וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת

 בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי

 אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה

 וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (בראשית טז, א-ב)

 

 

אמנה, אימוץ, אם פונדקאית?

אבנה ממנה - בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. לקול שרי - לרוח הקודש שבה.

(רש"י שם, שם)

 

'בא נא אל שפחתי' - לא כדבר רחל אל יעקב: 'הנה אָמָתי בלהה', דאָמָה משמע לא כשפחה ממש, שהיא קניית הגוף, אלא סרה למשמעתה, כמו אָמָה העברייה, והיינו דאף על גב שלבן נתן אותה לשפחה, מכל מקום מאז מסרה רחל אותה ליעקב היתה בתורת אָמָה, מה שאין כן שרה התנהגה גם אחר כך בתורת שפחה, כמו שיבואר.

אולי אבנה ממנה - רחל אמרה 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנֹכי ממנה', הכוונה בזה שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

מוקדש לאמי הורתי, יעל בת מורנו ושרה

הגר - סכנה, אימה ותיקון

דליה מרקס

במסגרת ברכות השחר המסורתיות נאמרות שלוש ברכות שמקורן תנאי ואשר טיבן הוא הודיה של המתפלל על חלקו.¹ באומרו את הברכות - 'שלא עשני גוי', 'שלא עשני עבד' ו'שלא עשני אישה', שלושתן נוקטות לשון שלילה, מודה המברך על חלקו בכך שהוא משתייך לקבוצת היהודים, בני החורין ממין זכר. שלוש ברכות אלה מקיפות את הוויתו של אדם מבחינה לאומית, חברתית ומגדרית. הן גם ממקמות אותו בקבוצה הרצויה בכל אחת משלוש המשוואות.

הגר, שפחתה של שרה אמנו, אמו של ישמעאל נמנית על שלוש הקטגוריות שהמברך מודה על כך שאינו נמנה עליהן - היא נכרייה, שפחה ואישה. הגר אינה רק הזרה המושלמת, היא הצד הלא רצוי במשוואה שיוצרת כל אחת משלוש הברכות.

כמה מפתיע, אם כן, לגלות דימיון כה רב בין סיפור של אברהם, אבי העם היהודי, היהודי השלם והאידיאלי, זה שזכה לקשר ישיר ורציף עם הקב"ה, ובין סיפורה של הגר, השפחה הנכרייה בכל הקשור בילדיהם - אברהם ויצחק, בנו האהוב והגר ובנה ישמעאל, שאותו ילדה לאברהם. אם נביט בשתי העלילות זו בצד זו, נראה שהדימיון בין שתי העלילות זורע אור דווקא על ההבדלים שביניהם, ולמרבה הפליאה, באופן שאינו מחמיא תמיד לאברהם אבינו.

בפרשת לך לך אנו קוראים על ההתגלות האלהית לאברהם, על נכונותו להיענות להתגלות ועל הבטחתו של הקב"ה לו ולזרעו. בצלו של סיפורו של אברהם חפון וספון סיפורה של הגר.

הן אברהם והן הגר אינם מסכימים למוסכמות המקובלות בחברתם ופועלים נגדן. בראשית הפרשה, יוצא אברהם מביתו, ממולדתו ומבית אביו בעקבות ההתגלות האלהית שאותה חווה. בעזבו, הוא ניתק מן המסגרת שבה גדל ולפי ערכיה אמור היה לפעול. הגר השפחה מסרבת לשמש אם פונדקאית לגבירתה שרה, על אף שהדבר מקובל בסביבה התרבותית (ואנו נוכחים בכך שני דורות מאוחר יותר בסיפורן של זלפה ובלהה). בהעדר יכולת ממשית לפעול נגד הממסד ההיררכי והפטריאכלי שמטיל אותה לחיקו של אברהם, היא מנצלת את כוחה, כוחה של החלשה ונוקטת פעולה של מרי, היא מזלזלת בשרה: "ותרא כי הרתה ותקל גבִרתה בעיניה" (טז, 4).

