וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר

 וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

(בראשית ט, כ)

 

 

'ויחל נח איש האדמה' - נתחלל ונעשה חולין; למה 'ויטע כרם' לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת? אלא 'ויטע כרם'! ומהיכן היה לו? א"ר אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה וגרופיות לזיתים הה"ד (בראשית ו, כא) 'ואספת אליך' - אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו. 'איש האדמה' - ג' הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת, ואלו הן: קין, נח ועזיהו - קין 'היה עובד אדמה', נח 'איש האדמה', עוזיהו (ד"ה ב כו) 'ואכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה'. 'איש אדמה' - שעשה פנים לאדמה, ושבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמילא כל פני האדמה. 'איש האדמה' - בורגר (איכר) לשֵם בורגרות (איכרות). אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח - נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה' אבל משה משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש האלהים'.

(בראשית רבה, לו, ג)

 

אחר כך אמר 'ויחל נח איש האדמה' שהתחיל להיות עובד אדמה ונטע כרם, והרמז שחלל עצמו מהדיבוק האלהי ונטע אחר עבודת האדמה והנאותיה. וזהו 'ויטע כרם' ושתה מפריו ונתגל בתוך אהלו. ולברר זה דק ככפור רמז כי בראשונה נקרא איש צדיק תמים (לעיל ו, ט) מוכן לכל טובה, וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק (שם ז, א) לבד. ועכשיו אחר שנחרב העולם לא נקרא צדיק ולא תמים, אלא איש אדמה, שפירושו איש שבעבורו נאבדה האדמה. וזהו ויחל שנעשה מקדש חול, ומצדיק תמים ירד לאיש אדמה, עד ששתה מן היין ונתגל בתוך אהלו.

 (צרור המור לרבי אברהם בן יעקב סבע - מאה 15-16 ספרד- איטליה שם, שם)

 

 

דרכיהם של אברם ולוט נפרדות

ג'רמי וייל

התיאור בפרק יג' של פרידת לוט מאברם נראה פשוט אבל מסתתר בתוך המילים הרבה יותר ממה שרואים במבט ראשון. בפסוק ב', יג כתוב: וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב... וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר, וְאֹהָלִים. ובפסוק ז': וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט. בפסוק ט' אברם אומר ללוט: הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. בפסוק י': וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה.

מהפשט עולה שאברם ולוט נסעו ממצרים לכנען, שניהם היו עשירים, היה ריב ביניהם והם החליטו להיפרד. אבל בעיון יותר מעמיק, הסיפור הוא קצת שונה.

אחת השאלות שעולות מן הכתבו היא: למה בפסוק ב' כתוב שלוט "ההלך את אברם", מדוע לא עם אברם? פסוק ו': וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. מדוע מופיעות המילים "לשבת יחדיו" פעמיים באותו הפסוק? בפסוק ז': מה משמעות התוספת 'וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ'?

כדאי להתבונן בכמה רעיונות שהעלו רש"י ופרשנים אחרים.

על מה היה הריב בין אברם ולוט? לפי דברי רש"י:  "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל". וזאת הסיבה, לפי רש"י, שכתוב ש "הכנעני והפריזי אז ישב בארץ - ולא זכה בה אברם עדיין". ומיד עולה השאלה - מדוע רש"י צריך לחפש סיבה לריב? מה לא מובן במצב ששניהם היו עשירים עם מקנה רב שגרם להתנגשויות ביניהם ובין רועיהם?

אברם אומר ללוט (יג, ט): 'הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה'. על פניו אברם אומר ללוט שיפרדו לגמרי, לכיוונים שונים, הכי רחוק שאפשר. אבל רש"י מפרש את המילים "אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" - "בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר" - לא חשוב מה יהיה, אני לא אהיה רחוק ממך וזאת כדי לעזור לך במידת הצורך. וכך לפחות פעמיים אברם הציל את לוט - פעם מהשמדת סדום ופעם מהשבי אצל המלכים. אבל למה רש"י מפרש את המילים "אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" שימשיכו להיות קרובים ולא רחוקים אחד מהשני? הרי זה נשמע כסותר את הפשט?! ובפסוק יא': 'וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו'.

