אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם

בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (במדבר לג , א)

 

 

משמעותו של שחזור המסעות - מה חשוב לזכור?

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

(רש"י במדבר לג, א)

 

'אלה מסעי בני ישראל' - אמר הקב"ה למשה: כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע; משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מזכיר את המסעות; 'כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת ראשך'.

כך אמר הקב"ה למשה: מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר 'אלה מסעי בני ישראל'.

זש"ה: 'נחית כצאן עמך' - מה צאן אין מכניסין אותו לצל הקורה, כך ישראל ארבעים שנה לא נכנסו לצל הקורה, דבר אחר מה צאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר, כך ישראל כל ארבעים שנה נזונו בלא אוצרות, דבר אחר מה צאן במקום שהרועה מנהיג נמשכת, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, היו נוסעים אחריהם.

(ילקוט שמעוני מסעי רמז תשפו)

 

 

לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם

רמי פינצ'ובר

בשלשת השבועות, שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, אנו קוראים הפטרות מיוחדות, הפטרות אלו עיקרן תוכחה על כפיות טובה והליכה בדרכי הגויים, המשולבת בעבירות חמורות בין אדם לחברו. הקשר שבין שלשת או ארבעת פרשות השבוע הנקראות בימי בין המצרים לשלוש ההפטרות הצמודות להם (ובעיקר פרשות מטות ומסעי), נראה לכאורה מרוחק.

רוצה אני להעמיד לדיון, את היחס שבין עם ישראל לעמים שסביבו ולעמים שנכבשו תחתיו, לאור פרשת מסעי, ימי בין המצרים ותוכחת הנביא ירמיהו.

באופן מפתיע, בסיום פרשת המסעות התמימה והביוגראפית, מופיעים שני פסוקים המכאיבים לכל יהודי שחונך על ברכי תורתו של רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר: "כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט)." (אבות ג' יד)

וכך נאמר בפרשתנו: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אֶעֱשֶׂה לָכֶם:" (במדבר לה 55-56)

התוכן מכאיב יותר, לאור הידיעה, כי המילים הקשות הללו שמשו כותרת לספר "מלחמתו" של אחד מראשי הגזענות היהודית, מאיר כהנא ועליהן הוא בונה את תשתית את "תורתו".

השימוש הנפוץ בפסוקים אלו והשימוש בצוויי הכיבוש וההחרמה השזורים במקומות לא מועטים בתורה ובפרט בספר יהושע, עלה לא פעם בדיונם של הוגים וחכמים בדורינו. בהתייחסו ל"נסיונות שאנו עדים להם, הבאים לעשות את ה'לא אנושי כ'יהודי'", ניסח לפני למעלה מעשרים שנה מורי ודודי, פרופ' אפרים אלימלך אורבך ז"ל את עיקרי מחשבתו ותורת חייו כך: "במאבקים המתחוללים לנגד עינינו משמשים ככלי נשק, גם פרשיות מן ההיסטוריה שלנו, גם פסוקי מקרא ומאמרי חז"ל, כאשר הם לעיתים קרובות מנותקים ממקום גידולם ללא ראיית רקעם, ולעיתים הם אפילו מוצגים תוך זיוף וסילוף מכוון. הדבר נעשה הן על ידי אלה הדוחים את מורשתינו והן על ידי אלה הממנים עצמים כשומרי חומותיה ואפוטרופסיה. ביכולתם של מדעי היהדות להעניק כלים להבדיל: בין ערכים לבין וולגריות, בין הנצחי ובין החולף, בין התרגשויות רגעיות לבין דתיות אמיתית, בין פשטות לבין פרימיטיביות, בין הבלטת הערך העצמי לבין הסתגרות חסרת שחר העושה את המונח 'יהדות' למה שהוא מנוגד ל'אנושות'". ("מעריב" ט"ו בסיון תשמ"ד, כמצוטט על ידי החכם מאיר איילי ז"ל בהקדמה לקונטרס "הסגולה והכח" של מורי ורבי פרופ' משה גרינברג הי" ו.)

גם אלברט איינשטיין התייחס לכך באחד ממכתביו. "בעיני מהות תפיסת העולם היהודית היא חיוב החיים של כל היצורים. לחיי היחיד יש משמעות רק אם הם משמשים לייפוי ולעידון חיי כל היצורים החיים. החיים הם קדושים זאת אומרת שם הערך העליון וכל שאר הערכים כפופים לו. קדוש החיים העל-אישיים מביא לכיבוד כל דבר רוחני - תכונה אופיינית במיוחד למסורת היהודית." ("רעיונות ודעות" עמ' 109.)

