וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה.

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.

אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ

וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם

הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה. (במדבר טז, יב-יד)

 

 

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים - אמר רבי חנינא בן סנסן: ארבעה הן שפתחו באף ונאבדו באף, ואלו הן: נחש, ושר האופים, ועדת קורח, והמן. נחש - (בראשית ג) 'ויאמר אל האשה: אף', שר האופים (בראשית מ) 'אף אני בחלומי', עדת קרח (במדבר טז) 'אף לא אל ארץ', המן (אסתר ה) 'אף לא הביאה אסתר'.

(בראשית רבה פרשה יט ב)

 

...חוצפתם מגיעה לשיא בשימוש בו הם משתמשים בתואר הכבוד שניתן לארץ המובטחת "ארץ זבת חלב ודבש".מתי נאמר תיאור זה לראשונה ביחס לארץ כנען? הלוא יה זה ברגע חגיגי ביותר, הלא אלה דברי ה' למשה בהתגלותו הראשונה ע"י הסנה, בהשמיעו לראשונ את בשורת הגאולה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". (שמות ג, ח) ובדבריו של משה אל זקני ישראל בשובו ממדין (שמות ג, יז) ולפני יציאתם ממצרים בתת ה' לישראל את מצוות הפסח (שמות יג, ה) ואחרי חטא העגל ותפילת משה ודחיית הגזרה, בהאיר ה' שוב פנים לעמו ובקבלם אותו שנית (שם, לג, ג) ואף המרגלים בכל זדון ליבם לא יכלו להכחיש, וא כי בשפה רפה, אך בעל כורחם מודים הם: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז). תואר זה של ארץ הייעוד, של "הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב" ניתן כאן בפי דתן ואבירם - לארץ התועבות, לבית העבדין, לכור הברזל - למצרים: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ...מוצגשת כאן הפיכת כל הקערה על פיה, הפיכת סולם הערכים והעמדתו ראשו למטה ורגליו למעלה. כי מה שהוא עבדות, לו ניתן תואר החירות, ארץ הטומאה מוכתרת בתואר הניתן רק לארץ הקודש.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר עמ' 223-224)

 

"קורח, אחינו אתה!"

יהונתן צ'יפמן

לפני מספר שנים התפללתי בשבת פרשת קורח במנין אנטי-ממסדי. לפני קריאת התורה, עמד הרב-הדרשן ופתח את דבריו במלים: "קורח, אחינו אתה!" הוא המשיך לספר שהחוזה מלובלין - דמות מפתח בחסידות בתחילת המאה ה-19 - שהיה מעין גשר בין מסורת המגיד ממזריץ' ובין אסכולת פשיסחא-קוצק - היה קורא לו "דער זיידא קורח", כלומר: "סבא קורח". הוא הוסיף שלפי ה"חוזה", בדורו של משה כל בר-דעת היה נמנע מלתמוך באף צד במחלוקת הגדולה בין קורח ובין משה רבינו. רק לאחר ההכרעה האלהית, שהתבטאה בבליעת קורח ועדתו על-ידי האדמה, התברר לכולם שמשה רבינו היה הצודק.

מה פשר מסורת חסידית מוזרה זו, ההופכת כמעט כל דבר שלמדנו אי-פעם על קורח על פניו?

האם קריאה סימפטית, ואף חיובית, של קורח מבוססת?

כמה מן המדרשים הפופולרים ביותר (במדבר רבה יח,ג) מראים לנו שקורח קורא תיגר על כמה ממצוות יסוד בהלכה היהודית. כך, מראים אותו מלעיג על מצוות ציצית, בשאלה למה חוט אחד של תכלת פוטר את כל הבגד, ואילו כשהוא מופיע עם שלש מאות איש, כולם לבושים "טלית שכולה תכלת", הדבר אינו כשר? כמו כן הוא שואל למה שתי פרשיות במזוזה שבפתח הבית פוטרים את כל הבית, בעוד "בית מלא ספרים" עדיין צריך מזוזה. מדרש שלישי מתאר פן חברתי שלילי, לכאורה, של תורת משה: הוא מתאר, בצבעים עזים, גורלה של אלמנה מסכנה, המאבדת את כל נכסיה הדלים בגלל דרישותיו התובעניות של משה: תרומות ומעשרות מגידולי השדה, ביכורים מפירות העץ, בכור בהמה מן העדר, ראשית הגז מן הצמר, ועוד ועוד. כמה חוקרי ספרות חז"ל הציעו שמדרשים אלו ביטאו ביקורת סמויה של חז"ל עצמם נגד הפן הפורמליסטי, המכני, הלא-אנושי, של ההלכה - המקבל ביטוי בפיו של קורח, האב-טיפוס של האפיקורס בתולדות העם המוקדמות.

