וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל, וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. (במדבר לד , ו)

 

 

הרחבת גבולות הארץ: חלוציות או דאגה לרכוש

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

(רבינו בחיי במדבר לב, ב)

 

...כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה' ... פרשת הגלויות החלה בראש ורשאונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

 

היתר נדרים והמנהיגות הפורחת באוויר

יאיר אלדן

פרשת מטות פותחת בנסיון השיקום של שדרת המנהיגות של עם ישראל: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צווה ה'". מתן תוקף למנהיגות ראשי השבטים היה צו השעה לפני מיתת משה הקרבה ובאה ("נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך"). מעניין להשוות את הנסיון הזה עם הנסיון לבנות מנהיגות בשליחת נשיאי המטות לריגול הארץ. בפרשת שלח-לך בא ציוויו של הקב"ה לשלוח את נשיאי ישראל לרגֵל את הארץ לאחר שעם ישראל מגלה סימני התפוררות (קברות התאווה, התנבאות אלדד ומידד, חטא אהרן ומרים). נשיאי השבטים היו אמורים לבנות את מעמדם המנהיגותי על ידי ריגול הארץ והם נבחרו על ידי משה ולא על ידי הקב"ה על מנת ליתן תוקף למנהיגותם שאיננה נכפית מלמעלה. נקֵל לשער כי הכישלון המנהיגותי בריגול הארץ שגרר את המשך הנדודים במדבר הדהד עדיין בעם ישראל. כעת, לפני הכניסה לארץ ולפני מותו של משה הופכים ראשי המטות לבעלי הסמכות בסוגיית נדר ושבועה. על הקשר שבין סוגייה זו לאמירתה דווקא לראשי המטות עומד "בעל הטורים": "לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות", והרמב"ן: "וירמוז עוד למדרש רבותינו, כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם שיחיד מומחה מתיר הנדר". הציווי על נדר ושבועה נבחר כציווי הבא להעמיד את מנהיגות העם על רגליה. בחירה זאת היא ניגוד גמור לפרשת המרגלים שבה היתה המנהיגות בעם אמורה להיבנות על ידי מעשה מנהיגותי במובהק הדורש אומץ, יכולת פיסית, כושר ניתוח ועמידה בלחץ לאורך זמן. כאן, לעומת זאת, נבנית המנהיגות בצורה אחרת לגמרי. בדרך כלל, אדם נודר לאסור על עצמו איסורים מעבר למצוות הקבועות בתורה כאשר הוא נמצא במצב פיסי או נפשי קיצוני. שמחה גדולה או צער, כאב או סבל מביאים את האדם לידור נדר - כך הוא מייצב את תמונת עולמו, על ידי הוספת איסור על עצמו או החלת קדושה על דבר מסויים. מתן סמכות לראשי המטות בעניין הנדר מציב אותם במרכז צומת-דרכים משמעותי בחיי אדם מישראל. על מנת לאשר, לחייב או להתיר את הנדר מחוייבים ראשי העם להטות אוזן קשבת לעולמו האינטימי של האדם הנודר. סמכות זו מעניקה להם כח רב - אליהם פונים בעת משבר ובידיהם מופקדים פרטים אינטימיים מחיי הנודרים. המשנה במסכת חגיגה קובעת: "היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו". כלומר, ההלכות הקשורות בהתרת נדרים אין להן בסיס מפורש בתורה. הגמרא בסמוך (בבלי חגיגה, י, ע"א) מביאה ברייתא המתווכחת במפורש עם הנחה זו ובה מנויים ארבעה תנאים הקובעים: "יש להם על מה שיסמוכו". התנאים מביאים הוכחות מפסוקים שונים בתורה שיש בהם רמז (קלוש) לכך שניתן להתיר נדרים ואילו בסיום מובאים דברי האמורא שמואל: "אי הוואי התם, אמרי ליה דידי עדיפא מדידכם (=אילו הייתי שם, בין חכמי הברייתא, הייתי אומר להם, ראייה שלי עדיפה משלכם) שנאמר: "לא יחֵל דברו' - הוא עצמו אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו". העמדתה של מצוות נדר ושבועה בהקשר של שיקום סמכותם של ראשי המטות מבהירה קצת את האינטואיציה שיש בסיס לסמכות התרת נדרים בפרשתנו - ראשי המטות קיבלו לידיהם את העברת הלכות נדר ושבועה לעם ובכך הפכו, מניה וביה, לאלו שאליהם פונים בכל שאלה בעניין נדר ושבועה וממילא גם באשר לתוקף וביטול נדרים. בהמשך הגמרא בחגיגה נקבע כי: "לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא - כל האסמכתאות שמביאים החכמים בברייתא מעוררות קושיות בעוד שהאסמכתא שמביא שמואל היא טובה ועליו נאמר: "טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי דנא דקרי" - טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות".

