וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר:

כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר:

לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים,

אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. (במדבר פרק לו, ה-ו)

 

 

לטוב בעיניהם - רצונו לומר: בשבט אביהן תבחרנה את הטוב והישר בעיניהן, כמ"ש 'אך למשפחת מטה אביהם'. והנה כפי הנראה לא היה צריך לומר 'לטוב בעיניהם', כי בסוף הפסוק ציווה אותן שתינשאנה למשפחת אביהן דווקא, אולם יתכן שהאנשים מבני גלעד אשר דיברו כזאת לפני משה, היו חפצים מאד לקחת להם את בנות צלפחד לנשים, אם בעבור מעלתן כדברי חז"ל, או בעבור נחלתן, ולכן עשו כל החרדה הזאת, אבל הבנות לא היו רוצות להינשא להם דווקא, ולכן אמר להן משה: אין אני מכריח אתכן להינשא לאנשים האלה, אלא אתן תבחרו את הישר בעיניכן, ודיש שתינשאו למשפחת אביכן.

(רבי יצחק שמואל רג'יו לו, ה-ו).

 

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב...

(משנה תענית ד, ח)

חמשה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.  מאי דרוש? (במדבר ל"ו) 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

(בבלי תענית ל ע"ב)

 

 

וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

חיים רובינשטיין

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד...

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

(מתוך איתקה מאת: קונסטנדינוס קוואפיס)

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר פרק לג' א'-ב')

הפרשנים התלבטו בשאלה: רשימה זו מה עושה? את מי מעניינת סדרת מ"ב התחנות שעברו בני ישראל בדרכם לארץ המובטחת? התורה אינה ספר היסטוריה, ולימוד הגיאוגרפיה אינה מטרה ממטרות התורה. מעבר לכך, מזמן נשתכחו הזיהויים של מרה, אילה ודפקה. אין כל משמעות למיקום התחנות. אין בהם ולא כלום, בין המציאות לזיכרון. לא נשתמרה כל מסורת - מהסיבה העיקרית - לא היתה לה כל משמעות. מבחינתנו, וגם מבחינת הקדמונים, היו או לא היו - הן סדרת שמות, תחנות במסע, ותו לא.

רש"י (ד"ה 'אלה מסעי') מציין כי ארבעה עשר התחנות הראשונות היו בשנה הראשונה ואילו שמונה מהם היו בשנת הארבעים. תיאורי ספר במדבר, מתחילתו ועד לפרשת קרח, מתרחשים בשנתיים הראשונות שלאחר היציאה מצרים ואילו מפרשת חֻקת ועד סופו, מתאר הספר את ההתרחשויות בשנת הארבעים, מות מרים, מות אהרון והמלחמות מול אדום ומואב. שלושים ושמונה שנים נעלמו ברווח שבין שתי הפרשות. חור שחור. ואקום תיאורי. דומה שעיקר תקופת הנדודים במדבר, אינה חשובה. אין משמעות לאשר התרחש במרבית המסע הגדול בישימון.

הפירוש הבסיסי של מסע היא תנועה ממקום למקום. יוצאים מא' ומגיעים לב'. מנקודת מוצא למטרה. אך למושג מסע, יש משמעות כבדה יותר מאשר לנסיעה, או הליכה. יש בה תחושה של מבצע גדול, הדורש התארגנות, מחייב מאמץ מסוים, פיזי ונפשי. מהי מהות המסע, מהו תפקידה, מהי הפונקציה אותה היא משרתת?

הטענה הבסיסית של מאמר זה הינה כי משמעות המסע היא המסע. חווית המסע, תוכנו, היא היא מטרת המסע במדבר.

המרחק ממצרים לארץ ישראל עפ"י המקובל הוא אחד עשר יום. מרעמסס, בדרך הים Via Maris, חולפים על פני פלוסיום ואל עריש, ומגיעים לרפיח, המצויה בפתחה של הארץ. אפשר לסטות קמעא, אפשר לטעות בדרך ולהכפיל או לשלש את זמן ההליכה, אך ארבעים שנה של תעייה, יש לה משמעות שונה.

להבנתו יש להתבונן בנקודת המפנה, היא פרשת המרגלים. ניסיון הבוסר לכבוש את הארץ.

עם ישראל, יוצא ממצרים, מקבל את התורה בהר סיני, ומגיע לקדש ברנע, פאתי ארץ ישראל, במטרה להיכנס לארץ. התפנית במסלול ההליכה לארץ ישראל אירעה בשערי הארץ. מקָדֵש נשלחו המרגלים לתור את הארץ. הם רואים את אשר הם רואים, אך דיווחם משקף את מיעוט הביטחון שלהם כמנהיגים, ביכולתם, וביכולת העם.

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר פרק י"ג; ל"ב - ל"ג).

דומה שזה משפט המפתח להבנת הפרשה - וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים. המרגלים, המנהיגות ברמת הביניים של העם, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם, שם, א'), אינה בוטחת ביכולתה להוביל את העם להתנחלות בארץ. מפגינה חוסר סמכות. אולי אינה חשה את יכולתו של העם כגורם מלוכד לנצח. היא נבהלת מהאתגרים, וגורמת לאנשים לסגת בעקבות מסירת הדברים. לפנות לאחור. דיווחם גורם לבהלה.

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. (במדבר פרק יד, א-ד) .

