דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'... כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹא ת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה.

וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. (במדבר ו)

 

 

גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה בין הנזיר לחברה.

 

 'כל ימי נדר נזרו תער ...' - למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף שמלותיו' וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י י )

 

"וגלח הנזיר" - התגלחת ומסירת השיער לאֵש המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה: ערכה היה רק יחסי - לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים ה'; הנזירות היתה רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה לקיצה, והנזיר חוזר לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד, אלא זו מצוה. מצוה לשמוח וליהנות לפני ה' ולחיות חיים החדורים ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה.

(הרש"ר הירש ו, י"ח)

 

 

"ועשית הישר והטוב" - זו פשרה, לפנים משורת הדין

חיים ויצמן

 

הצדק מורכב משני "זנים": הצדק הטבעי הוא אותו חוש צדק הטבוע בכל אדם, בהיותו פרט החי בתוך חברה המושתתת על יחסי-גומלין. צדק זה ניתן להשגה שכלית, לפחות באופן תיאורטי.

הצדק האלוקי אינו ניתן להשגה דרך המחשבה. הוא מתבטא במערך החוקים והמצוות שה' מצווה לבני-האדם, דרך התגלותו בעולם.

ההכרה ששני זני הצדק יכולים להתנגש קיימת כבר בתנ"ך, והיא הנושא המרכזי במחזור בן ארבעה סיפורים: איוב, בנות לוט, יהודה ותמר, ורות. בכל אחד מסיפורים אלו נמצא חוש הצדק הטבעי של הדמויות הראשיות בעימות עם הצדק האלוקי וכל אחד מהגיבורים מוצא דרך שונה ליישב את הסתירה.

בכל אחד מסיפורים אלה, הדמות המרכזית חותרת בצורה זו או אחרת תחת יסודותיו של הצדק האלוקי ומערער עליו. כל דמות עושה זאת בצורה שונה וגם תוצאות הערעור שונות.

אין זה המקום לעיין בצורה יסודית בכל אחד מהסיפורים. אתרכז במגילת רות, שהיא מגילת החג, מאחר והיא עומדת בסיום המחזור ולכן נושאת את המסר המסיים של המחזור כולו.

מגילת רות הוא ספר חתרני בתחפושת. המסר הטמון בסיפור מוסתר היטב מאחורי מסך של אידיליה כפרית קדומה ולכן הקורא המזדמן אינו מבחין במסר זה, אלא אם כן יעמיק ויקרא את הנובלה הפסטורלית הזאת פעם שניה ושלישית. אין מדובר כאן בקריאה מודרנית, אלא בחתרנות שחז"ל היו מודעים לה היטב ואף חיזקו בפרשנותם.

היסודות האידיאליים והפסטורליים בולטים לעין; רות ונעמי חוזרות יחד לארץ יהודה. הן חוזרות, קשורות אחת לרעותה, בעקבות טרגדיה משפחתית משותפת. הן חוזרות לארץ יהודה בעונת הקציר, זמן שהנערים והנערות עובדים בשדה וקוצרים את היבול - המצוין, מן הסתם - שבו בירך אותם ה'. הם, ובראשם בעל השדה, בועז, דואגים להשאיר את הלקט לעניים, בהתאם למצוּוה בתורת משה, ואף מתייחסים בכבוד ובאדיבות לרות הנכריה. לאחר מכן בעז לוקח את רות תחת חסותו ונישא לה, לאחר שסידר את זכותו לעשות זאת בדרך המשפטית הדרושה על פי תורת ישראל. כשכר על פעלם, בעז, רות, ונעמי זוכים לעמוד בראש שושלת דוד המלך, ובמרומז, להיות אבות ואמהות לגואל הדורות, המשיח עצמו.

אך כשחוזרים ומתבוננים בסיפור, עולות תמיהות רבות. אם אנשי יהודה היו כל כך דבקים בתורה ומצוות, ואם ה' הוא שופט צדק, מאין בא הרעב המופיע, ללא הסבר, בתחילת הסיפור? מדוע נאלצות נעמי ורות לחיות חיי עוני וקבצנות בבית-לחם, כאשר לנעמי יש משפחה קרובה ואף בעלוּת על שדה? איך התמונה הפסטורלית הכללית במגילה מתיישבת עם התמונה של אותה תקופה המתקבלת מספר שופטים, שם בני ישראל נכשלים שוב ושוב בחטא ובעבודה זרה?