כשחיפשתי תשובה לשאלת קורח, פניתי אל ר' מרדכי מאיז'ביץ, בעל ספר הדרוש החסידי, 'מי השילוח'ת, המפורסם בהגותו הפרדוקסלית. ר' מרדכי טוען שקורח הביע התנגדות למצוות ציצית כי כוונת מצווה זו היא להזכיר לאדם הצורך ביראת שמים, ואילו "קורח טען שיראת הש"י מפורשת לפניו, והוא מבין שהכל בידי שמים, אפילו יראת שמים"; כלומר, יראת שמים נמצאת באופן אימננטי בתוך האדם ממילא. אין אדם יכול שלא לעשות רצון ה', היות וכל מה שהוא עושה בחיים בא בסופו של דבר מה' - אפילו רצונותיו האישיים, אפילו יצר הרע, ואפילו העבירות שהוא עושה, הכל ביטוי לרצון ה'! אך טעותו של קורח, לפי מי השילוח, היה בכך שאפילו ש"בעומק, הכל בידי שמים ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום... הש"י הסתיר דרכו מבני אדם, כי יחפוץ בעבודת האדם" (מי השילוח, כ"א, בני ברק תשנ"ה, פר' קורח, ע' קנד). כלומר, ה' רוצה שהאדם יעבוד אותו עם האשליה שיש לו בחירה חופשית.

מה פירוש הדבר זה? במבט ראשון, נראה שהרבי מאיז'ביץ סבר שיש דטרמיניזם מוחלט בכל דבר בחיים, ודחה את דברי התלמוד (ברכות לג, ע"ב) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אך ידידי ר' אברהם לידר, שהוא מומחה לרזי תורת איז'ביץ, הסביר לי שהכוונה איננה שלאדם אין בחירה חופשית, אלא דווקא שיש לו חופש מוחלט, ושלפעמים התשובה ה"נכונה" נמצאת, לא בד' אמות של הלכה, אלא בניסיון לגלות את "רצון ה'". ובאמת, לעתים קרובות ניסיון החיים מלמד אותנו שבהכרעות המשמעותיות ביותר ובצמתים הקריטיים בחיינו, אין די בהלכה בלבד. במקרים אלו, הקב"ה מראה לאדם את הדרך. אם האדם מביט פנימה אל עמקי נשמתו, ביושר ובכנות גמורה ומשתחרר מכל נגיעות אישיות, הוא יצליח להיות קשוב לקול ה'.

שנית, לפי האיז'ביצאי, קורח היה "דמוקרט" רדיקלי. טענתו הבסיסית נגד משה רבינו היה ש"כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה'; ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טו,ג). מי השילוח מתאר את קורח כמי שמצפה למימוש של היום הגדול בו 'הקב"ה יעשה מחול לצדיקים' (עי' בשלהי מס' תענית), בו "אין שום התנשאות בין ישראל לאחד על חבירו כי בתוכם ה', דהיינו שהש"י שוכן בתוך כולם שוה בשוה." טעותו של קורח היתה בכך, שהוא ראה דבר זה מתגשם בימיו, ולא כחזון לאחרית הימים.

שני עניינים אלו ; דטרמיניזם בניגוד לבחירה חפשית, ושוויוניות בניגוד להייררכיה - הם נושאים אקטואליים, אפילו מרכזיים היום. לא מעט מדענים העוסקים בחקר המוח האנושי טוענים שרוב דפוסי ההתנהגות שלנו והתגובות הספונטניות שלנו למצבים שונים הם "hard-wired" בתוך המוח שלנו; כלומר, שהם חלק אינטגרלי מהמבנה הפיסי שלנו, כך שיש לנו הרבה פחות שליטה על תגובותינו ממה שאנו חושבים.