קווי הדימיון בין הסיפורים הם רבים. את שניהם ממסגרות שתי ההתגלויות הפותחות במילים "לך לך" שמקבל אברהם. הראשונה קוראת לו לעזוב את ביתו והשניה להקריב את בנו, מה שמקובל במסורת כניסיון הראשון וכניסיון האחרון של אברהם.² הגר חווה שתי התגלויות, בראשונה מלאך ה' פונה אל הגר שברחה משרה, וקורא לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (טז, 9). בדומה להבטחה שקיבל אברהם לאחר עקדת יצחק, מבטיח המלאך להגר ההרה: "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב" (טז, 10). הוא גם מבטיח שהבן יהיה בן חורין ובעל שלטון ולא עבד נקלה כמוה. דומה שהגר מסכימה לחזור לבית אברהם ולשלם בחירותה שלה למען חירותו המובטחת של בנה.³ ההתגלות השניה להגר חלה כשהאלהים פוקח את עיניה והיא רואה את באר המים. הגר היא הדמות הראשונה במקרא שמקבלת פנִיּה אלהית תוך נקיטה בשמה, וזאת בשני מקרים (טז, 8 ; כא, 17).⁴

בשני הסיפורים מתואר הורה אוהב לנוכח במצב של סיכון הבן האהוב, בשני המקרים הסכנה קשורה ביציאה מן הבית ובמסע שעליו צֻווה ההורה.

אברהם, אביהם של שני הבנים - של יצחק ושל ישמעאל - מציית בשני המקרים לכוחות שדורשים ממנו לפעול באופן שיעמיד את חיי הבן בסכנה מוחשית. במקרה של יצחק, הוא מציית ללא ערעור לקריאה האלהית, גם במקרה של ישמעאל הוא מציית לאלהים הקורא לו לשמוע בקול שרה אשתו, אלא שכאן נאמר: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודֹת בנו" (כא, 11). בשני המקרים נאמר שאברהם, אבי הבנים, קם השכּם בבוקר למלא את השליחות הקשה.

אברהם הולך עם יצחק להר המוריה מתוך בחירה לציית לצו האלהי שדורש ממנו להקריב את חיי בנו. הוא זה המחזיק את המאכלת מעל בנו. לעומתו, הגר אינה משלימה עם רוע הגזירה, אך כאישה נכרייה שאינה בת חורין, אין היא יכולה להתנגד באופן אקטיבי לגירוש שנכפה עליה.

בעוד שאברהם נוקט צעד אקטיבי ולוקח את בנו להקריבו על הר המוריה, נוקטת הגר עמדה של מחאה סבילה - התנגדותו של החלש, היא אינה מקבלת את הדין ומסרבת לראות במות הילד. הגר אינה נוטשת את ישמעאל למות בצמא, אבל בכך שהיא יושבת "מנגד הרחק כמטחוי קשת" (כא, 16) היא מבטאת סירוב לשתף פעולה עם הצו האכזרי. לעומת האיפוק של אברהם בסיפור עקדת יצחק, בולטות דמעותיה של הגר, הבכי הראשון במקרא, של האם המבכה את מר גורלו של בנה.

בשני המקרים פונה מלאך ה' אל ההורה ועוצר את השתלשלות העניינים האיומה ממש טרם התרחשותה. בשני המקרים ניצל הבן השרוי על סף מוות נורא באמצעות התערבות אלהית הקשורה בראיה - במקרה של עקדת יצחק, רואה אברהם את האיל ומקריב אותו לעולה במקום בנו ובמקרה של הגר, פוקח הקב"ה את עיניה והיא רואה באר מים. מוטיב הראייה הוא חשוב בשני הסיפורים, ואכן המקום שבו ניצל ישמעאל נקרא "באר רואי" ומקום העקדה נקרא "הר המוריה", המבליע בתוכו את הפועל 'ראה'.

המתח בין שני הסיפורים השזורים זה בזה בפרשתנו ובפרשת וירא אינו נפתר במסגרת המקרא. דומה שהוא אף מועצם בדיעבד בעקבות העובדה שיצחק נמנה על אבות העם היהודי ואילו ישמעאל נתפש מאוחר יותר הן במסורת היהודית, הן במסורת המוסלמית - כאבי האומה המוסלמית.