העם אינו מוכן עדיין למשימה הכבירה של עצמאות. עם שחי דורות תחת עול העבדות. קבוצת אנשים שהובלו על-ידי נוגשים, ושחייהם היו מוכתבים על ידי אחרים, אינה מצליחה להפוך, בזמן הקצר שעבר מיציאת מצרים ועד לעמידתם בשערי הארץ, לעם עצמאי הבוטח בעצמו והמסוגל להתמודד על מקומו במשפחת העמים. שתי תקלות מרכזיות, אשר התרחשו בדרכו של העם, אל הארץ המובטחת מבטאים יותר מכל את חוסר מוכנותם. חטא העגל וחטא המרגלים. החטא הראשון מייצג את חוסר ההינתקות ממצרים, והשני את חוסר המוכנות ליוזמה ועצמאות.

העם זקוק לשהות מבודדת ממגע עם תרבויות אחרות. לבועה. לשלייה עוטפת, המאפשרת תהליכים פנימיים בלתי מופרעים מהחוץ. עמוד ענן ועמוד אש. פסק הזמן ינוצל לסילוק עגל הזהב, פירורו לאבק דק, והקמת תשתית חברתית ונפשית כעם. תשתית של מודעות עצמית, יכולת הישרדות ועצמאות. מבנה נפשי של אנשים חופשיים, שחרור מהפסיכולוגיה של העבדות. יציאה מהכלוב לדרור. התהליך מצריך החלפת דור.

 פה מתחיל פרק המסע השני. המסע הארוך, בן שלושים ושמונה השנים. המסע מתחיל בקדש ברנע, עמדת הזינוק הנכשל לארץ, ומסתיים בערבות מואב, נקודת הזינוק החדשה לארץ. גיאוגרפית אלו מקומות שונים, אך תהליכית, מדובר באותו מקום. קו ההתחלה.

המסע השני הוא מסע סביב עצמו. מנקודה לאותה נקודה. נקודת הסיום לדור יוצאי מצרים, היא נקודת ההתחלה למסע הבא, המסע לארץ. המסע השלישי הוא כבר המסע של הדור הבא.

במושגים שלנו אנחנו מדברים רבות על מסעות, מסע מים לים, מסע כומתה, מסע להכרת החגור, מסע מאה ועשרים. בכל המסעות הללו אין משמעות למטרת המסע, אין ערך ייחודי לתחנה הסופית. החשיבות היא במסע עצמו. בתוכן המסע. בחוויה של המסע. המאמץ, השרירים הכואבים, הדרך החולפת מתחת לרגליים, הבזק נוף, הנחישות הנבנית מתוך מאמץ, היחסים המשתנים בין ההולכים. המשא. המסע.

מטרת מסע בני ישראל היא לצרוף את העם. להעבירו בכבשן המדבר, לשחרר ממנו את מצרים ואת אליליה. לפורר את עגל הזהב שבנפש לאבק פורח. לברוא עם עצמאי, בוטח בעצמו, שחוויות המסע חישלוהו לכדי גרעין מגובש. תוכן המסע חשוב. למיקום תחנותיו אין משמעות, רק לאזכורם. התחנות אינן אבני מיל פיזיים, הן סימני התפתחות. מדרגות שבכל אחת שהה העם כדי גיבושו המספיק לעלות למדרגה נוספת של עצמאות וביטחון.

המסע לבניית העם, הוא תהליך פנימי של נפש האומה. ההתרחשות הפיזית אינה משמעותית מעבר להיותה כר לעיצוב הפסיכולוגי הכוללני. חיבוטי הנפש הציבורית, הסערות הפנימיות, הסתירות והתובנות העצמיות, הם התהליכים התת-הכרתיים הלשים ומעצבים את העם הקרוי ישראל. הם תהליכים לא-מודעים. לא מאוזכרים. נסתרים.

כסמל למסע הסיבובי, כאות לסיום התקופה, מציינת הפרשה את מות אהרון.

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה', וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר. (במדבר ל"ג, ל"ז - ל"ט).

מותו של אהרון ולפניו מרים (במדבר כ', א') הם הביטוי לתחלופה הדורית. בין קָדֵש להֹר ההר משתרעים שלושים ושמונה שנים. שנים בהם סיים דור אחד את תפקידו, ובניו נטלו את ההובלה. צמח עם שבניו לא שמעו את צליפת השוט. שכתפיו הזקופות לא עמסו לבנים שרופות. עם של אנשים חופשיים, שעוצבו בכור ההיתוך של המדבר הגדול והריק. מעבדים נפחדים לעם הבטוח בדרכו. דור המדבר גווע ודור חדש מוביל את העם ליעד העתידי. ממצרים לארץ ישראל. מנשלטות לשלטון. המסע השני מסתיים בערבות מואב על ירדן ירחו, רגע לפני תחילת המסע השלישי, המסע שבו עולה העם על במת ההיסטוריה כשחקן ראשי.

עתה הוא מצליח להתמודד עם הדמונים הפנימיים, הוא התגבש לכדי יצור חזק, המתגבר על חרדותיו. בריא בנפשו. איתן.

וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא... כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ... כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ. (דברים ג', ד-ה, י"א)

בניהם של 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' נצחו את 'הָרְפָאִים'. מה שחסר בקָדֵש, הושלם עתה. המסע הוא הדבר שלעצמו.

חיים רובינשטיין, הֶלֶך.

 

 

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו - ירמיהו נביא החורבן... בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל". ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי... 

וכ-700 שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן" ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (מתוך הערות ל]פרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 108-109)