בפסקה ב' של מדרש רות רבה, חז"ל מכירים בבעייתיות של הספר ומפרשים את התמונה האידיאלית המצטיירת במגילה דווקא לגנותם של אנשי יהודה בתקופתה של רות.

האם פעלם החקלאי של אנשי יהודה נראה לנו אידיאלי ופסטורלי, זֵכר לימים טובים ותמימים שהיו פעם? לא ולא, אומר לנו המדרש, ע"י ציטוט פסוק מספר יהושע (כ"ד י"ג): "וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָגַעְתָּ בָּהּ וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים" ובהמשך יהושע מזהיר את בני-ישראל מפני עבודה זרה. יש כאן אמירה שעבודת השדה אינה תמימה, אלא יכול להיות מקור ופיתוי לעבודת אלילים, עבודה היכולה להשכיח את מצוות התורה מהעם.

פתאום אפשר לראות גם את הרעב וגם את התייחסותם של בני יהודה לנעמי ולרות באור אחר. חרף הדממה שבטקסט הכתוב, אולי הרעב לא הופיע סתם, אלא דווקא כתגובה לדבקותם של אנשי יהודה בעבודת השדה, כהתמסרות לשגרה היומיומית שלהם. הראייה הזאת מתחזקת כאשר אנו נתקלים בתגובתם של אנשי יהודה להופעתה מחדש של נעמי ביניהם. אחרי שמתפעלים ממראה העצוב והדל של נעמי, חוזרים אנשי יהודה לעבודתם בשדה בלי לדאוג לקורת גג ואוכל נפש לשכנתם החוזרת.

דבקותם בשגרה של אנשי יהודה מבליטה את ייחודה של רות. הרי בשדי מואב מרדה רות בשגרה, כאשר לא הסכימה לחזור לבית אמה כפי שעשתה ערפה בהתאם למנהג המקום (ראה את הציווי של יהודה לתמר האלמנה, שתחזור לבית אביה). רות אינה פועלת כפי שמצפים ממנה, אלא בוחרת ללכת בדרך עצמאית משלה.

גם נעמי מגיבה למצבה בהליכה מעֵבר למקובל. כשנודע לה שרות היתה בשדהו של בועז, היא יוזמת פעולה האמורה להביא את בעז לידי הצעת נישואין לרות. נעמי ורות קובעות עובדה על ידי זה שרות נמצאת לילה שלם ביחידות עם בעז - אפילו היה רוצה לאחר מכן לסרב להינשא לה, היה מתקשה לעשות זאת.

פעלו של בועז, ושל הגואל הקרוב גם כן, מצטיין בדבקות לחוק ולמנהג. בועז דואג שנעריו יקיימו את דיני הלקט ונכנס להתדיינות מפורטת עם הגואל הקרוב, כדי להסדיר את כל הנושאים המשפטיים לפני שהוא מתחתן עם רות. הדבקות הזאת לדין ולסדר שונה מאוד מפעלם של רות ונעמי, המגרֵד את גבולות המותר.

מרכיבים אלו יחד מבליטים את האסטרטגיה של נעמי, ושל רות בעקבותיה. נעמי ורות הנן החתרניות מבית, הרדיקליות המורדות בגבולות המוכתבים על ידי החוק. הן אינן דוחות את תקֵפות הדין, אינן יוצאות מגדר ההלכה, אך הן מותחות את הדין עד לסוף גבול הגמישות שלו, כדי להשיג מטרות הנראות להן מוצדקות והכרחיות. מצפונן אינו מביא אותן לסירוב לציית לחוק אלא לניסיון - הקשה והמורכב יותר - להשיג את מטרותיהן במסגרת אותו חוק שהאנשים סביבם מחויבים אליו.

עשייתן שונה באופן משמעותי מעשייתן של הדמויות המרכזיות בשאר סיפורי המחזור. שלא כמו איוב, נעמי ורות אינן רק מבַכּות את מר גורלן אלא פועלות כדי לתקן את עולמן. הן אינן מתדיינות עם הקב"ה, אלא פועלות במסגרת החוק והחברה המבוסס על תורת ה'.

שלא כמו בנות לוט, הן מנתחות נכון את המצב בעולם סביבם. המסקנות הלא-נכונות של בנות לוט לגבי גורל העולם, מביאות אותן לחטא של גילוי עריות.

תמר, כלתו של יהודה, מנתחת נכון את מצבה ומחליטה לפעול כדי להשיג דין צדק. דבקותה בצדק חזקה עד כדי כך, שהיא מביאה את תמר גם למעשה של גילוי-עריות - יחסי מין כקדֵשה עם חותנה. אף שיהודה בסופו של דבר מכיר בצדקתה, נשאר טעם של חטא במעשיה. צניעותה של רות, אף במחיצתו של בעז, בולט במיוחד בהשוואה לעזות-פניה של תמר.

