וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי.

אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי.

 וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ

וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה,

 וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. (במדבר טז, כח-לג)

 

 

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ..." (משנה אבות ה, ו)

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'": כתב הרמב"ם וז"ל:

הם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת. אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה הדבר הטבעי, או יהיה חידוש לעתים רחוקים, והוא המופת הכל בשווה. על כן אמרו שביום השישי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שתדבר, וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית, למה יחד אלו העשרה? דע שלא ייחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו, אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת היעשותם תחילה.

(תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן אבות ה , ו)

 

 

לאן נעלמו בניו של קורח?

אביעד סטולמן

בפרשתנו מסופר:

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל (במדבר טז, לב).

מפסוקים אלו ובמיוחד מן ההדגשה "ואת כל האדם אשר לקרח", "הם וכל אשר להם", משתמע כי האדמה בלעה אף את בניו של קורח. ברם, בפרשת פנחס מפורש "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא).

כיצד אפוא יש לכלכל שני מקראות סותרים אלו?

בכמה דרשות מצויים ניסיונות להפיג את המתח שבין מקראות אלו. במדרש תהלים למזמור מו, הושמו הדברים הבאים בפיהם של בני קורח: "אנו ראינו כל הנסים שעשה עמנו, שנאמר 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם' והיכן היינו באותה שעה? באויר העולם, כדכתיב 'ובני קרח לא מתו'". כלומר, האדמה אכן בלעה את בני קורח, והם היו באותה שעה במצב ביניים "לא חיין ולא נידונין" (ראה: ילקוט שמעוני, פנחס, תשעג), אלא שבכל זאת, בסופו של דבר, הצליחו להתחמק מבטן האדמה. בילקוט שמעוני (שם), אף מוסבר כיצד ניצלו: "מקום נתבצר להן בגיהנם ועמדו על רגליהן ואמרו שירה... כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן של ספינה". לפי הסברים אלו, היו בניו של קורח במעמקי שאול, אלא שהקבית הלל ביצר מקום בגיהנום ואפשר להם לעמוד ולא ליפול לשאול תחתיות. בהתבסס על מדרשים אלו, מצווה אותנו יהודה עמיחי: "כשאתה הולך במדבר הזה, לבש בגדים צבעוניים מאוד ושמע שירת הללויה ממעמקים מתחת לרגליך, כמו שירת בני קרח שבלעה אותם האדמה והם עדין שרים הללויה". עמיחי גם מבטיח: "לפעמים, בלילה, אתה יכול לשמוע את זמרתם העמומה". (נוף גלוי עיניים, ירושלים תשנ"ב)

לפי פירוש אחר שהובא בילקוט שמעוני, האדמה כלל לא בלעה את בניו של קורח, אלא "נקרע כל מקום סביבותם ואותו מקום שהוא תחתיהם לא נקרע". ייתכן שניסיונות ציוריים אלו לפשר בין המקראות השונים, משקפים את דמותם הערכית של בני קורח בעיני בעלי המדרש. אלו שלא ראו לייחס לבני קורח חטא כלשהו, תיארו שהאדמה כלל לא בלעה אותם ואילו אחרים, שייחסו לבני קורח אשמה מסויימת, קבעו שתחילה נבלעו ולבסוף ניצלו.

לפי השיטה שבניו של קורח נענשו, לפחות באופן חלקי, נשאלת השאלה: באיזו זכות ניצלו לבסוף בני קורח? הירושלמי (בבא בתרא ח, ב [טז ע"א]) קובע, כי רק "בזכות אבי אביהן ואמותיהן" ניצלו בניו של קורח ולא מפני שעשו תשובה. ואילו במדרש אגדה לבמדבר (בובר, כו, יא), המשלב מן המוטיבים הציוריים שהובאו לעיל, נאמר: "[ש]בני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקבית הלל, ונתבצר להם מקום בגיהנם על שלשה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה".