השאלה היא: כיצד ניישב פסוק זה מהפרשה עם השקפת עולמנו? כיצד נחנך את ילדינו ותלמידנו לאהבת האדם, כאשר ישנם פסוקים קשים ובעייתיים כאלה?

פרופ' גרינברג עסק בשאלה זו (בעמ' 11 קונטרס הנ"ל) והוא כותב כך: "אחת הבעיות בהוראת המקרא היא, היראותו בעיני התלמיד, כסמכות מוחלטת שאין להרהר אחריה ואחר משפטיה על הנפשות הפועלות בה בין לשבח ובין לגנאי. המורה נרתע מלמתוח ביקורת על המקרא, מחשש מוצדק שמא יפגע בכך בכבודו ואולי אף יביא את התלמיד להתנכרות. אולם ברתיעה זו, יש סכנה של התעלמות מהרב ערכיות והרב משמעות של המאורעות, ההחלטות ומעשי-האנוש שבסיפורי המקרא; במידה שאין מכירים במורכבותם של הגורמים למצב מסויים, כן לוקה שיקול הדעת בהערכתו. והרי לכשיתבגר התלמיד יצטרך כאזרח בארץ דמוקרטית, להעריך מדיניות ומדינאים, לבחור בשליחי-עם להתייחס למעשיהם ומחדליהם. הוא לא יוכל לצאת ידי חובתו האזרחית אם לא יתמצא בסבך מידות-הצדק המתחרות ומתנגשות בכל שאלה ציבורית ובכל ביקורת על אנשי ציבור... קריאה מעמיקה ומבינה של הסיפורים עשויה לגלות את דו-המשמעות שבהצגת גיבוריהם: אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך אינם 'טלית שכולה תכלת'...". (גם חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים לא היססו לבקר דמויות מקראיות נערצות; לדוגמא: הרמב"ן ואחרים, מתחו ביקורת על גירושה של הגר ע"י שרה והסכמת אברהם לגירוש זה).

גרינברג מציע להסתייע במדרשי חז"ל בגלל ש"המדרש מצמצם את סמכות המקרא בהעמדת סמכותם של חז"ל במקביל לעומתה... בכך נפתח פתח לשיקול דעת עצמאי כלפי נתוני המקרא".

בהמשך הוא מביא את הרקע ההיסטורי לדרישת החרם ואת ההסתייגות של חז"ל לדרישה חמורה זו.

אולם גולת הכותרת של המדרשים שמביא גרינברג, הוא המדרש המהפך לחלוטין את משמעות הפסוק הבעייתי.

חז"ל אמרו: "עשרה כהנים נביאים עמדו מרחב הזונה, ירמיה, חלקיה, שריה, מחסיה, חנמאל, שלום, ברוך, נריה, יחזקאל, בוזי, ויש אומרים אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה" (רות רבה ב'.)

על סמך מדרש זה דורשים חז"ל בפרשתינו: "אמר הקב"ה: אני אמרתי וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם... (במדבר שם) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם (דברים כ 17) והם לא עשו כן, אלא: 'ואת רחב הזונה ואת אביה ואת אמה החיה יהושע', הרי ירמיה מבני בניה של רחב ועשה להם לישראל דברים של 'שכים בעיניכם', שנאמר: 'דברי ירמיהו' (ואמר להם תוכחות קשות וניבא להם רעות)" (ילקוט שמעוני תורה פרשת מסעי רמז עמ' תשפז).