הרעב בתחילת מגילת רות הוא סמל של החיים על פי דין תורה, כאשר אין מאמץ לפעול לפנים משורת הדין, על פי חוש הצדק הטבעי. אנשי יהודה אינם עובדי עבודה זרה ממש - הם לא תרו אחרי אלוהי העמים מסביב. אך דבקותם בשגרת חייהם ובחוק היבש גרם לרעב רוחני. הרעב הרוחני הזה הוא אותו רעב רוחני הקיים אצל בעלי-השיח של איוב, אצל בנות לוט, ואצל אנשי יהודה בסיפורה של תמר. למרות שנעמי ורות מבחינות בריקנות הנגרמת על ידי הדבקות לדין, שהוא ביטוי הצדק האלוקי, הן אינן מתכחשות לסמכות הדין ולתפקידו ההכרחי בבניית הצדק השלם. הן פועלות בתוך המסגרת של הדין אך אינן מהססות ליצור בתוך הדין האלוקי מקום הכרחי לצדק הטבעי שלהן. הדרך לביאת המשיח היא הדרך של חתרנות תחת השגרה של הצדק האלוקי - אין זו חתרנות שמטרתה לנפץ את הדין, אלא חתרנות שנועדה לשלב את שני זני הצדק גם יחד, כאמור: (תהילים פ"ה, י"א) "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ"

חיים ויצמן הוא חבר קהילת ידידיה

 

 

חג השבועות - חג ליראי ה' מכל האומות

 

'ה' אֹהֵב צַדִּיקִים, ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים'

 

"אם אין לאיש גואל ...", וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלין? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר, והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפן עליו במלוה ומת, זכה הלה במה שבידו - דברי רבי יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר: אין לו תקנה עד שיוציא גזלו מתחת ידו.

(ילקוט שמעוני נשא רמז תשא)

 

אמר הקב"ה: הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקב"ה אוהב צדיקים? שאינן נחלה, אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר: (תהלים קלה) 'בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'' - אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול, להיות לוי אינו יכול, למה? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול הוא, שאינו בית אב, לכך הוא אומר: 'יראי ה' ברכו את ה'' בית יראי ה' לא נאמר, אלא 'יראי ה'' אינו בית אב, אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקב"ה אוהבם לכך נאמר ( תהילים קמו) 'ה' אוהב צדיקים ...'

הרבה הקב"ה אוהב את הגרים - למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם. יצאת לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו ועל הצבי הזה? בכל יום ויום את מצוינו? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר? כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן, הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם וכה"א "ואהבתם את הגר וגר לא תונה וגו'" .

(במדבר רבה פרשה ח)

 

בין הדברים הרבים הנכללים בסדרת "נשֹא", מוצאים אנו פרשה קצרה בענין "אשם גזֵלות" בה נאמר בין השאר: "ואם אין לאיש גֹאל להשיב האשם אליו". במקרה זה מצווה התורה על החוטא הגוזל השב בתשובה, להעביר את האשם (כלומר את החומש הנוסף על הקרו המושב לניגזל) אל הכוהן, ובהקשר זה נשאלת השאלה כיצד יתכן שלא יהיה לאדם מישראל גואל? שהרי אפילו אם נאמר שאין לו בני משפחה קרובים (גואלים), הרי יש לו מתוך בני שבטו שהם קרוביו וגואליו; ואפילו אם יעלה על הדעת שהגואל איננו אפילו בבני השבט מסיבה כלשהי, הרי אפשר לחזור תמיד עד לאבות האומה, עד ליעקב אבינו ולצאצאיו בני השבטים האחרים, שהם-הם קרוביו של האיש הזה וגואליו. מכל האמור לעיל נמצא, כי אותו איש עליו נאמר בפסוק ש"אין לו גואל", אינו אלא גר-צדק, שעם התגיירותו ניתק קשריו עם משפחתו, והריהו עתה אדם מישראל שאין לו גואל, ולפיכך בהקשר לפרשה זו נאמרים הרבה דברי הגות וגם דברי הלכה בנושא גרים וגרות, ומענייני גרות יש כמובן מעבר גם לעניני צדיקים בני כל האומות והגזעים, שהם אותם יראי ה'.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי-ישראל ומועדיו, עמ' 106)