דא עקא, במקרא לא מצאנו רמז לכך שבניו של קורח השתתפו באותה התקפה כנגד משה; ומן העובדה ששמם נעדר מכל הפרשה, ניתן כנראה להסיק להיפך. מסתבר, שדווקא חוסר התקוממותם כלפי מעשי אביהם הוא שהיווה חטא. אותם משוררים ידועים, בניו של קורח, ודאי היו יכולים להניאו מגישתו הפסולה. בחירתם להתבונן מן הצד בויכוחים התיאולוגיים שבין משה לאביהם, הייתה מעשה פסול. חטאם, אמנם לא היה חמור כשל קורח ועדתו, אך די היה בו כדי להביאם למצב זה של "לא חיין ולא נידונין".

דומני שניתן להסביר את התנהגותם הבלתי מתערבת של בני קורח לאור תובנה שהצביע עליה סבי, ר' יצחק סטולמן זצ"ל, מחשובי הרבנים בארה"ב במאה העשרים. כידוע, כמה מדרשים מייחסים לקורח התנגדות להיגיון ההלכתי, ובמיוחד לפוזיטיביזם ההלכתי-משפטי המתעלם ממניעי החוק. חז"ל ייחסו לקורח טיעונים אלו, מתוך שראו בדרכיו ניסיון לערער את הלגטימיות של מוסדות הדת הריטואלית וההיררכייה המגולמת בהם: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג) וברוח דברי ישעיהו ליבוביץ: כל העדה קדושים, גם ללא הצורך במצוות מעשיות. הדרשה הידועה הבאה, עמדה במוקד עיונו של סבי:

קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?

אמר לו: חייבת בציצית.

אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?

אמר לו: חייב במזוזה.

אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן (במדבר רבה, יח)

דרכו של סבי הייתה לדרוש דרשות חז"ל ולהפיק מהן תובנות חדשות ומעוררות לדורו. זה תורף דבריו בעניין דרשת חז"ל זו, שכנראה נאמרו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה:

שאלה זו לכשתתבונן בה היא שאלת היום: בית מלא ספרים וכו' עולם מלא ספרים, עולם נאור וחדיש, עולם יוצר ובונה, חודר לעמקי סודות הבריאה על ידי ספריו וידיעותיו, כלום למה לו תורה ודינים? טלית שכולה תכלת וכו', לב אדם המלא בחכמות ודעת, האם גם הוא זקוק לציצית? אמנם היא הנותנת: העולם שאנו קיימים בו כיום הוא מלא ספרים, בית ספר גדול, ועם כל זה כמה גדלה השנאת אחים, כמה רבו החורבנות, כמה עצמו הריב ומדנים?... ומדוע לא הצילו את העולם הבתים המלאים ספרים? איה המה הבתי עקד, אולפנא, אסכולות ותיאטראות?... שאלה קשה וממררת. והתשובה כל כך פשוטה: כי אין מזוזה על הבית מלא ספרים... כי אין ציצית בהטלית שכולה תכלת... כל הבתים המלאים ספרים וכל הטליתות המלאות תכלת לא יועילו לעולם כשאין מעבר מהם להחיים היום-יומים, הרחוב והשוק. וכשאין קשר וחיבור ביניהם הרי הבית מלא ספרים לחוד והעריצות והאכזריות לחוד. אפשר לטלית שתהיה כולה תכלת הדומה לים ולרקיע (מנחות מג, ע"ב) בלי שום יחס ואיגוד למעשי אנוש שבכל יום ויום. יש בעולם בית מלא ספרים, אבל השוק ריק מן הספר כל עיקר. חובת ישראל במזוזה היא לחבר את הבית מלא ספרים עם השוק, לרכז את צאתו ובואו של האדם תחת דגל אחד של תורה ויראת שמים. (מנחת יצחק, ד, עמ' 211-210)

במסווה של מלחמה במקצועיותם של בעלי ההלכה ובחיפוי כביכול דמוקרטי, הציעו קורח ואנשיו, לא יותר מגישה אליטיסטית, מתנכרת ומתבדלת. את בתיהם מילאו בספרים רבים, אך נמנעו מלהעביר את המסרים המגולמים בספרים אלו לאנשים אחרים. חוסר מעורבותם החברתית-חינוכית, גרם להם שלא השכילו להבין שלא כל העדה היו קדושים. בניו של קורח גדלו בבית שחינך למצויינות אינטלקטואלית ולצדיקוּת יתירה בדמות טלית שכולה תכלת, אך לא למעורבות חברתית. חוסר התערבותם במאבקו של אביהם עם משה, היה אפוא פרי באושים של חינוכם הקלוקל.

