וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ

אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (שמות לב, א)

 

 

'וירא העם כי בושש משה' - בא שש שעות, נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם... ונקהלו כולם על אהרן, ...שמשה שוב אינו יורד כבר ואותו היום יום ארבעים היה בשש שעות ביום, אמרו להם אהרן וחור: עכשיו יורד מן ההר לא השגיחו, ויש אומרים שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, ממה שאמרו 'כי זה משה האיש', מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו, כשראה אהרן כך נתיירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו 'קום עשה לנו אלהים' והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים, אמר להם אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם', אמר אהרן להם דבר קשה שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקב"ה במצרים ובים ובסיני, הלכו אצל הנשים עמדו עליהם ואמרו חס ושלום שנכפור בהקב"ה שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה, כיון שלא שמעו להם מה כתיב שם 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזני נשיהם לא נאמר אלא 'אשר באזניהם'.

(תנחומא כי תשא סימן יט)

 

'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' - הם שיערו שמשה מת בתאונה, ולכן תבעו מיד אהרון מין דמות של "משה" שלא תאבד לעולם. ברם, השתתת ביטחונם בעתידם על קיומה של דמות משה, ואמונת ההבל, שיכול ורשאי אדם לשעות לעצמו דמות "משה", אף חייב לעשותה - הללו הם פרי דמיון המנוגד בתכלית הניגוד לאמיתות היסוד של אמונת ישראל בדבר מהותו של ה' והיחסים ההדדיים שבין ה' ובני האדם.

(הרש"ר הירש שמות לב, א)

 

 

לאורית כלתי, ויאיר בני - ליום כלולותיכם

והזר הקרב יומת

חיים רובינשטיין

היחסים בין הקב"ה לעם ישראל מתוארים בדברי חז"ל כיחסים אינטימיים. המשוואה של "אני לדודי ודודי לי" מהווה דימוי מרכזי המקרין גם על מנהגי התפילה, ומובאת עשרות פעמים בדברי הנביאים, כששיר השירים הוא אחד הביטויים העליונים לדימוי זה. זהו הביטוי העליון ליחסי קירבה והבנה הדדית עמוקה, המתפתחת לקשר פרטי, הדוק, ככל שהיחסים ההדדיים מתקדמים. המורכבות הנחשפת במהלך הלימוד וההתבוננות מחזקת את הקשר הדו-צדדי ומפתחת אותו לרמות המשפיעות על המשתתפים בתהליך. התורה, שהיא המטריה של הקשר, מדומה בידי חז"ל לים אין-סופי. זהו הביטוי לעוצמה המתחזקת של החיבור, שככל שצוללים פנימה כן נחשפים מרחבים עמוקים יותר, אין סופיים. מה שנראה מנקודה אחת, מקבל משמעות וצבע אחרים בנקודה רחוקה יותר, במעמקי הים.

היחסים בין הקב"ה לישראל הם יחסים אינטימיים. הם שייכים למרחב הפנימי של האדם, בינו לבין עצמו - אומה ללִבָה. הקשר הנבנה תוך תפילה ולימוד הוא מארג של הבנות והכרה פנימיות המשקפות את תובנות הנפש ואת עומק התפיסה המחשבתית. אין לו ביטוי חיצוני ואינו מתממש אלא ברוח האדם. זוהי מערכת יחסים הכרתית, פנימית שביטויה הוא הקשר האינטימי ביותר בין האדם לאלוהיו, בין העם לקב"ה. היא נרכשת בעמל וביגיעה, בתהליכי התחבטות והתבוננות, תפילה ומחשבה, התרגשות והשלמה. היא קיימת במישור הממשי של הרוח, בהוויה האישית.

מניין אנשים המתזמנים את ביטויי הקרבה שלהם לקב"ה בתפילה, יוצרים את העדה. הקשר הפרטי נארג יחדיו למערכת יחסים של עם לאלוהיו - מערכת המשקפת את פנימיותם יותר מאשר את רשות הרבים. ביטויי ההתנהגות העברית משקפים את הווייתם המתעצבת, המשתנה בכל יום. התנהגות המודרכת מהפנמה של ערכים ואידיאות שאין להם כמעט ביטוי חיצוני, ארצי. "כל כבודה בת מלך פנימה". אין משמעות לביטויים גשמיים. השפה הגשמית אינה מסוגלת לבטא את התחושות וההבנות שביסודו של קשר זה. הדמויות הקיימות מוגבלות ביכולתן להכיל את הרעיונות הנשגבים.

עם שלם פועל ומתנהג לאור קשר עם אֵל מופשט. לא נתפס. אין לו דמות הגוף. לא ניתן לדמותו. לתארו. כנסיותיו נקיות מדמויות.

הדימוי הוא כלי של הדמיון. בין הפשטה להמשגה מופעל כלי לפישוט רעיונות ולעיבוד מה שהדמיון אינו מכיל. הגשמה הינו כלי דומה המעביר דימויים מהמופשט למוחשי, כשפה חזותית המשתמשת בדמויות מוכרות כמילים, ובעיצוב כמשפטים. שפה שבה הצורות ממחישות את הרעיונות ומהוות כלי ביטוי לתפיסות עולם ומחשבות. פשטות התפיסה ויכולת ההפשטה זקוקות לתיווך חושי. לשפת הצורות המוחשיות והברורות. במקום רעיון נשגב - דמות מוכרת הנושאת בדימויה את ההמחשה של העיון המופשט.