כאן בא לסייע המדרש. מסורת מדרשית מזהה בין הגר ובין קטורה, שאותה נשא אברהם לאשה לאחר מות שרה (בראשית רבה סא, ד) ורואה בהן אותה אישה. המדרש מציע תיקון בכך שהשפחה הופכת לאשת חיק והיחסים ההיררכיים הופכים ליחסי זוגיות.

מסורת מדרשית אחרת המובאת מפיו של ר' שמעון בר יוחאי מזהה את הגר המצרית עם בת פרעה (בראשית רבה מה, א). הגר, היא בת פרעה, המכונה 'בתיה', אשר ידעה בצעירותה טראומה נוראית, עת כמעט קיפחה את בנה יחידה, מצילה בחמלתה האנושית את משה התינוק מבני ישראל. במידת הרחמים שהיא מגלה כנגד מידת הדין שידעה בעצמה, היא יוצרת תיקון ומאפשרת נחמה.

בני בניהם של אברהם ושרה, שעינו את הגר, הפכו, לפי מסורת זו, למשועבדים בידיהם של בני בנם של הגר ואברהם. בני עמה של הגר, שסבלה בשל פוריותה השופעת, מבקשים להשמיד את בניהם של אברהם ושרה בשל פוריותם הרבה - "הבה נתחכמה לו" אומרים המצרים, "פן ירבה ופן יפרוץ" (שמות א, 10). באופן מעניין, מבליעה אולי מסורת זו גם את העיקרון של מידה כנגד מידה.⁵

אך דומה שנוכל למצוא גם בטקסט המקראי עצמו ממד של תיקון ונחמה - שני הבנים, בניו של אברהם, בניהן של אמהות שהיו צרות זו לזו, בנים שכל אחד מהם עמד על סיפו של מוות אלים, משנסים מתניים יחדיו ומביאים את אביהם לקבורה: "ויקברו אֹתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (כה, 9). אולי משום כך, מציין המקרא שהוא מת בשיבה טובה, זקן ושבע. יצחק וישמעאל ידעו להתגבר על משקעי העבר ועל איבה בת שנות דור ולשתף פעולה בטיפול ביקר להם.

שיתוף פעולה זה אִפשר לשני הבנים לא רק להשלים זה עם קיומו של אחיו למחצה, אלא גם לחיות בשלום כל אחד עם עצמו.

וּתְחִי לָעַד הָגָר,

וּתְצַפֶּה לָעַד. (אנדה עמיר פינקרפלד, הגר, בתוך: גדיש ועומר, עמ' 21)

כולנו לעתים הגר - אבודים ונעזבים בלב מדבר, ניצבים חסרי אונים ובעיניים כלות לנוכח סכנת היקר לנו.

כולנו לעתים אברהם - נקרעים באהבותינו הגדולות ולא מסוגלים לאחות את הקרעים

כולנו לעתים שרה - פגועים ועזובים וחשים נטושים גם בתוך ביתינו ומשפחותינו

מי ייתן ולא נזדקק לשנות דור כדי להביא תיקון ונחמה. מי יתן ונדע לפקוח עינינו ולראות באר מים חיים ולצקת צֹרי על מכאובי העבר.

[1] תוספתא ברכות ו, ח [ליברמן, עמ' 38], ובנוסח המוכר לנו בבבלי מנחות מג, ע"ב - מד, ע"ב.

2 תנחומא לך לך ד; תנחומא (בובר) וירא מו.

3 התגלות זו הפוכה במידה רבה להתגלות שמקבל אברהם העומדת בראש פרשתנו - הקב"ה קורא לאברהם לעזוב את ביתו, המרכז התרבותי של התקופה וללכת לארץ לא נודעת ואילו מלאך ה' קורא להגר לעזוב את המדבר ולשוב אל הבית, הבית שהיה מקור לסבל בעבורה.

4 פרנץ רוזנצוויג עמד על כך שאברהם היה הראשון שנענה לקריאתו של האל בשמו באמירת "הנני". רוזנצוויג הטעים שבאומרו "הנני", אברהם עונה על הקריאה האלהית הראשונה לבן אנוש - "איֶכה", קריאה שאדם הראשון לא היה מסוגל לעמוד בפניה והתחבא מפני האל. אברהם מסוגל להישיר מבט ולומר לקב"ה - הנה אני "הנני". אבל כאמור, הגר היא הראשונה שמלאך האל קורא לה בשמה.

