וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ; הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ

וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד

שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. (בראשית יז, כ)

 

 

הבטחות המתקיימות במועד מסוים לעומת הבטחות התלויות בקיום הברית

ראינו שנתאחרה הבטחה זו להם אלפיים של"ג (ע"פ סדר הדורות, ממילת אברהם עד שנת התפשטות האיסלאם בעולם, משעת בריחתו של מוחמד ממקה) שנה, ולא היה איחורם תלוי בעוונם והיו מצפים לה כל השנים הללו וסוף סוף באה ונתקיימה, ואח"כ נתחזקה המלכות בידם.

אנו שניטלה ממנו (מלכותינו) בעווננו ושם זמנו אלף שלוש מאות ושלושים וחמישה (דניאל יב, יב), על אחת כמה וכמה שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש.

(רבינו חננאל שם, שם)

 

 

 

האם חלפה הסכנה?

פנחס לייזר

 

לעתים, כאשר אדם או חברה עוברים אירוע טראומטי, מהווה האירוע הקשה "חיסון" מפני השתנות אירוע דומה בעתיד. לעומת זאת, יש מצבים בהם נפרץ מחסום כאשר קרה פעם דבר שהיה נחשב בעבר כבלתי מתקבל על הדעת ואז, הופכת הסבירות להשתנות האירוע בעתיד גבוהה יותר.

הרמב"ם (הלכות תשובה ב, א) מגדיר את הקריטריון לתשובה גמורה וזו לשונו:

"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ומכישלון כוח"

יתכן, אם כן, שהאירוע הטראומטי יכול להוות גורם מחסן, כאשר החברה בה התרחש האירוע עברה תהליך של תשובה.

והשאלות המתבקשות הן:

-          האם רצח רבין, שהיה ללא ספק אירוע שזעזע את הרוב המכריע של תושבי המדינה, עורר תהליך של התבוננות וחשבון נפש?

-          מי צריך לעשות חשבון נפש?

כל מי שעיניו בראשו, מתבונן בכתובות על הקיר (תרתי משמע) ומקשיב להתראות של גורמי ביטחון, אינו יכול להתעלם מהתחושה שמה שנתפס לפני עשור כבלתי מתקבל על הדעת, הוא אפשרי ואף סביר. שפת המחאה הפוליטית אלימה לא פחות מאשר לפני עשור והאיומים על חייהם של אנשי ציבור הלוקחים אחריות על החלטות שאינן לרוחם של כמה אנשים מצביעים על אווירה אלימה ובלתי סובלנית בשיח הציבורי הישראלי. לכן, לצערנו, יש להניח שסקר על הסבירות של רצח פוליטי נוסף במדינת ישראל יניב תוצאות לא מעודדות.

מי, אם כן, צריך לעשות חשבון נפש?

בגמרא (בבלי יומא כ"ג, ע"א) מסופר על כהן שנרצח בעזרה מתוך "להט דתי" ותחרות על מילוי תפקיד בתרומת הדשן מעל המזבח, וזו לשון הגמרא:

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש.

קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו - נטל סכין ותקע לו בלבו.

עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא): 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך' - אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?

געו כל העם בבכיה.

בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין.

ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

ניתן לראות בשאלתו הנוקבת של רבי צדוק "על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" שאלה רלוונטית ואקטואלית ביותר. האם האחריות על מה שקורה גם מחוץ לבית המדרש על ידי חובשי בית המדרש רובצת לפתחו של בית המדרש ואז רצוי שבית המדרש יתבונן באווירה השוררת בו או שמא "העיר", דהיינו האווירה ברחוב היא זו המשפיעה גם על בית המדרש?

מעניין לראות שאין תשובה חד-משמעית בגמרא לשאלתו של רבי צדוק; לא נאמר שה"עזרה" מטילה את האשמה על ה"עיר" ולהפך. העם כולו גועה בבכיה.

על פניו, בשלב הראשון, כולם מזועזעים ממה שאירע בין כתלי העזרה, ומרגישים אשמה ואחריות.

יתכן שהיה קורה דבר דומה בחברה הישראלית - או לפחות ברובה - אם לא הייתה מתגברת הנטייה להאשים את ה"אחר" (בעקבות אמירתו הידועה של הפילוסוף הצרפתי סרטר: "הגהנום - אלו האחרים"). אך, עוד לפני תום ימי השבעה, התחיל כל "מחנה" להאשים את זולתו ולכפות עליו חשבון נפש.

יתכן שבאמצעות אי-מתן תשובה, הגמרא מלמדת אותנו שאין תשובה חד-משמעית לשאלתו של רבי צדוק. אולי כל יחיד וכל קבוצה חייבים להתבונן בעצמם ולבדוק מה היתה תרומתם למה שאירע ומה הם יכולים לעשות כדי למנוע את הישנותו.

יתכן שבגמרא יש רמז נוסף לאווירה ציבורית שאפשרה את הרצח: סדר העדיפויות הערכי והדתי.

האבא של הנרצח "מציל" את הסכין שטרם נטמאה, מכיוון שהוצאה מגופת בנו, לפני שיצאה נשמתו, והגמרא מסיקה ש"טהרת כלים" חשובה בעיניהם יותר משפיכות דמים.

יתכן שעלינו כציבור דתי וחילוני, בעלי השקפות פוליטיות שונות, לבחון מחדש את סדר העדיפויות הדתי והערכי שלנו; האם באמת הימנעות משפיכות דמים נמצאת בראש דאגותינו?

האם נוכל, במידה ויתרחש עוד רצח פוליטי חלילה, לרחוץ בניקיון כפינו ולהצהיר, בלב שלם: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"?

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג

 

 

בן ארבעים או בן שלוש? תהליך הנובע מתוך חיפוש או הארה?

...ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

השגת הראב"ד: 'ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו'

אמר אברהם: יש אגדה 'בן שלש שנים' שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי ' מנין 'עקב'

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים א, ג)

 

מריבה בין אחים מביאה לחילול השם

"והכנעני והפריזי אז ישב בארץ": והיה חילול ה' בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה', והנה המה הכנעני והפריזי יושבים בלי ריב ומחלוקת, ובין אברם ולוט יש ריב ויהא חילול השם לומר דאמונת אברהם מביא לזה, וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד.

 (מתוך פירוש "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין ז"ל)

 

"ותעניה שרה, ותברח פניה"

חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

(רמב"ן בראשית טז, ו)

 

המטרה אינה מקדשת תמיד את האמצעים

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

(רמב"ן על בראשית יב , י)

 

גם מלחמה צודקת אינה פוטרת את האדם מהתמודדות עם המחיר המוסרי

'אחר הדברים האלה': כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג (בראשית רבה) 'אחר הדברים האלה' אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום: 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך - 'שכרך הרבה מאד'.

(רש"י בראשית טו , א)

 

ויאמר דויד לשלמה: בני, (בנו) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלקי.

ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו.

הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם.

(דברי הימים א ; כב)

 

'דם לרוב שפכת' - עם שנלחם מלחמות ה', מכל מקום מנעו מבנות את הבית כמו שמנע להניף ברזל על המזבח על שעושים מהם כלי רציחה.

(מצודת דוד דברי הימים א; כב, ח)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.