לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק

וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג

כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. (שמות כג, ו-ז)

 

 

'לא תטה משפט אביונך בריבו' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ודל לא תהדר בריבו' - אין לי אלא דל, עני תאב מנין ת"ל 'לא תטה משפט אביונך בריבו'.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר, רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין לכך נאמר לא תטה וגו' אביון הוא במצות.

(ילקוט שמעוני משפטים רמז שנב)

 

לא תטה - זה הפך לא תהדר (פסוק ג') והכוונה היזהר שלא תחייבהו בדינו, להיותו בלתי חשוב בעיניך מפני דלותו.

(שד"ל שמות כג, ו)

 

מדבר שקר תרחק - מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו* או הלבישהו כמותך? ת"ל: מדבר שקר תרחק**.

(בבלי שבועות לא ע"א)

* שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה.

** וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו.

(רש"י שם, שם)

 

 

כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. והיכן הגרושה?¹

יהודה פינצ'ובר²

נדמה לי כי המצווה שמנוסחת בַּלָשון הנרגשת והחריפה ביותר בתורה מצויה בפרשתנו. כוונתי למצווה שאסור לענות אומללים: "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כב, כא-כג).

והרמב"ם בהלכות דעות מסביר: "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות - מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון!"

מצווה זו היא אחת מאוסף גדול של מצווֹת המוקדשות לדאגה לחלשים בחברה. אוסף זה כולל הרבה מאוד מצוות. רשימת "המוטבים" גם היא גדולה וכוללת בנוסף לאלמנה וליתום שהזכרנו, גם את הגר, את האביון, הלוי, העבד והשפחה. ומי חסֵר?

לי, כאדם החי בתקופה הנוכחית, בולט וכואב מאוד חסרונה של האישה הגרושה מרשימה זו. יש להדגיש, הגרושה אינה נשכחת בתורה, והיא מופיעה כצמד לאלמנה לעניין איסורים. התורה וחז"ל אמנם דאגו טכנית באמצעות הגט, הכתובה ושאר תקנות לחיזוק מעמדה המשפטי של הגרושה, אבל היכן דאגת התורה לעלבונה של הגרושה. והיכן המצווה לתמוך בעזובה ובנטושה (מסורבת הגט והעגונה)? הרי נפשן (של נשים אלו) שפלה למאוד, ורוחן נמוכה, אף על פי שחלקן בעלות ממון! והיכן דאגת חז"ל, ומנהיגי העדה הראשונים והאחרונים? בחיפושיי לא מצאתי קריאה נרגשת וחריפה מהסוג שמצאנו אצל היתום ואלמנה.

אפשר לנסות ולטעון, שעד ימינו, תופעת הגירושין לא הייתה מצויה, ובוודאי שהגירושין אינם רצויים בחברה, ומשום כך לא זכתה הגרושה ליחס לה זכתה האלמנה. אך מתברר שהגירושין היו מצויים בתקופת המקרא, בתקופת חז"ל, וגם בימי הביניים, ודווקא בתקופות אלו הגרושה הייתה פגיעה יותר מאשר בזמננו. יש גם לזכור, כי שלילה מוסרית של תופעת הגירושין (שהיא בניגוד למשתמע מהתורה) נמצאת במקרא (אולי) במקום יחיד - בספר מלאכי (ב,טז) "כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". גם אצל חז"ל יש אינדיקציה לעמדה כזו³, אבל זו אינה הגישה המקובלת. פירוק כל משפחה היא צרה בעיני חז"ל, אבל היא תופעה קיימת שאין נלחמים נגדה (להבדיל מבנצרות).

אמנם מקרא מפורש הדואג לעלבונה של הגרושה לא מצאתי, אבל רמזים מצאתי.

סיפור עינויה וגירושה של הגר שפחת שרה מתואר בספר בראשית באמפתיה גדולה להגר⁴. ולא בכדי כותב הרמב"ן:

חטאה אמנו (שרה) בעינוי הזה. וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עונייה ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

הרד"ק אף קובע כי פרשה זו נכתבה כדי ללמדנו כיצד אין להתנהג:

וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: 'כי שמע ה' אל עונייך', והשיב לה ברכה תחת עונייה... וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות, ולהרחיק הרעות

ולפי המדרש על הפסוקים "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי... וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ." אין יצחק יכול לקחת את רבקה לאישה לפני שהגר חוזרת לאברהם, כי עלבונה של הגר, מציק ליצחק משום שבעטיו קרה. רק עם שיבת הגר אל אברהם, יצחק מסוגל להקים את ביתו שלו, להתאהב ברבקה ולהביאה אל אוהל אמו, ורק אז הוא יכול להתנחם.

