ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר 'עד שהמלך במסבו' - עד שהמלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה במסבו ברקיע כבר הקדים, שנא' (שמות י"ט) 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר' - למלך שגזר ליום פלוני אני נכנס למדינה ויָשנו להם בני המדינה כל הלילה וכשבא המלך ומצאם ישנים העמיד עליהם בקלאנין בוקינס ושופר והיה השר של אותה מדינה מעוררן ומוציאן לאפנתי (לקראתו) של מלך והיה המלך מהלך לפניהם עד שהגיע לפלטין שלו, כך הקב"ה הקדים דכתיב (שם) 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר' וכתיב (שם) 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם' - יָשנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה/ אמר ר' יודן אפילו פורטענא (פרעוש) לא עקץ בם, בא הקב"ה ומצאן ישנים, התחיל מעמיד עליהם בקלאנין הה"ד 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים' והיה משה מעורר לישראל ומוציאן לאפנתי של מלך מלכי המלכים הקב"ה הה"ד (שם) 'ויוצא משה את העם לקראת האלהים' והיה הקב"ה מהלך לפניהם עד שהגיע להר סיני דכתיב (שם) 'והר סיני עשן כלו' א"ר יצחק זה הוא שמקנתרן על ידי ישעיהו שנאמר (ישעיה נ') 'מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות'.

(שיר השירים רבה א, ב)

 

 

המגיד מדובנא היה אצל הגאון בחג השבועות ואמר הגאון תיקון ליל שבועות והמגיד לא אמר, רק למד בספר אחד ושאל אותו הגאון למה לא אומר גם הוא תיקון, והשיבו במשל: אברך אחד אחר חתונתו איזה שנים היה דוחק אותו חותנו למה אינו עושה עסק, ושאלו: איזה עסק ממסחר אני אעשה לי? ואמר לו שילך בהשוק להביט מה שאחרים עושים יעשה גם הוא. והלך להשוק וראה שלפני החנויות תולים חפצים שונים וזה הוא מסחרם והלך גם הוא ושכר חנות ותלה לחוץ לפני החנות איזה חפצים ובפנים החנות לא היה שם מאומה ובאו קונים להחנות ולא היה לו מה למכרם ובא להתוודעות על מסחרו וסיפר לו שעשה כשאר חנויות ולו אין פדיון וצעק עליו חותנו: 'הלא שוטה אתה! שאר חנוונים מה שתולים לפני החנות הוא רק סימן להראות מה שיש למכור בהחנות פנימה ולא שדי להם בזה, כן תיקון הוא רק התחלת פרשיות וסוף פרשיות והוא רק כסימן מה שהוא בתורה כולה, ולכבודו הגאון יש כל התורה טוב לו גם הסימנים, אבל אני איני יכול לצאת לבד בהסימנים.

(שיח שרפי קודש - לשון חסידים מחסידות פשיסחא, קוצק, גור ואלכסנדר נאסף ע"י יועץ קים קדיש)

 

 

סוד הלחם וההתגלות

דניאל אפשטיין

אם נשאל אדם מה האסוציאציות הראשונות העולות בראשו עם הזכרת המלה "שבועות", סביר להניח שיגיד: סעודה חלבית דשֵנה בליל החג (לפי מנהג מסויים), אנשים הנודדים בלילה משיעור לשיעור, מנסים למצוא את מבוקשם בפיענוח שמות המרצים והנושאים מעל המודעות המתנוססות בכל מקום, תפילה בכותל עם עלות השחר, ואולי תחושת החמצה אם לא זכו להתגלות. . . מתעוררת השאלה: היכן אנחנו בשבועות? היכן הגוף והיכן הנשמה, ולמה אנחנו מצפים בסעודה, בלימוד ובתפילה? שהרי אין התגלות בלי ציפייה הקודמת לה והמאפשרת אותה, כפי שקדמו ימי הספירה וימי ההגבלה לנתינת התורה.

בפרשת המועדים (ויקרא פרק כ"ג) התורה מדברת על מאורע שונה לחלוטין:

וספרתם לכם. . . עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'.

באופן מפתיע, התורה אינה עוברת מיד לדיני החג הבא בהתאם ללוח השנה אלא מוסיפה הלכה הקשורה לעבודת הקציר:

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אתם אני ה' א-להיכם.

כאן, בפסוקים האלה, נמצא הפשט והסוד של חג השבועות. כן אמרנו: הפשט והסוד לא נפרדים זה מזה, הם שזורים זה בזה כ"תרי רעין דלא מתפרשין".

פשוטו של החג הוא הלחם החדש המובא למקדש עם הביכורים, כפי ששמענו בתחילת ספר ויקרא (פרק ב פסוק יא):

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח.

בפשט המדבר על חריגה בעבודת הקרבנות, לאמור: הבאת לחם חמץ למקדש בניגוד לאיסור המפורש בפסוק, גנוז סוד הלחם וסוד החג.