לפי המדרש המובא ברש"י על המילים "ויסע לוט מקדם" - 'לוט הסיע עצמו מקדמונו של עולם' - דהיינו הוציא את עצמו מדרכי ה' ומדרכי אברם. מה מלמד אותנו מדרש זה? בי"ג, ה: "וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב... וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" נחמה לייבוביץ טוענת שהמילה "וגם" באה להגיד לנו שאין כאן סיפור חדש, אלא המשך הסיפור שמתחיל בפסוק הראשון של הפרשה. שם ה' אמר לאברם "לֶךְ-לְךָ" - דהיינו לך לטובתך, תצא ממולדתך לארץ "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" - לארץ כנען שמובטחת לך. אברם מאמין ובונה מזבח כתודה לה'.

ובפסוק ה' : לוֹט הַהֹלֵךְ אֶת-אַבְרָם, לא עם אברם. הרב שמשון רפאל הירש מסביר שלוט לא היה רק עם אברם אלא את אברם, ממש כחלק מאברם שראה בו את יורשו האפשרי. ופרק יב' (ד, ה) "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם... וַיֵּלֶךְ אִתֹּו לוֹט" וגם "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו" דהיינו לוט ממש חלק ממשפחתו של אברם. בפרק יב' (ז' ה') הבטיח לאברם "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" אבל (י"א, ל) כתוב ששרי הייתה "עֲקָרָה, אֵין לָהּ וָלָד" דהיינו, לוט היה יכול לדמיין לעצמו שהוא יירש את אברם וגם אברם ראה את לוט כיורשו האפשרי.

אבל, כאשר הם מגיעים לכנען הכל התהפך. הארץ הייתה תפוסה ע"י הכנעני והפריזי כמו שמסבירים הרמב"ן והספורנו על המילים "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ". המילה "אז" מראה לנו שהכנעני והפריזי גם היו נודדים ולא היו באזור כל הזמן. אבל בדיוק בזמן הזה הם היו בכנען וללוט ולאברם לא הייתה אפשרות לשים את מקניהם שם. באותו זמן היה רעב בארץ שהכריח אותם לרדת למצרים. במצרים, שרי נלקחה מאברם ע"י פרעה. עכשיו אין לאברם יורש, אין לו בית ואפילו אישה אין לו. ה' עזר לאברם והכריח את פרעה להחזיר את שרי. מצרים הייתה מדינה עשירה ואברם התחיל להתאקלם שם. לכן ה' צווה אותו לצאת ממצרים ולעלות שוב לארץ כנען - מקום עני, מיושב ע"י אחרים ותלוי בגשם שלפעמים ממעֵט לרדת. אברם עמד בניסיון, וקיבל את דברי ה' ללא היסוס וקיבל החלטה אמיצה - לחזור לחיי נוודות בארץ כנען, מקום בו אין מים בשפע, כמו שהיה במצרים.

לעומת זאת, לוט מחליט לחפש את "מצרים" - את החיים הטובים. אברם חשב שמכיוון שאין לו ילדים, לוט יירש אותו. לכן, כאשר הזמן להיפרד הגיע, הוא הציע ללוט ללכת ימינה או שמאלה - דהיינו לא רחוק, רק מספיק למנוע את הריב בין הרועים. כמו שה' אמר לאברם (יד' וטו') "וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם... צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה וגם כִּי... לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם." וכתוב "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" - ה' מבקש מאברם להמשיך לנדוד בארץ, ולחפש מה שטוב בה ואת הדרך הנכונה. אברם חשב שההפרדה בינו ובין לוט תהיה לזמן קצר בלבד - הוא ינדוד ימינה והוא שמאלה - ובסוף לוט יירש אותו.

אבל בדרך ממצרים (א') כתוב: "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה". עכשיו סדר המילים השתנה. לוט כבר לא את אברם רק עמו. הוא כבר זר לו. הוא נחשב רק אחרי הרכוש של אברם. וזה רמז לכך שהסכסוך ביניהם התחיל כבר במצרים. והסיבה היא שלוט כבר רואה דברים בעיניים אחרות . אחרי שאברם מציע לו להיפרד וללכת שמאלה או ימינה, כתוב בפסוק י' "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא" ומה הוא ראה? אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

פסוק זה הינו ההפך ממה שכתוב בספר דברים (יא', י-יא') בו מתוארת ארץ ישראל כ "לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה... אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם". עובדתית התיאור נכון, האדמה באזור הנילוס במצרים מושקית מהנהר ללא טרחה וכל הזמן. אבל בארץ הכל תלוי בגשם.