עיון במאורעות הבאים מיד לאחר פרשת נדר ושבועה מורה כי גם הנסיון הזה לשקם את המנהיגות של עם ישראל נכשל. לאחר שראשי הצבא ופקודיהם לא מקיימים את מצוות ה' כהלכתה בכל הנוגע להריגת המדיניים לא מתייצבים ראשי השבטים כמנהיגים אלא נצמדים למשה המוכיח את אנשי הצבא. מעמדם המעורער של ראשי השבטים מתבטא גם בסיפור הישארותם של בני גד וראובן בעבר הירדן המזרחי. הפנייה אל משה נעשית על ידי "בני גד" ו"בני ראובן" ולא על ידי ראשי השבטים הללו והצטרפותו המפתיעה של חצי (!) שבט המנשה אליהם כמו מחדדת את בעיית המנהיגות בעם ישראל. לבסוף, כדי להחריף את הבעייה, מסתיימת פרשת מטות ביוזמות כיבוש אישיות לגמרי של בני מכיר בן מנשה. משבר המנהיגות החריף הזה לא הותיר כל ברירה ובניגוד לפרשת המרגלים שבה קבע משה את שמות ההולכים לתור את הארץ הרי שכאן נקבעה הסמכות מלמעלה - הקב"ה קובע במפורש את "שמות האנשים אשר ינחלו את הארץ".

הארוע החותם את ספר במדבר הוא פניית ראשי משפחות משבט מנשה למשה ונשיאי ישראל. הם מוטרדים מכך שבנות צלפחד יתחתנו עם בני שבט אחר ונחלתן תעבור לבני אותו שבט. הפתרון שניתן לבעייה הוא חיוב בנות צלפחד להתחתן עם בני שבט מנשה כך שהנחלה תישאר בתוך השבט - "איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". פתרון זה מהווה השלמה עם כך שהמנהיגות הנוכחית של עם ישראל איננה מסוגלת לחבר בין בני השבט ולאחד בין שבטי ישראל בכלל. במצב זה נתלה גיבוש הזהות השבטית בנחלה או בקניין. הדרך המנהיגותית של התרת הנדרים - כניסת המנהיג לתוך תמונת העולם של נתיניו - נזנחה באין מנהיגים שיוכלו ללכת בה.

יאיר אלדן משתתף בתכנית "עמיתי שלם" במרכז שלם.

 

 

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה.

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו - ירמיהו נביא החורבן... בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי...

וכ-700 שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן" ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 108-109)

 

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקם נקמת בני ישראל...": כבר עמדנו בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" - "דוח"; "נסג" - "סוג" וכו...). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" - "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש על במדבר לא, ב, )

 

חברה מתוקנת אינה מענישה ללא העמדה לדין.

וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

(במדבר לה, יב)

 

רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר: 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט', והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין שעברו ועשו, שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בבית דין.

(רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ה(

 

כל הורג נפש יוכל לנוס שמה, ודבר זה ימנע את האפשרות שהאדם יומת בטרם יעמוד לדין; כי רק בית דין רשאי להכריע אם האיש חייב מיתת בית דין או הוא חייב גלות או פטור מכלום. וכך אומרת המשנה (מכות ט, ע"ב) על פי האמור בפסוקים כד, כה: 'בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ומביאין אותו משם מי שנתחייב מיתה בבית דין הרגוהו ושלא נתחייב מיתה פטרוהו מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר (במדבר ל"ה) 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו' ובמסכת מכות (יב, ע"א) למדו דין כללי מן הפסוק שלנו: אפילו ידוע בוודאות גמורה שהוא חייב מיתה - כגון רצח לעיני בית דין - אין להרוג את הרוצח בלא התהליך המשפטי הראוי; "מנין לסנהרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר? תלמוד לומר: 'עד עמדו לפני העדה למשפט' - עד שיעמוד בבית דין אחר". ועל פי האמרו כאן, הרי אותו תהליך משפטי חייב להיעשות על ידי שופטים אחרים שלא היו נוכחים בשעת מעשה. הנוכחים יכולים להיות רק עדים ולא דיינים, כי אמרו במסכת ראש השנה (כו, ע"א), שאין העד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות: מי שהיה נוכח במשעה כעד אינו יכול להיות דיין באותו עניין, שכן תפקיד בית הדין לזכות את הנאשם במידת האפשר, אך "כיון דחזיוהו דקטל נפשא, לא מצי חזי ליה זכותא" - המעשה משאיר את רישומו על כל הרואים, ושוב אין הם יכולים לדון בו בלא פניות ולמצוא בו צד זכות.

(הרש"ר הירש במדבר לה, יב)