סוד הלחם?

האם הלחם, יסוד קיומנו, אינו הפשט של החיים עצמם מאז גירוש האדם מגן העדן? האם הלחם אינו הפשט של חיינו החומריים המזכירים את עצמם שוב ושוב ברעב הפוקד אותנו לעיתים קבועות, והאומר לנו בזעקה העולה מן הקיבה הריקה: אתה, פאר היצירה, המתפאר בהישגיך הכבירים, תלוי במנת הלחם היומית שלך! זו האמת הנצחית של המטריאליזם, האמת המודגשת בפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". לא עליו לבדו ולא בלעדיו.

האם יתכן שדווקא ביסוד החיים החומריים שלנו, בחיבור שלנו לאדמה ולעבודת האדמה, מסתתר סוד קיומנו המתגלה בחג ההתגלות במדבר, מקום שבו האדם מקבל את לחמו כאילו היה התגשמות ההתגלות עצמה?

ואולי אנחנו, הניזונים ברוחנו מפרי הרציונליזם המדעי, טועים בהבנת ה"חומר האנושי" ובהבנת משמעות הצרכים האנושיים, ולכן ההתגלות נראית רחוקה מאתנו?

שאלה זו חייבת להדהד כשאנחנו חוזרים לפרשת המועדים בספר ויקרא פרק כג. עובדה מעניינת היא שבפרשה זו הקרבנות נקראים" לחם"כמו בפסוק ו' בתחילת הפרשה:

כי את אשי ה' לחם א-להיהם הם מקריבים והיו קדש.

לא פחות מעניין לגלות שבסוף הפרשה, אחרי דיני המועדים, מוזכרת מצוות עריכת הלחם על השולחן הטהור במקדש:מה מקום המצווה הזו כאן, אחרי איזכור הבאת הלחם לפני ה' בחג השבועות? רמז נוסף ניתן לנו בפרשת המקלל: "ויצא בן אשה ישראלית. . . "

רש"י שואל: "מהיכן יצא? "והוא עונה: "רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו" (פסוק ח') דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים? "

לחם בתחילת הפרשה, באמצעה ובסופה. הלחם המוזכר בסוף נקרא לחם הפנים. מדוע לחם הפנים? מאימתי יש ללחם פנים? האם הפנים אינם מה שמייחד את האדם, מה שמזכיר בהופעתו את צלם הא-להים ואת החובה לכבד את מי שנברא בצלם הבורא? עמנואל לוינס מבסס את כל האתיקה שלו על ראיית פני האדם כהזמנה ללכת מעבר לעולם הגלוי אל האינסוף, מקור החובה והאחריות האינסופית. אם כן מהו לחם הפנים?

באחת מן ה"קריאות התלמודיות" שלו על מסכת מנחות צט ע"ב ("מעבר לפסוק", פרק ראשון) מצטט לוינס שני פירושים על לחם הפנים, של רש"י ושל אבן עזרא.

על פי רש"י, הלחם המונח על השולחן במקדש נקרא כך מפני ש "יש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה". לשון אחר: הלחם היה מופנה אל הבאים למקדש, אל הפנים האנושיות המתקרבות אל פני ה', כאמור במצוות העלייה לרגל (שמות ל"ד כ"ג):

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל". הלחם מקבל את פני המבקשים את פני ה'.

האבן עזרא מציע פירוש שונה: "על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור הפירוש שהוא אחריו" (כלומר:לחם הפנים לפני תמיד). בקריאתו של אבן עזרא, הלחם מסתכל אל הפנים של מעלה, אל הפנים הנסתרות של ה' אשר "פניו לא יראו". האם באמת מדובר בשני פירושים שונים? האם הכיוון האופקי המתייחס לאדם והכיוון האנכי המתייחס לבורא מנוגדים זה לזה או משלימים זה את זה? אולי זה סוד הלחם הניתן על ידי ה' לאדם והמוגש על ידי האדם לאדם, כדברי יתרו אל בנותיו: "קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ). הזמנה זו לאיש זר במדבר היא שהכניסה את יתרו תחת כנפי השכינה, כשם שהזמנתו של בועז את רות, האישה הנכריה הבאה משדה מואב לאמור: "גשי הלום ואכלת מן הלחם" נתנה לו מקום בשושלת המלך המשיח.

שני הפירושים של רש"י ושל אבן עזרא מכוונים אל אותה נקודה: הדאגה לצרכי האדם ובראש ובראשונה ללחם, היא שמקרבת אותנו לבורא, היא שמאפשרת לנו לראות את הפנים שאינן נראות. שני הכוונים, אומר לוינס, האופקי והאנכי, משלימים זה את זה. רק מי שרואה את פני האדם במחסורו, את פני ה" גר, היתום והאלמנה" זוכה לראות את פני השכינה.

