וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה ...

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם

וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. (במדבר ל"ב, כ"ד)

 

בנו לכם ערים לטפכם וכו' והיוצא מפיכם תעשו. נראה לי הנה מי שהוא להוט אחר ממון וחביב עליו יותר מגופו אין להאמין לדבריו, כי יצר הממון יתקף עליו עד שלא יקיים דבריו. ולכן בני גד ובני ראובן שהקדימו בהמות לבניהם שחבבו הממון כל כך אין לבטוח על דבריהם. לכן אמר משה רבנו ע"ה תחילה בנו ערים לטפכם ולא תהיה בכם מדה מגונה הלז כפירוש רש"י לא כמו שאמרתם, ואם תהיו מורגלים בזה שוב יש בטחון בדבריכם והיוצא מפיכם תעשו.

 ('כתב סופר' לרב אברהם שמואל בנימין סופר, במדבר לב, כד)

 

שבטי ראובן, גד וחצי-מנשה התנחלו למעשה מחוץ לארץ, שהרי ארץ כנען לגבולותיה כפי שנועדה לעם ישראל היא בעבר הירדן המערבי, ואילו עבר הירדן המזרחי נכבש על-ידי ישראל בדיעבד, רק משום שסיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן סרבו לתת לישראל מעבר בגבולם, ואילו היו הם מקבלים רשות לעבור בגבולם, לא היתה כלל בכוונת ישראל להתנחל באדמותיהם.

אף על פי שמבחינה היסטורית, חלק של ארץ ישראל נמצא בפועל בעבר הירדן המזרחי, אזור זה הוגדר מלכתחילה כמחוץ לארץ, ושבטים עתירי מקנה אלה מתוך האינטרס של רכושם, ומשום היות בחבל ארץ זה מירעה בשפע, בחרו הם להיבדל מעל אחיהם ולהתנחל בחוץ-לארץ.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 743)

 

'ויסעו ויחנו'

שלמה פוקס

ברכת הדרך למסע ולחניה

לרגל נישואי רעות בתנו הבכורה

 לאמוץ לבית משפחת פינצ'ובר

 (נטף, ח' בתמוז התשס"ט)

'צריך לנסוע' - כותב ר' נחמן מברסלב על חובת הנסיעה

אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש להימנע מזה וליישב בביתו דווקא.

כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, אפילו איש פשוט לגמרי.

והוסיף: על כן בוודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם, באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא, דווקא, צריך לתקן שם.

על כן טובה נעשית עמו מה שנזדמנה לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל.

וכמו שאמרו רז"ל על יעקב אבינו: ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא... וכו', וכל זה דיבר איש פשוט לגמרי.

המסע במהותו מהווה תיקון, 'אלה מסעי', המסעות ולא החניות. עלינו ללמוד ממסעות בני ישראל ממצרים לארץ ישראל אנלוגיה לחיפוש דרך במהלך חייו של האדם, כל תחנה בחיים מהווה עוגן להמשך הדרך.

ר' חיים בן עטר כותב בפירושו 'אור החיים' - (במדבר לג', א'):

אלה מסעי" וגו' רבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר א ב): כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם.

והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם, הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח, ולואי שלא היו בעולם כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים...

גם אמרו רבותינו ז"ל (ילק"ש רמז רעג') וזו לשונם - "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה "נתנה ראש ונשובה מצרימה", מה כתיב "ויסעו מסכות ויחנו באתם", היו נוסעין במריבה וחונין במריבה, כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת 'ויחנו שם ישראל', אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל", נעשו הומניא אחת, אמר הקב"ה: התורה כולה שלום ולמי אני נותנה? לאומה שהיא אוהבת שלום, הוי "וכל נתיבותיה שלום".' עד כאן, וכפי זה, אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם.

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה שתי הדרגות,

א' - הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזירת המרגלים,

ב' - המסעות שעשו בשביל גזירת המרגלים, שלא היה בדעת ה' עשות, זולת מה שעשו בב' שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם וכנגדן נתכוון הכתוב במאמר אלה לפוסלם וזה שיעור הכתוב "אלה מסעי...",

פירוש, האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין, וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין, להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.

בירור המסעות מחייב להבחין בין מסע מיותר ופסול לבין מסע המלמד על אחדות ומטרה חשובה, בירור זה ייעשה רק כאשר נוכל להשוות בין המסעות השונים ולשם כך עלינו לתאר את מכלול המסעות.

נצרף לכך את דברי הרבי מגור ('שפת אמת', תרל"ג על במדבר לג' ב') "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפסוק מהופכים. יש לומר, כי הכתוב תולה המסעות ביציאת מצרים ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהיה מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו "מוצאיהם למסעיהם". ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל אחד מהם מסייע להשני כנ"ל".

בחינת המסע מחייבת להביט אחורה לנקודת המוצא, עד כמה רחקנו מאותה נקודה ממנה יצאנו ובמקביל לברר האם אנו זוכרים את נקודת היציאה. החיפוש מחייב התרחקות מחד, אך מאידך קשר עם נקודת המוצא.

חתימת פרק המסעות מסתיימת בציווי - והורשתם... וישבתם, הדעות חלוקות האם הציווי חל רק על ההורשה (רש"י) או גם על הישיבה (רמב"ן).

ברם, נוספה כאן אמירה חשובה ומעניינת 'ואם לא תורישו...', כלומר אם לא תקיימו את הציווי, נשאלת השאלה, מדוע שלא יקיימו את הצו ומדוע שלא ייענשו באם לא יקיימו את הצו?