5 כזהו פירושו של הרמב"ן לפסוק: "ותענה שרי ותברח [הגר] מפניה" (טז, 6), הוא כותב: " חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".

דר' דליה מרקס מלמדת בהיבריו יוניון קולג' ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

 

 

"מעשה אבות סימן לבנים": בריחתה של הגר כסיבה מוסרית לבריחתם של ישראל

'מפני שרי גברתי אנֹכי בורחת': ב' במסורת; הכא (כאן) ואידך (המקום השני במקרא בו מוזכרת מילה זו) 'מקול פרש ורומֵה קשת בורחת כל העיר' (ירמיה ד; כט), מפני ששרה הבריחה את ישמעאל, לפיכך ברחו ישראל מפניו; כי 'רומֵה קשת' הוא ישמעאל; כדכתיב ביה (כא; כ) 'רובה קשת'.

 (בעל הטורים בראשית טז, ח)

 

"ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום תקבר בשיבה טובה"

'תקבר בשיבה טובה': בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו.

(רש"י בראשית טו, טו, בעקבות בראשית רבה לח)

 

...הנה מעשה אבות סימן לבנים, הוא רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת ויאמינו בה' אחד, ויבדלו מן העובדי כוכבים, כמו שכתב רבינו [הרמב"ם]. וזה שביקש יצחק על עשו יוחן רשע, הוא שגם הוא יתרחק מעבודה זרה באחרית הימים, והיתה התשובה בארץ נכחות, לכן בל יראה גאוות ה', ויהיה עובד עבודה זרה עד 'ביום ההוא יהיה ה' אחד'.

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדווינסק על בראשית טו, טו)

 

 

עשור לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

בסידורים אחדים, מוזכר מנהג קבלי של אמירת "שש זכירות" הכתובות בתורה (יציאת מצרים, השבת, מעמד הר סיני, מסה אבותינו במדבר, מרים ומחיית עמלק) אחרי תפילת שחרית.

'זכירות' אלו נבדלות אלו מאלו באופיין, אך כולן נועדו לעצב זיכרון קולקטיבי בתודעה של כל יהודי, כדי שזיכרון זה ישפיע על אורח חייו ועל תרבותו.

דומני שבמהלך ההיסטוריה, נוספו לא מעט אירועים מעצבי תודעה שחשוב לזכור אותם ושכחתם או השכחתם עלולה להוליד אסון.

אין ספק שרציחתו של יצחק רבין על ידי צעיר יהודי חובש כיפה, מסיבות אידיאולוגיות הנובעות מאמונה דתית מסולפת היא מאורע החייב "לצרוב תודעה".

אמנם, למרות חילוקי דעות קוטביים וביטויים מפי פוליטיקאים ורבנים שהגדירו החלטות שהתקבלו על ידי ממשלת ישראל וכנסת ישראל כבלתי לגיטימיות וקריאות לסירוב פקודה, שמר גם רוב הציבור שהתנגד למהלכים מדיניים אלו על איפוק יחסי ועל גבולות של מחאה לגיטימית.

אין כמובן להקל ראש בהסתה, בגילויי אלימות שאנו עדים להם, ובאיומים על חייהם של משרתי ציבור. גילויי אלימות אלו יוצרים אווירה הפוגעת במרקם היחסים בתוך החברה הישראלית ועלולים לספק הכשר לאנשים הפועלים מתוך קנאות להשקפת עולמם הפוליטית הצבועה בטרמינולוגיה דתית.

אין להבין "מחלוקת לשם שמים" כשימוש ב"שמים" להצדקת מעשי נבלה. הזכרת שם שמים בקשר למעשים אלו הוא בגדר חילול השם.

המסורת היהודית והדמוקרטית מחייבת את הכרעת הרוב בסוגיות השנויות במחלוקת וכבר הראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראי"ה, עמ' שלו) פירש את הביטוי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם":

"יש טועים וחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו".

ולוואי שנשכיל להפנים אמת עמוקה זו.

פנחס לייזר – עורך