הרי המרגלים שהשאירו זונה כנענית בחיים, בניגוד לכל הצווים החמורים בתורה, עברו לכאורה על צווים אלו, אבל דווקא מעשה זה של הצלת רחב הוא שהביא ללידתם של גדולי הנביאים, שקמו לעם היהודי. בכך הראו חז"ל, כי יש מקום לשיקול דעת וכי הצווי החמור והנורא עצמו, לא בוצע בפועל ככתבו וכלשונו. חז"ל מלמדים אותנו גם, שבכל אדם באשר הוא אדם (ואפילו שהוא לכאורה משולי החברה) ישנו פוטנציאל להשתנות ולתרום לחברה. יתר על כן, לולי פריצת הגדר של מרגלי יהושע, לא היה קם ירמיהו, בנבואותיו בשתי ההפטרות הראשונות של שבתות ימי בין המצרים ומייסר את ישראל ומנסה אם כי לא בהצלחה יתרה, להביאם לדרך הישר. (גרינברג טוען שדווקא בשל היות ירמיהו צאצא גרים, הוא רואה באופן ביקורתי יותר את מעשה בני ישראל, שהרי אבותיו בחרו מרצונם להסתפח אל עם קדוש ולכן ירמיהו בניגוד לבני ישראל "המקוריים" רואה ביתר שאת את עם ישראל מפר את ברית הקודש. אני בחרתי ללמוד מדרש זה באופן שונה.)

ההפטרה שלנו מסתיימת בפסוק הנחמה הנפלא: "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" (שם ד 2).

אני סבור, כי הסיום האופטימי של ההפטרה הקשה הזו, הוא המפתח לתפיסה כי יש להקשיב ולהתחשב בכל אדם באשר הוא אדם. ההתייחסות לכל אדם ברוחו של רבי עקיבא (שאף הוא - על פי דברי חז"ל - מצאצאי גרים) מתגלמת בהליכה בדרך שאינה דרך החרם והמלחמה, אלא דרך "וקראת אליה לשלום" (דברים כ 10), בדרך הטוב והישר "בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" (ירמיהו ד 2). דרך זו מוליכה את כל הגויים "לְשֵׁם ה לִירוּשָׁלָיִם" (שם ג)  ומביאה אותנו ואותם לברכו ולהללו, במהרה בימינו.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס.

 

 

קוראים מגיבים

כקוראת נאמנה של "שבת שלום" העוסקת בהוראה ובדו-שיח בין-דתיים (בעיקר עם נוצרים), הופתעתי מבחירת המדרש שהופיע בגיליון פרשת "בלק". הקטע המדרשי המסורתי שנבחר (מתוך ספרו של ישעיהו ליבוביץ), הוא אנטי-נוצרי, מתייחס אל ישו כאל "אותו האיש" ושם בפיו טענה שהוא האל. 

הגישה העוינת לנצרות שאיפיינה את לייבוביץ' מוכרת לנו. לטעמי, זה אחד האיפיונים הפחות סימפטיים אצל הוגה חשוב זה, ובזה לדעתי הוא אינו ראוי לחיקוי. פרשנים לפניו,ואף גדולים ממנו, כמו הרמב"ם והמאירי, כבר הביעו בזמנם גישות אוהדות יותרלנצרות כ"דת אמת".

הנוצרים הם היחידים בדתות העולם שרואים בתנ"ך שלנו את כתבי הקודש שלהם. ועד כמה שידוע לי, ישו בעצמו לא טען לאלוהות - כך אמרו עליו חלק מתלמידיו, אך הוא לא אמר את זה על עצמו.

אך ההסתייגות העיקרית שלי מהבאת המדרש היא שלא הייתי רוצה לחנך לאורו (או: לצילו).

בעולמנו, לעניות דעתי, צו השעה הוא ללמוד לכבד את האחר, על שונותו, שמתבטאת גם בתחום האמוני-דתי. הרב יצחק גרינברג כתב לאחרונה ספר בו הוא קורא ליהודים דתיים לראות בנוצרים "שותפים בברית" - covenantal partners.

אפילו הרב סולובייצ'יק, אשר גישתו לדו-שיח בין-דתי היתה הרבה יותר מסוייגת, ניסה לעודד שיתוף פעולה בין יהודים ונוצרים בתחום החתירה לצדק חברתי. לדעתי, על דף כמו "שבת שלום", לחנך לסובלנות ולקבלת האחר.יש מספיק גורמים אחרים בחברתנו - ובתוכם דפי פרשת השבוע למיניהם - שמחנכים לשנאת הגוי.

ד"ר דבי וייסמן, ירושלים

 

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

א.        אני בוודאי מסכים עם חברתנו דבי וויסמן שעלינו לחנך לסובלנות, לקבלת האחר ולכבד כל אדם שנברא בצלם ודומני שזה המסר שאנו מנסים להעביר ב"שבת שלום" בשנים האחרונות.