ניתן גם לומר, כי מדימוייהם של נביאי האמת והצדק את ישראל כאישה גרושה, עזובה, נטושה ושנואה ורחמי ה' אותה, ניתן ללמוד על המידות הטובות שעלינו לקנות בבחינת "מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום". הדבר ניכר למשל בפסוקים: "כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'" (ישעיה נד,ו-ח, וראו גם ס,טו).

גם הלכות מפורשות בספרות חז"ל כמעט ולא מצאתי, אבל בשני הסיפורים הנפלאים הבאים ניכר שיש מחכמינו ששמעו את מצוקת הגרושות.⁵

בימי ר' תנחומא נצרכו ישראל לתענית.

באו אצלו, אמרו לו: ר' גזור תענית,

גזר תענית.

יום ראשון, יום שני, יום שלישי,

ולא ירד גשם,

נכנס ודרש להם

בני התמלאו רחמים אלו על אלו

והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

כשהם מחלקים צדקה לענייהם

ראו אדם אחד שנתן מעות לגרושתו

באו אצלו ואמרו לו:

רבי, מה אנו יושבים כאן והעבירה כאן.

אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.

אמר לו: מה היא לך זו?

אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?

אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה

ונתמלאתי עליה רחמים.

באותה השעה הגביה ר' תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:

ריבון כל העולמים - מה אם זה, שאין לו לזו עליו מזונות

ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים

ואתה שכתוב בך חנון ורחום ה',

ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב,

על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. (בראשית רבה ל"ג,ג)

רבי תנחומא גורס שגשמים לא יורדים בזכות תעניות חיצוניות, אלא רק בתנאי שאנשים מתמלאים רחמים אֵלו על אֵלו. העם לא הפנים את מהות הצדקה, ויוצא לחלק צדקה בחוץ, הם פוגשים שם את הגרוש המתמלא רחמים על גרושתו. ומכיוון שליבם אינו מלא רחמים, הם חושדים בשניהם. ורק רבי תנחומא מבשר לנו שבזכות רחמיו של האדם שראה בעלבונה של גרושתו, זכאי העולם לגשם.

הסיפור השני נפתח בהלכה הדואגת לכבודה של הגרושה: "כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו, דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר: 'מבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח) - זו גרושתו".

ומיד בא הסיפור:

אשתו של רבי יוסי הגלילי הייתה מצֵרה לו הרבה,

עלה רבי אלעזר בן עזריה אצלו, אמר לו:

גרשֶנה שאין היא לכבודך.

אמר לו: כתובתה מרובה עלי, אמר לו: אני נותן לך כתובתה וגרשנה,

נתן לו את כתובתה וגירש אותה.

הלכה ונישאה לשומר העיר, ירד מנכסיו ונעשה עיוור,

והייתה מסובבת אותו בכל העיר ומנהיגה אותו.

פעם אחת סובבה אותו בכל העיר ולא ניתן לו כלום.

אמר לה: אין כאן שכונה אחרת?

אמרה לו: יש כאן שכוּנַת מְגָרְשִי ואין בכוחי להיכנס לשם,

החל חובט בה.

עבר רבי יוסי הגלילי ושמע קולם מתבזים בשוק,

נטלם ונתנם בתוך בית אחד משלו,

והיה מעלה להם מזונות כל הימים שהיו חיים. (ירושלמי כתובות יא,ג)

רבי יוסי חס על גרושתו שהצרה לו הרבה, שהורידה אותו כנראה גם מנכסיו, ושעדיין קשה לחיות במחיצתה. רבי יוסי וגרושתו גם יודעים שקירבה כלשהי ביניהם תתפרש בציבור לשלילה. למרות זאת, רבי יוסי ראה אותם בצרה ונתמלא עליהם רחמים, הוא מביאם לביתו וזן אותם לאורך ימי חייהם.