מהפסוק בספר דברים נראית ארץ ישראל עדיפה על מצרים, אבל כאן בבראשית זה נראה הפוך. וזאת בדיוק הנקודה. בספר דברים רואים הכל בעיניים של משה. אבל כאן הראייה היא של לוט - וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו - הוא ראה מקום טוב כמצרים, מתאים למקנה רב ומתאים לאוהלים, שלא צריך לנדוד ושיש אפשרות לגור שם בשפע. לוט חיפש את "מצרים" בארץ כנען ומצא אותו.

לכן לוט סירב לחיי נוודות ובחר לא ללכת ימינה או שמאלה, אלא החליט לגור במקום הכי דומה לתרבות שהכיר ואהב במצרים. הוא הלך בדרך אחרת ולא הלך אחר אברם. הפעם ה' לא יכול לעזור לאברם באופן ישיר, מפני שלוט בחר את דרכו וה' אינו מתערב בהחלטות בני אדם.

בהמשך ה' הבטיח לאברם שיורשו לא יהיה לוט, אלא בנו. וזו הסיבה שכתוב בפסוק ו' פעמיים 'וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו'. נרמז לנו שבהתחלה אברם חשב שהסיבה לריב הייתה חוסר מקום למקנה שלו ושל לוט. אבל בסוף הוא הבין שרכושם הרב גרם לשינוי בהסתכלותו של לוט על "מצרים" ולכן הם כבר לא יכלו לשבת יחדו. שתי תפיסות כל כך שונות לא השאירו שום אפשרות לפשרה. אברם בחר בחיי נוודות ובחיפוש אקטיבי. גישה זו באה לידי ביטוי בוויכוח שאברם מנהל עם ה' בקשר להשמדת סדום ועמורה כדי לנסות להציל חיים. לעומת זאת ללוט הייתה גישה שונה שאיפשרה לו לחיות את חייו בהתאם לרצונו, בלי שום קשר לאנשי סדום הרעים וחטאים שהיו בסביבה.

אנחנו רואים ששני הסיפורים - שני הניסיונות של אברם; במצרים כאשר נלקחה ממנו שרי ובהמשך בכנען בריב עם לוט - הם מקשה אחד. בהתחלה אברם חשב שהבטחת ה' תתגשם דרך לוט, אבל הירידה למצרים הייתה חוויה שהפרידה בין אברם ולוט והבהירה לאברם שדרכו, דרך הנדודים והחיפוש , אינה דרכה של "מצרים", דרכו של לוט, ולכן הירושה הייתה צריכה להגיע לבן אברם, מישהו שיבין את גישתו לחיים ואת ערכיו.

ואולי זה המסר של הסיפור. ההבדל בין לוט ואברם לא היה בין איש רע ואיש טוב, אלא בין שתי תפיסות עולם שונות. לוט היה מוכן לגור באופן פסיבי בין אנשים חוטאים בלי להתערב במה שקורה בסביבתו, לעומת אברם שהרגיש אחריות לטוב ולצדק בחברה בה הוא חי. ואולי משום כך, אנו נדרשים להיות בני אברהם ולא בני לוט.

ג'רמי וייל הוא יועץ עצמאי לעסקים בתחום הסחר הבינלאומי.

 

 

16 שנים אחרי רצח רבין - מבט מתבונן

בתפילת 'יעלה ויבא' אנו אומרים:

...יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ. וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע. וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ. וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. לְפָנֶיךָ. לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה. לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם...

כלומר: לצד זיכרון העבר, אנו מזכירים גם את הציפייה לגאולה עתידית ('זכרון משיח בן דוד עבדך') ודבר זה מערער את התפיסה המקובלת לפיה הזיכרון מתייחס רק לדברים שאירעו בעבר, הרי איך ניתן "לזכור" דברים שעוד לא התרחשו?!

