קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

(בראשית יג, יז)

 

הארץ ניתנה לנו בתנאי שנהיה ראויים לה

'ויהי בעת ההיא וירד יהודה' (בראשית לח א). זה שאמר הכתוב: 'עוד היורש אבוא לך יושבת מרשה וגו' (מיכה א טו) אמר הקב"ה לישראל: אף על פי שהתניתי עם אברהם אביכם ואמרתי לו 'קום התהלך בארץ' (בראשית יג יז) עשיתי מה שאמרתי לו ונתתי לו את כל הארץ, שנאמר 'ויבוא הבנים וירשו את הארץ' (נחמיה ט, כד) וכן 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל' (ירמיהו ב, ז). ארץ שהיא רכה ומלאה, אבל אתם הכעסתם אותי 'ותבואו ותטמאו את ארצי וגו'' (שם שם) ומה אני עושה לכם? הרי אני מביא את האומות ומוציאין אתכם ממנה 'עוד היורש אבוא לך יושבת מורשה' (מיכה שם ) מפני שלא שמעתם דבריו של מיכה המורשתי.

 (מדרש אגדת בראשית סד)

 

...ועל דרך השכל מלת התהלכות נזכרת אצל החכמה, כענין שכתוב (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך', וכתיב (תהלים לט, ז) 'אך בצלם יתהלך איש', היא צורת הנפש השכלית, ולא נזכרה כי אם ביחידי הצדיקים, מחפשי החכמה כנח וחנוך ואברהם וכיוצא בהם. ולפי שאברהם העתיק שכלו בחיפוש החכמות ממדריגה למדריגה, ומסיע נפש השכלית הלוך ונסוע בהשגת הענין הכולל הנגבה, אמר לו ה' יתברך 'קום התהלך בארץ', כלומר נענע צורת שכלך בדרישת הנמצאים שבארץ, כי לא מצינו שהלך אברהם את הארץ לאורכה ולרוחבה כמו שאמר לו ה' יתברך, אבל מצינו בו שישב ולא הלך, הוא שכתוב ויאהל אברם ויבוא וישב, ועל כל פנים ההילוך הזה הוא תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, וזהו 'ויאהל', מלשון יושב אהלים (בראשית כה, כז), כי דרישת החכמות צריך תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, בהיפך מצרכי הגוף שהם צריכים נענוע הגוף והשקט הנפש. ואמר כי לך אתננה, אתן לך דעה וחכמה לדעת מהות הנמצאים, כענין שכתוב וה' נתן חכמה לשלמה.

(רבני בחיי שם, שם)

 

אברהם ולוט - בין אתנוצנטריות רכושנית למוסר^*

פנחס לייזר

אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו האל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.

התורה ממעטת לספר לנו מה אִפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוּכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד.

לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר איתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה).

אך לאברהם יש, כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, מתקיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה עד לקשר בין ה' לאברהם.

עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני.

ידועה הדרשה על המאמר בפרקי אבות (ה, ה): 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. היה בהחלט צפוף בירושלים, אבל אף אחד לא התלונן על כך. ברוח זו ניתן גם להבין את הפסוק (בראשית יג, ו): 'וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. בעיקר החזרה "ולא יכלו לשבת יחדיו" מרמזת על קושי בדו-קיום שאיננו טכני בלבד.

מהו אם כן עומד בשורש אותו קושי "לשבת יחדיו"?

רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:

'ויהי ריב': לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין. (ב"ר) (רש"י בראשית יג, ז)

הויכוח בין רועי אברם –שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו - לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזו, במישור הערכי.

יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה האלוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם האל, כאשר בעצם קשר זה פותח את האפשרות להסתכל לעבר האחר.

לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה אלוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה האלוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל ולאחר אין מקום בהבטחה זו.

לעומתו מבין אברהם - ובעקבותיו, רועי מקנתו - שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה האלוהית, כי אלוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט", עמדה המסבירה את המשא ומתן בין אברהם לקב"ה על מספר הצדיקים הנחוצים כדי להציל את סדום.

אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה.

כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה (י"ב, ז).

בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:

'ויבן שם מזבח': נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם. (רש"י בראשית פרק יב, פסוק ח)

אברהם מבין שלמרות ההבטחה האלוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש האירוע של עכן בעת כיבוש הארץ).

גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:

במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש. (ספורנו בראשית טו , ח)

...ולכן אמר: 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיה יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים. (רמב"ן בראשית טו, ז)

אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:

והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לאלהים. לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)

כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לאלהים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי - "ושם אהיה לכם לאלהים".

לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש:

'ויסע לוט מקדם': הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באלהיו'.  (רש"י בראשית י"ג, י"א)

היעדרו של אלוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, אלוהי החסד, הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית המוחלטת והכוחנית של ההבטחה האלוהית על-ידי לוט.

אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית על ידי שימוש בכוח ופגיעה באחרים.

הדרך היחידה המוצעת על-ידי אברהם להתמודדות עם קונפליקט זה היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להידרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון היחיד המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין.

הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות מאימוץ הדרכים השונות של לוט ושל אברהם: בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית.