הכתוב מבטיח ואומר –אם לא תקיימו את הצו הרי שתמצאו עצמכם בבעיה, באתגר של ישוב מעורב, 'והיה ... וצררו...', פועל זה 'וצררו', יזכיר לנו את מה שעשו המדיינים לבני ישראל בערבות מואב, כלומר חיים מעורבים יעמידו בפנינו את החשש ממעשה מדין.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם:. (במדבר לג', נב'-נו')

ר' חיים בן עטר מקשה ומסביר (אור החיים לג', נה') הרי בלשון הגמ' (מגילה י, ע"ב) 'כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה', ומה אם כן השמחה ?

אלא, כותב בעל פירוש 'אור החיים': "כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשיכים...", כלומר עלינו להבין שהשמחה ארעית והיא לצורך בני ישראל, אך עלינו להבין מהו המחיר. והוא ממשיך ומבאר -

וצררו אתכם על הארץ" וגו' - פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר קומו צאו ממנו...

כלומר 'אי ההורשה' והישיבה בקרבת עמי הארץ בבוא הזמן תביא לערעור זכותנו על הארץ!

הרבי מגור (שפת אמת שנת תרמ"ו) מצטט את דברי ר' חיים בן עטר ומפרשו בדרך אחרת וז"ל: "ובס' אור החיים הקשה כי "והיה" לשון שמחה. ונראה לי כי ע"י שנכנסו על דעת כן, לכן אף שנשאר מהם לא נתדבקו בהם והיה העונש שצררו אותנו עד שנתגרשנו ועתידין לחזור. אבל לא נתדבקו בהם. שכל הטעם שצוה הקב"ה שלא להותיר מהם שלא ללמוד ממעשיהם ח"ו. וכיון שהתחילו לעשות המצוה כראוי, לכן אפילו אם הותירו והיו לשיכים כו', אבל לא להיות כמותם, וזהו השמחה כנ"ל".

לדעת הרבי מגור היות וכיבוש הארץ נעשה על מנת להוריש את עמי הארץ, הרי שלמרות אי קיום ההורשה המוחלטת נתברכנו בכך שאין אנו דבקים בהם ועל כך השמחה, שמחה!

ישנה הבטחה אלוהית כנגד התבוללות ביושבי הארץ ועל כך יש לשמוח.

'ואם לא תורישו... וצררו...' פועל זה 'וצררו' מחזיר אותנו לפרשת הנקמה במדיינים, עליהם נאמר:

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. (במדבר כה', יז'-יח')

צוררים הם המדיינים ועל כן מתבקשת נקמה, ברם נקמה זו שזורה במות משה ובכל זאת משה מצווה ומיד יוצאים למלחמת נקמה. משה ממנה את פינחס - 'המתחיל במצווה אומרים לו גמור', פינחס שידע מה לעשות בשעת מבחן נדרש לסיים את הנקמה.

משה משנה את הצו האלוהי ומדגיש שאין זו נקמתו או נקמת העם אלא נקמת ה':

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". (במדבר לא', ב' - ג')

תיאור ביצוע הנקמה מעיד על אי הבנה ומשה קוצף עליהם ומצווה להרוג נשים וטף! פינחס הקנאי וצבאו חסים על בנות מדין - מדוע, האם גם הם חשו שהצו קשה ?!

וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה': וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם. (במדבר לא', יד' - יח')

מבאר ר' חיים בן עטר:

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה.

והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם, ובא בטענה הנשמעת ואמר, בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם, יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור, שאמרו רבותינו ז"ל (במדב"ר כ כג) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו, נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם והוא אומרו הן הנה, פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו', פירוש באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות.

ותמצא שלא אמרו ז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, כאומרם אלהיהן של אלו שונא זימה וכו', והם היו סיבה למסור מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם, אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה', פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה? הן הנה, ואומר: ועתה וגו', פירוש יתוודו על השגגה ויהרגו כל וגו'.

לדעת ר' חיים בן עטר, פנחס וצבאו שקלו והגיעו למסקנה שאין להאשים את הנשים, ואילו משה מבהיר שהחטא היה שלהן, אומנם צֻוו על ידי בעליהם והנהגתם לפעול, אך הם לא הסתפקו בציווי והוסיפו מדעתם את התניית הזנות בדרישתם לעבוד עבודה זרה, ובכך החטיאו את ישראל בעבודה זרה ועל כך עליהן להיענש.

לסיכום: בירור המסעות והחניות מחייב מסע פנימי, נסיעה של תיקון. המסע יוצא ממצרים, מן המְצָרים, לא בכדי נקראת פרשה זו בזמן של 'בין המְצָרים'.

כל מטרת המסע מוביל אל 'החנייה', אל ההתיישבות בארץ ישראל. העם אמור לעבור במהלך המסע ממצב של מריבה לאחדות.

במסע מתנסה העם בפיתויים ועליו החובה לברר האם העובדה שהתפתה תלויה אך ורק בו, או שמא האשמה נופלת גם על המפתות.

בחנייה, בהתיישבות בארץ ישראל הבירור מחייב על אחת כמה וכמה, ההורשה המוחלטת של עמי הארץ תבטיח היבדלות ותחסוך בירור, אך נראה שהכתוב מכתיב שהארץ לא תורש ועמי הארץ יהיו שם על מנת לערער על זכותנו ולחייב אותנו להרהר ביחסינו אליהם ובעיקר לבקר את התנהגותנו ליושבי הארץ. הבירור יביא 'שמחה' ובכך יקוימו דברי הנביא זכריה שימי הצומות יהפכו לימי ששון ושמחה כאשר 'האמת והשלום יאהבו' !

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות.