותו קיווה להקים.³ דומה שהתלהבותו הדתית של דוד גרמה לו לחפור עמוק מדי, וכך עלו מי התהום, השרויים שם מימות הבריאה על גדותיהם ואיימו להטביע את העולם.

דוד המיואש פונה לציבור ושואל האם יש מישהו שיכול להתיר לו לכתוב את שם ההו"יה על גבי חרס ולהשליכו לתהום כדי שיסתום כפקק את מקור נביעתו וימנע בכך את הצפת העולם וחזרתו לתהו ובהו. אחיתופל, יועצו של המלך, מסייע לו, לאחר שזה ביאושו מאיים בחנק על מי שיכול לעזור לו ואינו עושה כן. אחיתופל מוצג כאן כתלמיד חכם העושה שימוש במידת קל וחומר, בגורסו שאם כדי להביא שלום בין בני זוג מותר למחוק את השם המפורש, קל וחומר שניתן וראוי להציל כך את העולם כולו. דוד כותב את שם הוי"ה על חרס ומשתמש בו כפקק לסתום בו את התהום.

פעולתו של דוד מצליחה והתהום צונחת שש עשרה אלף אמות. אך הוא מבין שהצלחתו הייתה אולי גורפת מדי - ההרחקה של מקור המים החיים יש גם בו סכנה - סכנה ליובש, לצחיחות ולהיעדר כוחות יצירה בעולם. הוא אומר "חמש עשרה מעלות" (אותם ט"ו שירי המעלות, שהרי דוד הוא נעים זמירות ישראל, בעל ספר תהלים), והתהום שצנח עולה חמש עשרה אלף אמות. כך נשאר התהום במרחק בטוח מהאדמה, אך באופן כזה שדרֵי עולם יכולים ליהנות מטובו.

כך התהום, התהום היא מהות חסרת צורה מוגדרת ובה בשעה מסמל הכָלה והיכללות מלאה. התהום הוא סמל הכּאוס המאיים להשתלט על הסדר החברתי. הוא מסמל את התת-מודע ואת החלקים בעולם שהם פרֶה-וורבליים, את העולם טרם היוֹת המילה. בתרבויות המזרח התהום הוא סמל נשִי. בתורתו של יונג, הוא מסמל את הרחם, האֵם הגדולה והחמה אך גם המסוכנת, המהות חסרת הגבולות וקווי המִתאר. יש בתהום קסם ומשיכה, כוחות יצירתיים מופלאים אבל גם סכנה של איבוד גבולות. התעלמות מן הכוחות הללו תשאיר את האדם ועולמו ריקים ויבשים, קבלה לא מרוסנת שלהם תביא להצפה ואיבוד שליטה. מה קשה היא מציאת האיזון הבריא...

"אין מים אלא תורה" (בבלי בבא קמא פב, ע"א) - זיהוי זה בין תורה ומים נפוץ הוא למדי בספרות חז"ל. כמו המים - כך גם התורה, נבראה, על פי המסורת, לפני בריאת העולם. המים והתורה הן מהויות קמאיות רבות עוצמה מאין כמותן. כשם שהמים הם מקור טוהרה, חיות ופוריות, כך חווית הלימוד יש בה טוהרה, תשוקה ופוריות.

אם נניח שבעל המדרש על דוד שחפר שיתין וקהל שומעיו לדורותיהם, אכן, מודעים להמשלה המקובלת של התורה למים, הרי שנוכל להסיק שהמים, תאוות התורה, הידע והחכמה, כאשר הם פרוצים ולא מגודרים, יש בהם סכנה (בדיוק באותו אופן שֶמיניוּת חסרת מֵצרים וגבולות ברורים היא הרסנית). כוחות אלה עשויים להציף את העוסקים בהם ולהטביע את עולמם. התלמוד מספר על רב רחומי, שנהג לבוא לביתו ולמשפחתו בכל יום כיפורים. בשנה אחת משכו הלימוד כל כך ("משכתיה שמעתא") ולא בא. עונשו היה שהגג שעליו ישב נפחת מעליו והוא מת.⁴ ועם זאת, אם נשללים גורמי החִיות, כוחות המים-התורה מן העולם, הוא נותר יבש ועקר.