מעניין שבשני הסיפורים מי שחס על הגרושה הוא בעלה לשעבר, ולא הקהילה! הלוואי ונדע כבני אדם, כקהילה, וכעם להתמלא רחמים אֵלו על אֵלו. "וּמָחָה אֲדֹנָי אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ - כִּי ה' דִּבֵּר".

1. דרשה זו בשינויים קלים פורסמה באתר "שבת שלום" בתשס"ד.

2. לזכרו של חותני ד"ר עמנואל הלפרן ז"ל, ירא שמים ומרבה בצדקה.

3. ראו למשל: גיטין צ, ע"ב, פסחים קיב, ע"א

4. וראו מרטין בובר, דרכו של מקרא, עמ' 295-296

5. הסיפורים בתרגום דודי פרופסור יונה פרנקל, וראו מה שפירש בספרו מדרש ואגדה, עמ' 644-647, 769-772.

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות שלום"

 

 

הקב"ה דואג לחלשים

והנכון בעיני כי יאמר "לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל אלהים מן העבודה" , כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

 (רמב"ן, שמות כב , כ)

 

סנהדרין - ולא חרב - אצל מזבח

הרהורי עמונה

רש"י, בבואו לפרש את תחילת פרשתנו שואל, בעקבות המכילתא:

ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? (סיומה של פרשת יתרו)

ותשובתו:

לומר לך: שתשים סנהדרין אצל מזבח (או 'אצל המקדש' בגירסה אחרת)"

ניתן כמובן להתייחס מילולית וקונקרטית לדרשה זו, המובאת על ידי רש"י כהנחיה לקביעת מקום הסנהדרין בלשכת הגזית, אך גם פרשנות טופוגרפית זו, המתרגמת סמיכות טקסטואלית לסמיכות גיאוגרפית מזמינה אותנו לבדוק את משמעותה של סמיכות זו, בבחינת "דרוש וקבל שכר".

לעומת הסמיכות הרצויה בין ה"סנהדרין" ל"מזבח", אנו מוצאים את הסתירה המהותית בין ה"חרב" ל"מזבח":

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.

ובדברי חז"ל בתנחומא (יתרו יז):

כי חרבך הנפת עליה ותחללה' - מכאן אמרו: המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו, אינו דין שיניף את המקצר על המאריך.

המזבח, אם כן, אינו סובל שפיכות דמים ואינו יכול לשמש הגנה מפני ענישה על שפיכות דמים.

הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק הראשון בפרשתנו, מרחיב את הפירוש המדרשי של רש"י וזו לשונו:

ואלה - בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימבולית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך, שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת "ו" החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק ה"חרב", דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים "המשפטים" לבניין אוהל מועד

הרש"ר הירש רואה אם כן בהקמתה של חברה צודקת ומוסרית, ללא אלימות ואכזריות, שלב הכרחי הקודם להקמת המזבח.

כלומר: חיי קדושה ולהט דתי עומדים בסתירה לאלימות ואכזריות ומותנים בקיומה של מערכת משפטית שתסדיר את היחסים בין בני אדם.

דומני שאירועי עמונה מחייבים אותנו להתבוננות רצינית בעקרונות אלו: התנגדות אלימה מצד בני נוער טובים לכוחות הביטחון של מדינת ישראל מעוררת שאלות רציניות לגבי מגמה חינוכית המצדיקה כל דבר בשם המאבק על "ארץ ישראל"; האם אין כאן "אהבה המקלקלת את השורה"?

מאידך גיסא, הוכח בעבר שקיימת אפשרות לאכוף החלטות ממשלה ללא אלימות מצד כוחות הביטחון. האם לא היתה כאן להיטות יתר בבחינת "שנאה המקלקלת את השורה"?

חשוב להתבונן בשאלות אלו, לא כדי למצוא את "האשם" ולמצות את הדין אתו, אלא בעיקר כדי להגביר את הסיכויים שגם מחלוקת קשה תוכל להתנהל ללא אלימות, מתוך כבוד לערכי הדמוקרטיה, כאשר ה"סנהדרין" מבקר ומרסן את ה"מזבח" ומונע מה"חרב" לגעת בו.

פנחס לייזר

עורך