אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ

לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה

 לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

(שמות כב, כד)

 

 

אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהן.

לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו.

נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך רבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה.

 (רש"י שם, שם)

 

לא תשימון עליו נשך - ...הכסף שהלווה אינו כספו שלו ורק שלו, וההחלטה להלוות את הכסף אינה החלטה הבאה מתוך שרירות לבו בלבד. כספו הוא גם קניין ה', וההלוואה- מצוה היא, והלווה אינו איש פרטי בלבד, הוא "עמי", אחד מבני קהל ה',הוא הקהל שעל-פי רצון ה' ייבנה על יסוד כוח הקסמים של ה"מצווה".

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

 

הלוואות, צדקה, ומעגלי אחריות לעניי העולם

אריה ברנשטיין

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. (שמות כב, כד)

בפרשתנו, התורה אוסרת עלינו להלוות בריבית, מכיוון שהיא דרך לניצול העני בתחפושת עזרה לו (ע' למשל, נחמיה, פרק ה). מדובר בהסכם עסקי בין שני אנשים ממעמד הביניים ומעלה, שהופך להתעללות בהקשר שבו מי שכבר חזק מחברו מרחיב את הפער ביניהם והופך את מעמד כחו כלפי הזולת ממקרה זמני לייעוד. אותה פעולה טכנית - מסירת ממון לזולת בציפייה שיחזיר אותו - משתנה מאד במשמעותה בין מקרה שאפשר לצפות שהוא יוכל להחזירו לבין זה שבגלל מצבו הכלכלי הנואש והבלתי יציב, אי-אפשר לצפות שהוא יוכל להחזירו. במקרה כזה, אין ההלוואה אלא סוג של צדקה, ואם אפשר לקבלה חזרה, מה טוב, גם לי, כלכלית, וגם לו, לכבודו.

אם ההבדל בין הלוואה שעוזרת לזולת לבין זו שמדכאת אותו הוא הבדל שמוכר רק מתוך ההקשר ולא מתוך הפעולה הפורמלית, אז מתבקשת השאלה, למי ראוי להלוות מלכתחילה? באור זה, תוך כדי העיסוק בפרטי איסור הלוואה בריבית, מגלים התנאים התייחסות לשאלה יסודית זו בלב לבו של אותו פסוק:

'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ...'

'אֶת עַמִּי': ישראל וגוי עומדין לפניך ללוות - 'עמי' קודם.

עני ועשיר - 'עני' קודם;

ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין לעניי עירך;

עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין, שנאמר, אֶת "הֶעָנִי עִמָּךְ". (מכילתא דר' ישמעאל, משפטים מס' דכספא פרשה יט, ונמצא גם בתלמוד הבבלי, בבא מציעא עא)

במדרש זה חז"ל פותרים עבורנו לכאורה כל שאלת הקדימות במתן הלוואות, ובעצם, בכל תמיכה כלכלית לעניים (הפוסקים יישמו את המדרש הזה גם להלכות מלוה, שו"ע חו"מ צ"ז:א, וגם לשאר הלכות צדקה, שו"ע יו"ד רנא:ד). מדוע הפסוק מזכיר "עמי"? כדי להורות לנו שאם יש לי רק כסף מוגבל ושני אנשים מבקשים, עלי להעדיף את היהודי על פני הנכרי. מדוע מזכיר "העני"? להורות לנו לתת קדימות למי שעני יותר. מדוע " עִמָּךְ"? להורות לנו להקדים קרובי משפחה לשאר בני עירי ובני עירי לפני תושבי מקומות אחרים. מעגלי האחריות שלי כוללים את כל יושבי תבל, אבל מקדמים את אלה שהכי זקוקים לתמיכה, ואת אלה שהכי קרובים אלי בתרבות, במשפחה - מעגלים שחשיבותם לטובת החברה מובנים ביותר במיוחד בהקשר היסטורי וחברתי שאין עדיין כל אפשרות לדמיין ממשלות רווחה.

אבל המדרש מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומעורר יותר קושיות מתשובות. כיצד כל הצירים משתלבים אחד עם השני? את מי עליי להעדיף בין קרובת משפחה הגרה רחוק ממני לבין שכנה שגרה לידי? בין יהודי שקצת מתקשה כלכלית לבין לא-יהודי שסובל מעוני דחוק? ועוד: מה נחשב "עירי"? לפי מפה פוליטית באותה עת? לפי כמות הזמן הנדרשת להגיע לשם? לפי האנשים שאני בא במגע חברתי איתם? האם "עירי" היא שכונת תלפיות, או אולי תלפיות ובקעה, או אולי כל דרום ירושלים, או אולי כל ירושלים המורחבת? כולל בית צפאפא או לא? מה אם אני גר בסקרסדייל, ניו יורק, שאין בה עניים לפי כל מדדי העוני, אבל ממוקמת נסיעה קצרה מאזורים קשים במיוחד, ברובע הברונקס?