דוגמא אחת מובהקת לכך מתייחס לויכוח סביב ההומוסקסואליות, שהסעיר לאחרונה את התנועה ליהדות מסורתית, בארה"ב ובארץ. ויכוח זה קשור להנחת היסוד, המקובלת על-ידי רבים וטובים, שההעדפה המינית של הפרט היא מולדת, כך שהיא אינה נתונה לבחירת האדם. קצת מאכזב, אם כן, שבמאות העמודים שנכתבו בפולמוס בנושא זה על-ידי טובי המוחות בתנועה המסורתית, כמעט ואין זכר להיבט זה של השאלה. לשאלה, כיצד עלינו להתייחס לאנשים הכפויים (אם אכן זה המצב) על-ידי המבנה הגנטי שלהם לעבור על דברי תורה , יש השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת, שיש לתת עליהם את הדעת.

הנושא השני שמעלה ר' מרדכי מאיז'ביץ לגבי פרשת קורח הוא נושא הדמוקרטיה והשוויוניות. אין צורך להאריך במרכזיות של רעיון זה בתרבות המודרנית. נדמה לי שגם ההססנות של הגישה הפוסט-מודרנית להביע דעה נחרצת במגוון רחב של שאלות מוסריות , רוחניות ואסתטיות, מקורה בספקנות לגבי עליונות דעתו של האדם על דעת זולתו. אמנם, גישה זו מנוגדת לחלוטין לגישה היהודית המסורתית, המכירה בהבדלים הקיימים בין בני-אדם בכישוריהם השונים, ואף ברגישותם המוסרית ("יראת שמים"). אמנם, משה רבינו היה אבי הנביאים ואבי המלמדים תורה בישראל, וגם המתווך הבלעדי של תורת האלהים לישראל, ואב-טיפוס לחכמים בדורות המאוחרים יותר. למורת זאת, כפי שהרבי מאיז'ביץ מדגיש כאן, באחרית הימים כולם יהיו שווים בהכרת האל האימננטי, הנוכֵח ומלא כל עלמין. טעותו של קורח היתה רק בכך שהוא הקדים את המאוחר.

ולסיום, נתייחס במלים אחדות להפטרה. לכאורה, המסר של ההפטרה מנוגד באופן קוטבי לסיפור קורח. במקום הנטיה הפופוליסטית של קורח ושל העם שהלך אחריו, כאן (שמואל א ח) העם מתחנן לשמואל להעמיד להם מלך "ככל הגויים" - מנהיג חזק, ריכוזי, סמכותי. שמואל מתנגד לכך נחרצות: "ה' אלקיכם (לבד) מלככם" ייתכן שמשום כך בחרו חכמינו דווקא בהפטרה זו לפרשה זו: ללמדנו שאין לוותר על החזון המשיחי של חברה שוויונית, ושהאידיאל הבא לידי ביטוי דווקא בפיו של קורח "הרשע" אינו נדחה לגמרי.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

 

טלית שכולה תכלת חייבת בציצית.

(מסכת ציצית פרק ראשון משנה א)

 

רב אמר: קרח אפיקרסי היה . מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת.

אתא גבי משה (בא לפני משה) אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב 'גדילים תעשה לך וגו''.

בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב 'וכתבתם על מזוזות ביתך וגו''.

אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור.

באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.

 (ירושלמי סנהדרין י, א)

 

כוחה של דמגוגיה מלהיבה ומסיתה

גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים עצמם אינם באים על עונשם. אך אתה "אל אלהי הרוחות לכל בשר: הואיל ואתה "אל" כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחות לכל בשר", אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על במדבר טז, כב)

 

"ובני קֹרח לא מתו"

'למנצח על שושנים לבני קרח' א"ר פנחס: כל מי שרואה אותם אומר קוצים הם, למה? שהיו עם הקוצים ומה דרכן של קוצים לאש, וכן הוא אומר 'קוצים כסוחים באש יצתו', וכתיב 'ואש יצאה מלפני ה'' ובני קרח היו שושנים ונלקטו מביניהם וקפץ הקב"ה והצילם 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ללקוט שושנים', משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעטרו בעטרה של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות ויצאו ואמרו להם אין המלך מבקש של זהב אם יש כאן של שושנים שמחו בני המדינה, כך היו בני קרח ועדתו אומרים מבקש הקב"ה מחתות של זהב אמר הקב"ה למה לי של זהב לי הכסף ולי הזהב ואפילו קטרת למה לי קטרת? תועבה היא לי, ומה אני מבקש? שושנים. אמרו בני קרח: אנו שושנים. אמר הקב"ה: נצחתם 'למנצח על שושנים'.

