וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

 מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?

 וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.

 (מתוך ההפטרה לפ' מטות - ירמיהו א, יא)

 

 

רַבִּי מוּנָא אָמַר: בֵּין כְּמַאן דַּאָמַר בְּתִּשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הוּבְקְעָה הָעִיר, בֵּין כְּמַאן דַּאָמַר בְּי"ז בְּתַמוּז. מִיוֹם שֶׁהוּבְקְעָה הָעִיר, וְעַד יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַדָא סִימָנָא, (ירמיה א) "מַקֵל שֶׁקֶד אֲנִי רוֹאֶה" - מַה הַלּוּז הַזֶּה מִשֶׁהוֹצִיא אֶת נִצוֹ וְעַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר פֵּירוֹתָיו, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם, כַּךְ מִשֶׁהוּבְקְעָה הָעִיר עַד שֶׁחָרָב הַבַּיִת, עֶשְׂרִים וְאַחַת יוֹם. מַאן דַּאָמַר בְּאֶחָד בְּאָב חָרַב הַבַּיִת, בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הוּבְקָעָה הָעִיר, וּמַאן דַּאָמַר בְּתִּשְׁעָה בְאָב חָרָב הַבַּיִת בְּי"ז בְּתַמּוּז הוּבְקְעָה הָעִיר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהוּנָה בָרְחוּ וְהִתְהַבְהֵבוּ לְתוֹךְ קֵלְתוּתִּים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָשׁ וְכֻלָן נִשְׂרְפוּ מִיָד, וְלֹא נִשְׁתַּיֵיר מִכּוּלָם, אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ג) "הַלֹא זֶה אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ".

(ירושלמי תענית כג, א)

 

 

בין תופשי המלחמה ובין כל העדה

משה מאיר

לאחר המלחמה עם מדין, צריך היה להכריע בשאלת חלוקת השלל:

ויאמר ה' אל משה לאמר: שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה, אתה ואלעזר הכוהן וראשי אבות העדה. וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא, ובין כל העדה. (במדבר לא, כו)

ההכרעה על שיטת החלוקה הזאת, עומדת מול שתי אלטרנטיבות. האחת - רק הלוחמים זוכים בשלל, והשניה - כל העדה חולקת בשווה. בשיטה הזאת, החלק של תופשי המלחמה שהם קבוצה קטנה גדול יותר, ובכל זאת גם האחרים נוטלים חלקם.

פרשה אחרת בתנ"ך, מורה כי שתי האלטרנטיבות זכו לקול. היה זה לאחר מלחמת דוד בצקלג:

ויקח דוד את כל הצאן והבקר, נהו לפני המקנה ההוא ויאמרו: זה שלל דוד. ויבוא דוד אל מאתיים האנשים אשר פגרו מלכת אחרי דוד ויושיבום בנחל הבשור, ויצאו לקראת דוד ולקראת העם אשר אתו, ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום.

ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו: יען אשר לא הלכו עימי, לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו, כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו.

ויאמר דוד: לא תעשו כן אחי, את אשר נתן ה' לנו וישמור אותנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידינו. ומי ישמע לכם לדבר הזה? כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדיו יחלוקו.

ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה. (שמואל א' ל')

בני הבליעל דורשים שרק תופשי המלחמה יקבלו חלק מהשלל, ואילו דוד מכריע על חלוקה שוויונית. (אגב, שימו לב כי בניגוד לספר במדבר, כאן לא לוקחים את השבויים כשלל).

ישנה פרשה שלישית המצטרפת לשתיים הללו. אברהם נחלץ להציל את לוט בן אחיו, ובדרך הילוכו הכה את השובים.

ויאמר מלך סדום אל אברם: תן לי הנפש, והרכוש קח לך. ויאמר אברם אל מלך סדום: הרימותי ידי אל ה' אל עליון, קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר: אני העשרתי את אברם. בלעדי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו איתי, ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם. (בראשית י"ד)

אברהם מוותר על חלקו, דורש רק את חלק האנשים שהלכו עמו. הסיבה שהוא מוותר, היא כדי לא לזקוף את עושרו העתידי לזכות מלך סדום. אילו לא היה אברהם מוותר על חלקו, כיצד היתה מתבצעת החלוקה? על פניו, המקרה כאן פשוט. רק היוצאים למלחמה חולקים, אין אחרים - אין 'כל העדה'. למרות זאת, סביר שגם במערכה זו, היו יורדי מלחמה והיו יושבים על הכלים. אברהם לא מזכיר הבדל בין שתי הקבוצות, ולכן נראה כי חלוקתו דומה לחלוקת ספר שמואל ולא לחלוקת במדבר. חכמים ברגישותם הלשונית, כך חשבו על היחס בין החלוקות:

'ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה' (שמואל א' ל'). אמר רבי יודן: והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה. ממי אתה למד? מאברהם, שנאמר 'בלעדי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו איתי, ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם'. (בראשית רבה)

המילה 'ומעלה' מורה על פי פשוטו של מקרא על תקדים, יצירה חדשה שיצר דוד. חכמים הפכו אותה למילה המורה על שורשים, על הליכה בדרכו של אברהם. מכל מקום, יש כאן אמירה לא לשיטת ספר במדבר, המורה על חלוקה לא שוויונית. ייתכן שספר במדבר מצביע על אפשרות ביניים, בין עמדתם של אנשי הבליעל ובין עמדתו של דוד.