לא באנו לכאן כדי לענות על שאלות הלכתיות מורכבות בדף פרשת השבוע, אלא לחדד את השאלה במושגים של כלכלה עולמית, שבה צורת ה"שכונה" משתנה, שהפערים בין העשירים לעניי העולם מתרחבים, שיכולים אנו לגשת אל עניים במרחקים, ושהתערבות תושבי העולם מורכבת יותר ויותר. (תחשבו: פועלים עניים באסיה בנו את המחשב שעליו אני כותב את זה, ממינרלים שלקוחים מאדמות אפריקה, בלי שהאפריקנים קיבלו פיצוי עבור המשאבים הטבעיים מאדמתם.)

שני קולות מספרות הפוסקים שופכים אור על נושא זה:

1) באותו סימן שבו השולחן ערוך מביא את הדינים האלה, המחבר ממשיך ומביא דין נוסף ש"איש ואישה שבאו לשאול מזון, מקדימין אישה לאיש" (שו"ע יו"ד רנא:ח). איך קשור עניין המגדר לצירים המוזכרים לעיל, שעוסקים ברמת הצורך וקרבת היחס האישי?

הש"ך מעניק הסבר מעניין: "מפני שדרך האיש לחזר על הפתחים ואין דרך האישה בכך; ואפילו היא מחזרת עתה על הפתחים, מכל מקום, כיוון שאין דרכה בכך, יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים". זאת אומרת, שהנורמות החברתיות מנעו מנשים הזקוקות לעזרה מלבקש כאשר לא מנעו זאת מגברים. במצב כזה, אם בכל זאת אישה ואיש מגיעים לדלתי לבקש, אפשר להניח שהאישה היא במצב חמור יותר, כי המחיר שהיא משלמת על "חיזור על הפתחים" גבוה יותר משלו. ועוד, אפילו אם היא התגברה עכשיו על הנורמות והגיעה אלי, קיים חשש שהיא לא תגיע לבית הבא אם אינני עוזר לה, כי כבר לא תוכל להתגבר, כפי שהש"ך ממשיך לומר, "אי נמי, שמא תתבייש לחזֵר גם אצל אחרים". אם כן, המגדר איננו העניין כאן, אלא הנכונות לבקש לעזרה. בחברה מסויימת, יש קשר בין נכונות זו לבין המגדר; בחברה אחרת, יתכן שלגבר יהיה קשה יותר לבקש עזרה כדי לא לפגוע בדימויו הגברי.

אמנם, כל זה תלוי בגורמים תרבותיים מקומיים, ובנוסף קיימים גורמים נוספים הקשורים למצבי עוני שיש לקחת אותם בחשבון. אם, למשל, מגיעה אלי בקשה לעזרה ממקום שסובל מעוני חמור, וגם בקשה ממקום הסובל מעוני חמור לא פחות אבל בנוסף לעוני, נמצא המקום במלחמה בעקבותיה אין לתקשורת מידע על המתרחש במקום, כך שצעקות אותם העניים לא יכולות להישמע, אולי מחייבת אותי ההלכה שהזכרנו על קדימות האישה לאישש להקדים את מי שעלול לאבד כל גישה למצלמות הטלוויזיה? אם הקמתה של חומת ההפרדה וסלילת כבישים חדשים מונעות מאתנו לראות ולזכור, בדרך נסיעתנו מירושלים לאפרת, שקיימים אנשים עניים מאד במחנה פליטים דהעיישה, שמא מוטלת עלינו חובה מוגברת לעזור דווקא לאותם עניים שאיננו רואים, כאשר ארגון מצליח להזכיר לנו שהם קיימים? אם יש בארצנו סרסורים המביאים לכאן פועלים מארצות אחרות בניגוד לחוק, וגונבים מהם את הדרכון ומשעבדים אותם כעבדים - פשוטו כמשמעו - ואותם עבדים מפחדים לבקש עזרה, מחשש ש'פרעה' יחמיר עליהם עוד יותר את תנאי העבדות, האם לא מוטלת עלינו החובה לתת להם קדימות במתן עזרה במקרה הנדיר שעבודתם האמיצה של ארגוני זכויות האדם מביאה את מצוקתם לידיעתנו?