סיפור זה מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה אלוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, כחלק חשוב של הבטחה זו. כמו-כן, ייתכן שלא מתאפשר דו-קיום בשלום בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט", ולכן כדי לא להגיע לשפיכות דמים (כדוגמת קין והבל, ע"פ המדרש שמתאר את המחלוקת ביניהם כבעלת אופי רוחני) יש להיפרד לשלום, או אולי עדיף לחפש דרך ליישוב המחלוקת בדרכי שלום, תוך מתן מקום לדעות שונות ותוך כיבוד להכרעה דמוקרטית . לצערנו, מה שאירע במוצ"ש פרשת לך-לך תשנ"ו בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) ממחיש זאת בעליל. האם למדה החברה הישראלית משהו מאז אותו לילה חשוך?

* דבר תודה זה מבוסס על גירסה קודמת שפורסמה ב"שבת שלום" (גיליון 54), אך דומני שהדברים רלוונטיים היום לא פחות מאז.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג

 

 

"ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום תקבר בשיבה טובה"

'תקבר בשיבה טובה': בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו.

(רש"י בראשית טו , טו, בעקבות בראשית רבה לח))

 

...הנה מעשה אבות סימן לבנים, הוא רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת ויאמינו בה' אחד, ויבדלו מן העובדי כוכבים, כמו שכתב רבינו [הרמב"ם]. וזה שביקש יצחק על עשו יוחן רשע, הוא שגם הוא יתרחק מעבודה זרה באחרית הימים, והיתה התשובה בארץ נכחות, לכן בל יראה גאוות ה', ויהיה עובד עבודה זרה עד 'ביום ההוא יהיה ה' אחד'.

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדווינסק על בראשית טו, טו)

 

 

"ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" - ההבטחה, הברית, התנאי והבחירה

הכנעני הידרדר בארץ הזאת עד לדיוטא התחתונה של שחיתות מוסרית - עד שהאל הרחום בעצמו גזר עליהם גירוש או כליה.

אנחנו רואים אפוא: רצה הקב"ה לחדש את האנושות ולהחזיר את שכינתו לתחום האדם; לשם כך בחר בארץ, שהיתה אמנם מסוגלת לכך, ואנשים החיים בה על פי רצון ה' יכולים להשיג בה כל מעלה מוסרית; אך כאז כן אחר כך חיו בה בני אדם, שהשחיתו את דרכם ונתחייבו כליה. וכך, גם התורה ניתנה במדבר - ללמדנו שעילוי האדם אינו תלוי לא במקום ולא בזמן. במקום זה, בו הגיעה השחיתות לשיאה, - בו החלה השכינה לשוב אל הארץ. ונמצינו למדים: אמת, טיב הארצות יש בה כדי להשפיע על טיב האומות ותכונתן. אולם הסגולה האלהית שבאדם, הכושר לזכות בקרבת ה' - הם בהישג ידה של כל אומה ולשון, בלפלנד כמו ביוון. במקום מגוריו של אברהם יכולים גם רוצחים לגור; ואדמה אחת יכולה לשאת את הרוצח בצד הנביא... אכן, יושבי הארץ הזאת חייבים לבחור בין שיא העליה המוסרית לבין שיא ההשחתה הבהמית - בין ברכה וחיים לבין קללה ומוות. ייתכן, שברירה קיצונית זו מסומלת על-ידי שכנות שני ההרים: הר גריזים הפורח - בצד הר עיבל השומם.

(הרש"ר הירש בראשית יב, ו-ז)

 

...גם בענייני דעלמא בין בני אדם, יש אמנם זכות ירושה לבנים על נכסי אביהם, אולם אשר לשאלה האם יתקיימו נכסים אלה בידי הבנים, זהו כבר דבר שאיננו תלוי בזכות הירושה שהיתה להם, אלא הדבר תלוי בשימוש שהבנים עושה בנכסים אלה.

(מתוך "שבע שנים של שיחות על פ' השבוע" לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל, עמ' 58)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

בא נא אל שפחתי (יג, ב)

אמרה שרי לאברם: בא אל שפחתי והעמד לי ממנה בן. אמר לה אברם: הן, ובלבד שתתני לה גט שחרור, ואשאנה לאשה, שכתוב "ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה". לאשה ולא לפילגש, לאשה ולא לשפחה.

ראתה שרי שנתעברה הגר, אמרה עתה תהיה זו עיקר ואני טפלה, ויתקיים בה "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי ל כג). זהו שכתוב "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה", בעיניה של גבירתה. יצאה ואמרה לאברם: "חמסי עליך".

עמד אברם והיה תוהה, אמר: כתוב אחד אומר "אם רעה בעיני אדוניה... לא ימשול למכרה בבגדו בה" (שמות כא ח), וכתוב אחד אומר "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה מו), וכי רשאי אני לשעבדה לזו, שעשיתיה בת חורין ובגדתי בה? חזרה ואמרה לו, "ואשת נעורים כי תמאס"? אמר לה אברם "הנה שפחתך בידך".

עמדה הגר והיתה תוהה, וכי אשת אברם אני? וכי שפחת שרי אני? יצאה למדבר, וכיוון שראה אותה המלאך ואמר לה "הגר שפחת שרי" אמרה: ודאי "מפני שרי גברתי אנכי בורחת".

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.