הלימוד וההבנה, כמו גם האהבה והארוטיקה צריכים להיות תחומים בגבולות ברורים ומאורגנים במסגרת ובסדר, כדי שיוכלו לנבוע ולשפוע באופן המבטיח חיים.⁵

על האוהבים הנבונים ועל הלומדים המסורים ללימודם למצוא את האיזון הנכון הן באהבה הן בתורה ולזכור שמחד גיסא ככל שקרובים לשורשי היניקה - "מִתלחלחַ העולם, והארץ מצמחת פירותיה" (רש"י, שם), ומאידך גיסא יש להגדיר את הארוטיקה ואת הלימוד ולתחם אותם, באופן כזה שלא יתנו לכוחות הקמאיים (בטבע? בנפש?) להשתלט עליהם ולהטביעם.

אין תמיהה, אם כן, שהחג שבו אנו מציינים את מתן התורה והיום שבו אנו חוגגים ראשית פריָה של האדמה (הביכורים) חלים באותו יום. שומה עלינו להיות קרובים למקורות המים החיים של תורתנו ושל האדמה שעליה אנו חיים תוך ריסון עצמנו וקביעת הגבולות שבלב ובתוואי האדמה. המים, בהינתנם בכמות מספקת מרווים את האדמה ומפרים אותה; מי התורה מרווים את רוח האדם, כאשר תשוקתו אליהם מתחשבת במגבלות התבונה ובצרכי ה"אחר".

1.  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נו עמוד ב.

2.  על פי המסורת, ט"ו המעלות שהיו בבית המקדש בין עזרת נשים לעזרת ישראל, באו כנגד טו שירי המעלות.

3.  כאן אמנם לא נאמר במפורש שהחפירות נעשו לשם בניית בית המקדש, אך במקבילה בירושלמי (סנהדרין י, ב [עט, ע"ג]) נאמר כך באופן מפורש.

4.  סיפור זה מובא בתוך קובץ סיפורים על תלמידי חכמים שעזבו את ביתם כדי ללמוד תורה בבבלי כתובות סב, ע"ב - סג, ע"א.

5.  האזכור המפורש של פרשת סוטה מראה על מודעות ברורה לקשר שבין מין לגיטימי ובין מין אסור. לא המעשה עצמו הוא אסור או מותר, אלא המסגרת שבו הוא נעשה, דהיינו האם יחסי המין נעשים במסגרת הנישואין אם לאו.

דר' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' ובאוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

תנא דבי רבי ישמעאל : אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה.

 (סוטה ג, ע"א)

 

...והנה סמך זאת הפרשה (סוטה - ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם... והנה סמך זאת הפרשה (נזיר; ו, כב-כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא... ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

(מתוך פירוש הרלב"ג, מובא בעיונים לספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 45-46)

 

וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.

(במדבר ה, ח)

 

'ואם אין לאיש גואל להשיב האשם' - וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא, בגזל הגר הכתוב מדבר.

(בבלי בבא קמא קט, ע"א)

 

'ה' אוהב צדיקים וגו' (תהלים קמו) - כך אמר הקב"ה: אני אוהבי אהב וכה"א (שמואל א', ב) 'כי מכבדי אכבד' הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקב"ה אוהב צדיקים שאינן נחלה, אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלה) 'בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'' - אם מבקש אדם להיות כהן, אינו יכול להיות, לוי אינו יכול, למה? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא, שאינו בית אב, לכך הוא אומר 'יראי ה' ברכו את ה'' - 'בית יראי ה'' לא נאמר, אלא 'יראי ה'' אינו בית אב, אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה לפיכך הקב"ה אוהבם, לכך נאמר (תהלים קמו) 'ה' אוהב צדיקים' הרבה הקב"ה אוהב את הגרים למה הדבר דומה למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב כן בכל יום פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם יצאת לרעות יצא עמהם אמרו למלך הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם היה המלך אוהבו בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה אמרו לו מרי כמה תישים יש לך כמה כבשים יש לך כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו אמר להם המלך הצאן רוצה ולא רוצה כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר הצביים במדבר הם ישנים אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר, כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו לכן הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם...

(במדבר רבה פרשה ח, ב)