בימינו כאשר ישנם פלחים בקהילה שאינם נושאים בעול עם הציבור, ייתכן שההכרעה המוסרית הראויה היא שונה. אך כאשר הבעיה אינה של מוטיבציה אלא של יכולת - 'האנשים אשר פיגרו', הכרעתו המוסרית של דוד מעוררת השראה. החלוקה איננה על פי היכולת, אלא תלויה בערבות ובשותפות.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה עתיד לראות אור בקרוב.

 

 

"וידבר משה אל ראשי המטות"

אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום הראוי, ודיני הפרת נדרים לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא ע"ה היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אלא לחכמי ישראל ראשי שבטיהם למד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, במדבר ל, ב)

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.

 (במדבר לב, ו)

 

האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. זה עולה נגד ישראל. שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע"י כולם. והמה יסכנו עצמם למלחמה.

(העמק דבר לב, ו)

 

בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" - ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" - ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה!" - כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר ט, י)

 

 

בני גד ובני ראובן - הקשר בין רכושנות לבין היבדלות

...שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם; קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א ה) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה' ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם.

מנין? ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני ראובן ...'

(במדבר רבה כב ז)

 

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

 (רבינו בחיי במדבר לב, ב)

 

...כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'... פרשת הגלויות החלה בראש ורשאונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

 

 

קוראים מגיבים

שופט עדיף על המלך

קראתי בעניין בגיליון "קורח" את דברי ב' סלנט מקב' סעד, התומך בשמואל ובמלוכה, וראויים דבריו.

ועם זאת, אציג במקביל עמדה דתית הפוכה, ולפיה, התקלות של סוף ספר שופטים ("פסל מיכה" ו"פילגש בגבעה") - בטלים בששים לעומת התקלות החמורות והמתמשכות שאירעו בזמן המלוכה, וכבר הרחיב בנדון, באריכות ובחכמה, דון יצחק אברבנאל. המסקנה (שאותה פיתח בהרחבה גם מרטין בובר) היא, שהקב"ה מעדיף את משטר השופטים הלוא-ריכוזי, על פני שלטונו הכוחני והריכוזי של המלך. שפעמים שהוא עושה "סדר" בממלכה, וזה טוב ("...שאלמלא מוראה (של מלכות) איש את רעהו חיים בלעו"), אבל הצרה היא, שיותר ממה שהוא עושה סדר, הוא מביא שחיתות לעולם, כי "הכוח משחית". ומי שמקבל עול מלכות שמים, איככה יוכל לקבל עליו מלכות בשר ודם? ראיה מכריעה לדבריי, שלאחר שה' ציווה על הסתלקות משה מן העולם (במד' כז), הוא אינו מצווה על יורש כלל (שהרי רק ה' הוא המלך); אבל נעתר לעשות כן רק לאחר תחינה מצד משה ("ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"). והפלא הגדול הוא, שיורשו של משה אינו בנו, אלא יהושע; ויורשו של יהושע אינו בנו, אלא מישהו אחר, וכן כל השופטים: תופעה אדירה בעוצמתה, שלא ניתנה עליה הדעת כראוי, והעומדת בניגוד גמור לתהליכים בעולם העתיק, ועד ימינו ממש, שתמיד בקשו את השושלת. הבעיה היא, ששושלת יוצרת כוח, ו"הכוח משחית". ולא זו בלבד, אלא שכמעט כל שופט היה משבט אחר! (= לחלק כמה שיותר את העוצמה השלטונית), עד שהגיעו לשמואל, וסוף סוף באה גאולה לעולם, כשלעת זקנתו, לראשונה, מוריש השופט את תפקידו לבניו, בבאר שבע, כמנהג העולם. והתוצאה המיידית: "ויטו (בניו, היורשים) אחרי הבצע, ויקחו שוחד, ויטו משפט" (שמו"א ח, 3).

המסקנה, שה' רוצה את הלב, ולא את הכוח; את ההסכמה, ולא את הכפייה; והשופט - עדיף על המלך.

דברים אלה הם תקציר של חיבור שהשלמתי בימים אלה, והמרחיב בשבח האנרכיזם הדתי ("אנרכיזם יהודי דתי").

אמנון שפירא, טירת צבי

 

ובנימין סלנט משיב:

צודקים דברי אמנון שההנהגה ממושכת עלולה להשחית, זאת ראינו הן אצל שופטים ובכל תקופת השופטים.כך עד היום ממש, כל זאת בלי קשר לסוג המנהיג, שופט או מלך או ראש ממשלה.

שמואל, המנהיג הדגול, לעת זקנתו משהבין שלא צמחה הנהגה לעם,ואכן מתוך החשש שלא "תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" מתוך חוש אחריות לגורל העם ובשל הצורך המיידי במצביא שיילחם באוייב (הפלשתי ועמון) הבין שבקשת העם ואישור מגבוה מעל גבוה, ("ו'אמר ה' אל שמואל שמע בקול העם") שמנהיג, (נגיד, מלך) הוא הכרח. מעניין ביותר שמקרה שאול הוכיח ששושלת אינה תנאי בל יעבור. לבסוף, תמיהני אם יש מקום לומר על המקרה הנורא של פילגש בגבעה, שנהרגו בו עשרות אלפים וכמעט נכחד שבט מישראל, שהוא בטל בשישים לעומת האירועים שקרו בממלכות יהודה.

בנימין סלנט

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.