2) שאלנו: כיצד כל הצירים משתלבים? ביחס לעוד ציר שמופיע במדרש דומה, הקובע שיושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חו"ל (ספרי דברים פיסקא קטז, מובא בשו"ע, יו"ד רנא:ח), החת"ם סופר מציע פתרון המשקלל את המשתנים השונים. והנה סיכום דבריו, המובאים בחיבור "פתחי תשובה" על השו"ע (רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט, מאה ה-19), שם, ס"ק ד': "עיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ג ורל"ד שהאריך מאוד דיש להקדים יושבי ירושלים על יושבי שארי העיירות [שבארץ ישראל]; וכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות, ועל כרחך אם שניהם שווים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר, נאמר 'זה קודם'. אבל כשיש לאנשי ירושלים אפילו רק לחם צר, שוב אין להם שום תביעה, עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות גם כן כשיעור הזה..."

לפי החת"ם סופר, אם באנו לכאן לעסוק בענייני תמיכה לעניים, חייב להיות שציר רמת העוני - "עני ועשיר, עני קודם" - הוא המרכזי ביותר, וששאר הצירים, הנוגעים לרמת הקרבה של העני אליי, חשובים אבל משניים, לפחות כשמדובר בעוני חמור המאיים על עצם החיים. בעולם שכ -20% מתושביו חיים בעוני מוחלט ושמיליוני בני אדם מתים כל שנה כתוצאה מהעוני, ושצמצום המרחקים בעולם באמצעות התקשורת המודרנית מאפשר גישה לעניים בכל רחבי העולם, מסחרר לחשוב כיצד נשנה את חיינו לו יישמנו את פסקו של החתם סופר.

אריה ברנשטיין גר בירושלים, למד שנים רבות בישיבת מעלה גלבוע, ועובד כרכז גיוס תלמידים וענייני בוגרים לישיבת הדר, שבניו-יורק.

 

 

דבר ה' נמצא בפרטים הקטנים המביאים לתיקון עולם

ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך: שתשים סנהדרין אצל המקדש.

(רש"י שמות כ"א, א)

 

וזה שיש לפרש: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים", רצונו לומר, שסיפר לעם את כל דברי ה' אשר הם בתוך כל מצוה, ...שהם המשכת רצונו האין סוף יתברך שמו, ממילא על ידי עשיית המשפטים דוקא בפועל יומשך נצחיות הנפש, על כן סיפר להם נצחיות דברי ה', סיפר להם משפטים.

(אגרא דכלה לרבי צבי אלימלך מדינוב, דף רט/ב)

 

"ואנשי קדש תהיון לי"

קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים.

(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מתוך "מעינה של תורה)

 

 

השלום מושג באמצעות סדרי משפט תקינים והתגברות על רגשות האיבה

"אתה כוננת מישרים" - אמר ר' אלכסנדרי: אתה כוננת ישרות בעולמיך. יש לו לאדם דין עם חבירו והוא נכנס עמו לדין והן מקבלין עליהם מה שהדין יוצא ועושין שלום, הוי אומר "אתה כוננת מישרים". אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר: כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי סבור שהוא שונאי, מיד מדברין זה עם זה ונכנס השלום ביניהם מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבין? על ידי ששמר מה שכתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה) הדא הוא דכתיב (ככתוב):"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). משפט וצדקה ביעקב אתה עשית - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א).

(מדרש תהלים מזמור צט)

 

 

יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף אחריהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן (אוהב שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא רודף שלום היכי דמי (איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו" ומאי שנא (מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב (ככתוב):"כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה חמור שונאך" [כי יקרא] "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל מקום, "בקש שלום ורדפהו".

(מסכת כלה רבתי, פרק שלישי, משנה ה)

 

 

"עין תחת עין" - בין פשט להלכה

שיוכל אדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם 'הלכה למשה מסיני'?וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו,שנאמר (דברים יט,כא) 'עין בעין'.ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.

 (ספר השל"ה, מסכת שבועות קצ)

 

בדרך-כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשׂה לו כאשר עשׂה בשווה. אם הזיק לגוף יינזק בגופו, ואם הזיק לממון יינזק בממונו. אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח אין לסלוח בשום פנים ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה כי אם בדם שֹפכו (במדבר ל"ה, ל"ג). לכן, לו נשאר ההרוג שעה או ימים, כשהוא מדבר ודעתו צלולה, ואמר: "יוּנַח להורגי. סלחתי ומחלתי לו", אין לשמוע בקולו. אלא בהכרח נפש בנפש כשקטן וגדול, עבד ובן-חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו (ויקרא כ"ד, כ'). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל-פה.

 (מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מא)

 

מחצית השקל - ...הביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא - מחצית השקל. תרומתו של היחדי - אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות - מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלום. פעולתו של יחדי - לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה.

(הרש"ר הירש שמות ל, יג)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.