בני ישראל ראו במשה את המתווך עם הקב"ה. המעבר המהיר מעם משועבד למתן תורה שמשמעותה הוא הדרור האולטימטיבי מעול אנושי, לא איפשר את התהליך, האיטי באופיו, של התובנה וההפנמה, של ערכי עליון וחבירה אליו. ואז: 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ' (שמות, ל"ב, א'). השפה עדיין לא הייתה ידועה. המתווך, המתרגם נעלם. נעלמה האחיזה עם הקשר החדש, שעדיין לא גובש, לא הופנם.

'וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (שמות, ל"ב, ב'). מסכה עשו להם, שלא יכלו לראות ללא מתווך. בשפה מוכרת להם, בשפה הבינלאומית של הצורות האליליות, ביטאו את הבנתם. בנקודת האובדן, התועים נאחזו בצורה המוכרת, הידועה מעברם, מסביבתם הקודמת. נאחזו במוכר כדי לחדש את הקשר הנעלם עם המושגים החדשים החיצוניים להם עדיין. נסוגו לעולם ממנו הוּצאו.

השפה המדוברת הינה בעלת אופי מסוים. גוון ההברות וצליל המילים מתאימים למושגים. עולמות חדשים נזקקים לכלי ביטוי מקוריים בכדי לתארם, ביכולת להכילם. קשה לתפוס מרחבים לא-מוכרים בכלי ביטוי של העולם הישן. שפה שהיא זרה לרעיונות, מטעה ומוליכה את משתמשיה לתובנות מוטעות. הכלי שאינו מתאים למלאכה, מפריע ומשבש.

זו מהותה של עבודה זרה. זרה מהיותה שפה אחרת, שפה זרה. כלי שלא ניתן להשתמש בו בהקשר זה. שפה שאינה מאפשרת את הקשר הפנימי האינטימי, שכל כולה - חיצוניות חושית, עולם של צורות שניתן לראותו, למששו אך לא להפנימו, להפשטתו, לפיתוחו הרוחני.

עגל הזהב - יצור שנולד מתוך הבלתי ידוע , למציאות ועטור בחומר החומרי ביותר - זה שניתן לרכוש בו כל חומר אחר על פני האדמה-זהב. עגל הזהב - הביטוי ממשי ביותר של השפה המוחשית, הצורנית. ההפך הגמור מהמופשט, הרוחני, הקיים בדמיון. ההפך הגמור מהקשר האינטימי - החצנתו. שפה זרה - עבודה זרה.

שבירת הלוחות הם הסמל לשבר של השפה החדשה. וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת... וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת... קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ... וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק (שמות לב, ט"ו - כ').

"שנאמר 'חרות' אל תיקרי 'חרות' אלא 'חירות'" (עירובין,נ"ד ע"א).

במקום חירות נשמע קול זר, קול ענות - צלילי עבדות נשמעים. והמחזה שנגלה מבטל את הלוחות עליהם חרותות מילות ה'. מכתב אלוהים. השפה העגלית ושפת האלוקים אינן יכולות לחיות בכפיפה אחת. רק שחיקת הדמות לעפר דק - ביטול הצורה המוחשית - תפנה מקום למושגים החדשים. המשכן הוא שילוב המושגים.

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, א"ר יהודה בר' שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר (משלי ה) 'נעו מעגלותיה לא תדע' - מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה 'ועשו לי מקדש', מנין? שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעים יום וארבעים לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעים הרי מאה ועשרים ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום אמרלו הקדוש ב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ב"ה: יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמות לב) 'ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו'' ולכן מתכפרין בזהב 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב', אמר הקב"ה: (ירמיה ל) 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך'. (מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ח)

חיים רובינשטיין עוסק בחינוך

 

 

שבירת הלוחות

'ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת': ר' חלקיה בשם ר' אחא: מכאן שלא יהא אדם דן אומדות (על-סמך השערה).

(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה)

 

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת.

 (אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

 

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

 

"וירא את העגל ומחלת": סביבו. ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה' ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

(אבן עזרא שמות לב, יט - הפירוש הקצר)

 

אין קדושה באבנים או בעצמים

העניין כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלוקים, להשפל שבשפלים... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה, השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ע"ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בועלם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השם יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים לה' יתברך בלבד. והכרובים חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום בזמן ש'פניהם איש אל אחיו'.

(משך חכמה לב, יט)

 

מעמד הר סיני וחטא העגל

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה - מופרכת מעיקרה...

אין ניסים גלויים - מאורעות נפלאים חד-פעמיים - משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

( מתוך עיונים בספר שמות לנחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

בין לוחות ראשונות לשניות

לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות נשתברו. אבל לוחות אחרונות שנאמר 'ואיש לא יעלה עמך' נתקיימו, ואף ירושלים חרבה מפני העין הזאת, העיר שיאמרו כלילת יופי.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מב, המשך סימן קמח)

 

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה - אין לך יפה מן הצניעות . (רש"י שמות לד, ג)