ב.         אני סבור שהמדרש שצוטט מתוך ספרו של ליבוביץ איננו "אנטי-נוצרי"; הוא מחדד את הסכנה שקיימת בהפיכת בני אדם לאלוהים ובהאנשת האלוהים - סכנה שקיימת בכל דת, עם השלכות תיאולוגיות וחינוכיות מרחיקות לכת. היחס הרגשי של פרופ' ישעיה ליבוביץ לנצרות איננו רלוונטי לעניין זה.

ג.          לכן, אינני סבור שקיימת סתירה כלשהי בין אהבת הגר, כבוד לכל אדם שנברא בצלם ומחלוקת תיאולוגית שגם היא חלק מהדיאלוג "בגובה העיניים" ; חינוך לקבלת השונה מחייבת אותנו גם להכיר בשונות מבלי לטשטש את ההבדלים.

 

להדיח את המפקדים הסרבנים, לשפוט את המסיתים

דרכה של הסרבנות, בין הסרבנות השולית משמאל, ובין הסרבנות ההמונית מימין הרובצת לפתחנו בציבור שלנו (הדתי לאומי), היא פסולה, מגונה, ומסוכנת; פסולה כי היא מנוגדת לחוק במדינה של שלטון החוק, מגונה, כאשר דרכים רבות להבעת דעות פוליטיות מעוגנות בחוק, מסוכנת, שהרי לדאבוננו מדינת ישראל מוקפת אויבים ותזדקק לצבא חזק וממושמע עוד שנים רבות.

כמו רבים מהשמאל והמרכז, שירתתי שנות דור בשרות מבצעי לסירוגין מטופש, מיותר, ומרושע, בכיבוש חצי לבנון או הגנה על התיישבות ללא עתיד, ובכל זאת מלאתי את חובתי משום שהסרבנות הייתה משמיטה מתחתינו את הקרקע עליה אנחנו יושבים, במתנת ה' מדינה יהודית ריבונית המושתתת על משטר דמוקרטי ושלטון החוק. חשבתי כך אז וכך אנ חושב גם היום, וכך חשבתי שחושבים מפקדיי. לו הייתי חושב שמפקדיי מסננים או משנים את פקודותיהם לפי מצפונם, מחליפים סעיף 2 לחוק יסוד הצבא - ובמקום "הצבא נתון למרות הממשלה" גורסים כי "כל חייל נתון למרות מצפונו" (כפי שהציע סגן אלוף אחד מעל מסך הטלוויזיה) - לא הייתי משרת שם . כדי לשמור על החוסן הצבאי והביטחוני של מדינת ישראל , יש להדיח כל מפקד המביע את הסכמתו לסרבנות מצפון, מכל תפקיד פיקודי.

דין אחר הוא למסיתים להשתמטות או לאי-ציות, קטן כגדול, כולל רבנים המשלחים לדבר עבירה, יוזמי עצומות וכאילו 'פוסקי הלכה'. סעיפים 109, 110 ל-חוק העונשין ברורים: 'מי שהסית או שידל אדם החייב בשרות בכוח מזויין שלא ישרת בו, או שלא יתייצב לפעולה צבאית דינו מאסר חמש שנים, ולאי-ציות לפקודה חוקית דינו מאסר שנה'. הקריאות לסרבנות המכנות את הפינוי בשם 'גירוש לא מוסרי' אינן אלא ניסיון לכפות על רוב תושבי המדינה ועל השלטון הנבחר לספח את המפונים ויישוביהם למדינת ישראל. שלטון החוק הוא בנפשנו, הגיע הזמן גם ליישומו - וזאת גם ההלכה הברורה.

הרב חנוך גולדברג, עו"ד

 

העורך מעיר:

החברה הישראלית עוברת תקופה קשה, תקופה של חידוד המחלוקות בציבור כולו ובציונות הדתית בפרט.

מכתב זה פותח דיון חשוב לגבי הגבולות הלגיטימיים של הויכוח הנוקב הזה על סולם הערכים התורני בסוגיות שונות ועל הדרכים לקיום מדינה יהודית ודמוקרטית . בשבועות האחרונים הופץ מאמר חשוב של הרב אהרון ליכטשנטיין, ראש ישיבת הר עציון, העוסק בסוגיה זו בהרחבה, ומאמר זה פורסם גם בעתון "הארץ".

אנו מזמינים את קוראינו לדון, מתוך כבוד לעמדות השונות, בסוגיות אלו.