(ילקוט שמעוני תהלים פרק מה, סימן תשמז)

 

היו מאמינים, מאמינים כנים, בכל הדורות, אשר האמינו בקדושה השרויה בעם ישראל כשלעצמו - באשר הוא עם ישראל, ולא באשר הוא נושא משימה מסוימת. ואילו רצינו לנסח את הדברים בצורה צינית, היינו יכולים לומר כלפי מה שנאמר על קורח ועדתו, שנקברו באדמה, נאמר במקום אחר: "ובני קרח לא מתו". בני קֹרח קיימים ועומדים עד היום - אלה שאמונתם הדתית מתבטאת בכך, שהם סומכים על כך שהוענקה קדושה לעם ישראל, אשר הם מבניו, ולכן הם כבר נמצאים באותה דרגה אשר האדם מצווה בקריאת-שמע להשתדל להגיע אליה... ואני רוצה לצטט כאן מדבריו של הרב יעקב משה חרל"פ מרבני ירושלים, תלמידו של הרב קוק.

(בספר פירוש והגות על שמונה פרקים לרמב"ם)

 

"מהו הדבר החשוב במציאות האדם? - ואצלו, מציאות האדם היא, כמובן, מציאותו במעמדו לפני אלהים - האם זה ההישג שאדם משיג, או המאמץ שהוא עושה כדי להשיג אותו? והרב חרל"פ, בעקבות דברים שהוא מוצא ברמב"ם, שאותו הוא מפרש, אומר שהעיקר הוא המאמץ שהאדם עושה כדי להשיג משהו, ועל זה הוא מוסיף דבר מעניין מאד: אין ערך המאמץ תלוי בכך, אם הדבר מושג או איננו מושג; ולא זו בלבד, אלא שייתכן שהאדם מודע לכך שאת התכלית הזאת הוא לא יכול להשיג בכלל, אבל המאמץ שהוא עושה להשגה זו הוא-הוא הערך העליון.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 97-98)

 

ויקח קרח: מקנא היה קרח במשה, ועכשו לקח השעה שהיו ישראל מצטערים על גזרת המרגלים והחרמה, והוציא עצתו לפועל.

קרח ועדתו שראו כל המופתים אשר עשה משה, איך ייתכן שלא יאמינו בשליחותו? ואם לא האמינו הם, שהיו עדי ראייה, הלא זה יביא להטיל ספק במשה ולומר שמא מעשיו מזויפים. אבל האמת הוא כי קרח ואנשי עדתו לא כפרו במופתים אשר עשה משה ולא היו מייחסים אותם לתחבולות אנושיות , שהרי אמרו 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'', הנה הודו כי ה' בקרב ישראל ושהוא עושה להם אותות ומופתים, אבל קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין המצרים עובדי האלילים ולמדו מהם דעות נפסדות בענין האלוהות וההשגחה. והנה קרח ועדתו מאמינים היו כי יש אלהים בישראל וכי האלהים הזה הנקרא ה', נשבע לאבותם להורישם את הארץ, ושהוא העושה להם אותות ומופתים; אבל היו מאמינים כי האל על ידי עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו ועושה להם רצונם. והנה האמינו כי משה פועל גבורות בכוח האל, אבל האמינו ג"כ שהאל מתפתה ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, וא"כ עכשו שהוקם המשכן ונודעו משפטי הקרבנות ודרכי העבודה הרצויים לפני ה', יוכל כל אדם להיות כהן ונביא מבלעדי אהרן ומשה; והנה קרח היה מתנשא לאמר: אני אהיה כהן ונביא, וה' יענה אותי בניסים ונפלאות כאשר ענה את משה ואת אחיו בגדולה, ואני ואחי נהיה להם לנושאי כלים? ומשה ראה את כוונתו ואמר להם: קחו לכם מחתות, ותראו אם העבודה והקטורת היא מקובלת לפניו מצד עצמה, יהיה המקטיר מי שיהיה , או אם רצון האל הוא שיהיה המקטיר איש מיוחד הנבחר והחביב לו.

(שד"ל במדבר טז, א)