ואולי דווקא החיבור בין "זכרון אבותינו" ל"זכרון משיח בן דוד" מלמד אותנו עיקרון חשוב לגבי הקשר הקיים בין עבר לעתיד ומקומו-תפקידו של ההווה ביניהם. אולי ה"אבות" שאנחנו מזכירים לא רק בתפילת "יעלה ויבא", אלא גם בתחילת תפילת העמידה מייצגים ומסמלים תודעה דתית האמורה לפתח אצלנו שאיפה ל"תיקון עולם במלכות שדי", שהוא עולמו הרוחני של אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בהקדמתו הנפלאה לספר בראשית, כותב הנצי"ב מוולוז'ין: "זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר... ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים", ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה...והעניין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו...צדיק וישר הוא", דשבח "ישר" הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו איתם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית השנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם..."

הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, בן המאה ה-19, מותח ביקורת חריפה על אנשי בית שני, למרות שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה ומנגיד את "צדקותם" המתנשאת והמתבדלת לגישת האבות שהיו "ישרים" ודאגו לטובת העולם כולו. דומני שבדרכו העדינה פונה הנצי"ב לא רק לדורות הקודמים, אלא גם לדורו וגם לדורות הבאים והוא כנראה הבין שאין דור המחוסן מפני תופעת הצדיקות המתבדלת והמתנשאת.

האם יש קשר בין דבריו החשובים של הנצי"ב לרצח רבין? האם יש לנו, כיהודים ישראלים וכציונים דתיים, מה ללמוד, בשנת תשע"ב, 16 שנים אחרי הרצח?

דומני שרצח רבין מבטא הלך רוח מסוכן השולל מכל וכל את קיומה של השקפת עולם אחרת בתחום האידיאולוגי והפוליטי. דבריו הנבונים של הראשון לציון, הרב בקשי דורון, ששמעתי ממנו לפני שנים רבות מהדהדים באוזניי. הוא אמר אז: אסור שהסכסוך המדיני יהפוך לסכסוך דתי, כי כאשר הסכסוך הוא בעל אופי דתי, קשה מאד להגיע להסדר ולפשרה. הרב עמיטל זצ"ל אמר אחרי הרצח שהציונות הדתית לא השכילה לחנך את הדור הבא לחשיבה מורכבת. פעולות אלימות נעשו מתוך קנאות על ידי אנשים שהאמינו בכל מאודם בצדקת דרכם, השוללת כל אמונה אחרת, ולכן מחד, עלינו להיאבק בנחישות נגד כל תופעה המצדיקה אלימות פיזית או מילולית, גם אם לכאורה מנסים להצדיק אותה מבחינה דתית או אידיאולוגית ודומני שאין צורך להביא דוגמאות מהתקופה האחרונה כדי להבין שיש כאן סכנה אמיתית.

חנן פורת ז"ל, שהיה ממייסדי גוש אמונים, הלך לעולמו בין כסה לעשור, אחרי מחלה קשה. הוא היה אדם יקר, ציוני דתי, איש אמונה, תלמיד חכם ואיש חזון ומעשה. דרכינו הצטלבו לפני שנים רבות בארגון גשר, אך מאז, נפרדו דרכינו ותפיסתו את הציונות היתה שונה מאד משלי. גם הוא ערך, כמעט עד סוף חייו, גיליון שבועי לפרשת שבוע בשם "מעט מן האור" וכתב בו דרשות של טעם. לפני מספר שנים נפגשנו והוא טען כלפי "שבת שלום" שאנחנו קצת "מתרחקים מהפשט". הבנתי שכאדם חדור להט אמוני כמוהו המאמין באמונה שלמה ש"עת הזמיר הגיע", יש רק אמת אחת. אותו להט הביא אותו בעקביות לפעול בהתאם לאמונתו והוא גם הצליח להלהיב רבים מאמונה יוקדת זו, שאינני שותף לה. יחד עם זאת, הוא עשה זאת תמיד מתוך נאמנות לחוק ומתוך גישה ממלכתית שאינה מערערת על מוסדותיה של מדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית, ולכן, על אף חילוקי דעות עם דרכו, אני כותב בכאב: חבל על דאבדין.

דומני שהאתגר שלנו, כציונים דתיים החיים במדינת ישראל, הוא להגדיר את החזון המשותף לכל שואפי השלום וצדק - חילונים ודתיים כאחד - ובמקביל ללמוד לנהל את המחלוקות מתוך כבוד הדדי, גם כאשר אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו.

פנחס לייזר, עורך