נראה לסיים בדבריו הקולעים של הרב קוק על חשיבות המעורבות החברתית-חינוכית האוניברסלית, שאולי יש בהם גם הסבר לסיבות שהביאו את קורח להיקהל על משה ואהרן:

האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה (מוסר הקודש, קא).

ולוואי שנזכה לקיים את "התביעה הזאת, להיות תמיד נתון ביסוד הכללי" (שם), המהווה לדברי הרב קוק "יסוד נשמת הצדיקים המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד'" (שם).

הרב אביעד סטולמן הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. דפי המקורות לשיעורו בענייני הלכה והגות בעקבות פרשיות השבוע מצויים באינטרנט: http://atranet.co.il/shiur/

 

 

מחלוקת לשם שמים - האם תלוי הדבר באנשים או באופן ניהולה של המחלוקת?

כולנו מכירים את המשנה הידועה במסכת אבות (אבות ה , יז) המשווה בין מחלוקת "קרח וכל עדתו" כאב-טיפוס למחלוקת שאינה לשם שמים לבין "מחלוקת הלל ושמאי", שהיא אב-טיפוס למחלוקת לשם שמים, וזו לשון המשנה.

ואכן, הברייתא במסכת יבמות (בבלי יבמות יד ע"ב) מדגימה את אופי ניהול המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשווה כסף, בפרוטה ובשווה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') 'האמת והשלום אהבו'.

ברייתא זו מבטאת את האופי הענייני שאפיין מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, וגם כאשר היו ביניהם חילוקי דעות בנושאים הלכתיים מהותיים וחמורים (ספק אשת איש!), לא נפגעו יחסיהם האישיים, והם נהגו בחיבה ורעות מתוך אהבת האמת והשלום.

לעומת התיאור האידילי של מחלוקת הלכתית נוקבת אך עניינית, שלא פגעה במרקם היחסים בין שני בתי המדרש היריבים, אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי (שבת א, ד).סיפור קשה המתאר מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי.

המשנה (שבת א, ד) מספרת על מצב חריג בו היה לבית שמאי רוב ובעקבות זה, נפסקה הלכה כמותם בשמונה עשר דברים: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמנה עשר דברים גזרו בו ביום."

והגמרא (ירושלמי שבת א, ד) מספרת לנו על האופן בו הושג הרוב הזה:

אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל... תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.

באותם בתי מדרש שנהגו כבוד זה בזה, ואף לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה, גם כאשר היו ביניהם מחלוקות קשות, התפתחה תרבות אלימה, והרוב של בית שמאי הושג בצורה כוחנית ובאיומים ויום זה היה קשה כיום נעשה העגל!

ואולי פירושו של רבנו עובדיה מברטינורו ("הברטנורא") עשוי להאיר את עינינו בהבנת המושג "מחלוקת לשם שמים" (אבות ה, יז):

...ואני שמעתי, פירוש "סופה: תכליתה" והמבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך.

כאשר המחלוקת היא לשם שמים, והמטרה של בעלי המחלוקת היא בירור האמת, יכולים הם לכבד זה את זה ולנהוג בחיבה ורעות; אך, כאשר מטרתם היא ניצחון, הופכת המחלוקת לאלימה. מחלוקת לשם שמים פירושה אם כן מאבק הוגן על האמת מתוך כבוד והערכה לאמת של הזולת בדרכי שלום.

כל מחלוקת שתחילתה לשם שמים יכולה להידרדר ולהפוך לסכסוך עקוב מדם, בו כל צד חותר לניצחון. הידרדרות המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לסכסוך אלים מלמדת אותנו שאף אדם, חברה או עם, אינו מחוסן מפני הצורך "לנצח", אך ניצחון מסוג זה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" ויום זה הפיל כידוע חללים רבים . אין צורך להכביר במילים לגבי הסכנות המוחשיות והמוסריות האורבות לפתחנו, אם לא נשכיל להעדיף, במחלוקות הפנימיות והחיצוניות, את האמת והשלום על פני הניצחון. האם מסוגלים עלינו להפנים אמת חשובה זו וליישמה?

פנחס לייזר - עורך