לכן, לא זו בלבד שאין סתירה בין סעודת החג, הלימוד הלילי ברוב עם וקריאת מעמד ההתגלות ולאחריה קריאת מגילת רות, אלא יש כאן סימפוניה שעניינה אחד, ובלשונו של רבי ישראל סלנטר שלוינס אהב כל כך לצטט: הצרכים החומריים של הזולת אלה הם הצרכים הרוחניים שלי.

וכל היתר, כל מה שנלמד בליל החג ובכל ימות השנה, הוא פירוש לאמירה הפשוטה והנפלאה הזאת: נזיל גמור, עד אינסוף.

יום ההתגלות הוא התקרבות הפנים לפנים: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה-ד) ו"לא יראו פניי ריקם". כפי שמלמד הסיפור הטרגי של המקלל, אסור לזלזל בלחם הפנים, אסור לזלזל בנס שנעשה מדי יום בלחם הנפלא ששמר על טריותו כדי לשמח לבב אנוש ולהשביע רעב אנושי.

"גדולה לגימה" אומר רבי יוחנן במסכת סנהדרין ק"ג ע"ב. הבה נשתה ביחד, עם הגר, היתום והאלמנה, את לגימת החיים של חג ההתגלות.

דניאל אפשטיין הוא רב פילוסוף המלמד במת"ן, במדרשת לינדנבאום ובחוגים שונים בארץ.

 

 

שלום חיצוני ופנימי: סמיכות הפרשיות בפרשת נשא

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה (ה, ה-ח; פרשת אשם גזילות) להסיר הרע מהמחנה, אשר יביא למריבה ולקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.

...והנה סמך זאת הפרשה (סוטה ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם...

...והנה סמך זאת הפרשה (נזיר ו, כב-כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא...

...ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

(מתוך פירוש הרלב"ג, מובא בעיונים לספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 45-46)

 

 

"וישמע את הקול מִדבר אליו"

מה פירוש "וישמע את הקול מִדבר אליו"? (ויש לציין שהצורה הזאת של נטיית הפועל חוזרת בכל המקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל)

והנה דברי רש"י על "מִדבר אליו": "מִדבר כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". זאת אומרת: ה"אליו" הראשון, "הקול מִדבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע את ה' מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תפס את המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו.

( י. ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע", עמ' 89-90)

 

 

כפיית ההר כגיגית לעומת קבלת התורה מתוך בחירה חופשית

'ויתיצבו בתחתית ההר' - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [רש"י: 'מודעא רבה' - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס.]

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר.

(בבלי שבת פח ע" א)

 

...חשוב לחזור ולהדגיש כי ההכרעה האמונית איננה נובעת מאירועים, אלא נובעת מהכרעתו והחלטתו של האדם, ובהקשר זה ראוי שנחזור שוב אל הרמב"ם לגבי עניין שהוא לכאורה פסק הלכה בלבד, אולם משמעותו הרעיונית היא עמוקה ביותר.

באחת מ"תשובות הרמב"ם" (הוצאת פריימן, סימן ל), הוא נשאל על נוסח חתימת ברכת התורה... האם היא צריכה להיות "ברוך אתה ה' נותן התורה" או שמא "המלמד תורה לעמו ישראל"? יצוין כי שני נוסחים אלה מצויים בסידור התפילה ב'בברכות השחר', אולם הנוסח 'נותן התורה' הוא המקובל גם כברכת התורה של כל מי שעולה לתורה.

על שאלה וז משיב הרמב"ם ופוסק, שהנוסח הנכון אינו אלא 'נותן התורה', והרמב"ם פוסל את הנוסח 'המלמד תורה לעמו ישראל', בהדגישו: 'והיות החתימה 'נותן התורה' הוא עניין הברכה, לפי שעניינה הוא אשר חִיֵּב עלינו קריאתה'; כאן יש להבין כי 'קריאתה' אצל הרמב"ם פירושה לימוד, וזהו גם עניין 'נתינתה'. נותן התורה נתן לנו את התורה בחינת ללומדה, ומוסיף הרמב"ם: 'והוא עניין הברכה לבקש עזר על לימודה, והחותם 'המלמד תורה' חוטא (נוסח אחר: טועה), לפי שה' אינו מלמד איננו מלמדנו אותה, אבל ציוונו ללומדה וללמדה, וזה בנוי על עיקר תורתנו והוא שעשיית המצוות בידינו לא מהכרת ה' יתברך על עשייתן או הנחתן.'

גדולתו של מתן תורה לעם ישראל איננו במה שמתואר בסגנון האגדי המפורסם 'כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית', אלא שישראל מרצונם קיבלו עליהם את התורה, וזה דווקא מה שלא נעשה במעמד הר סיני, שהיה כולו בכפייה שלא הצליחה.

יש בסיפור הזה משום פיחות גדול במשמעות האמונה, אם בני אדם רוצים לבססה על התגלות ועל ניסים ונפלאות, והם מתעתמים מכך שלא תיתכן אמונת אמת, אלא אם כן היא באה מתוך האדם עצמו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 300-301)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.