וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:

וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה

 וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב, ג-ד)

 

 

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי עבודה זרה יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה, כמו הנביאים שיש בהם רוח הקודש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', כלומר רוח הקודש יש בו וכאילו רוח הקודש הולך לפנינו... ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות. ואוב וידעוני נתן כוח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלוהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכתיב 'כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלהיכם...'

(רשב"ם שמות לב, ד)

 

אלה אלהיך ישראל - אין טיפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם עד היום ונעשה עגל מסכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת והרוח שיש בו העֶלום משם.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

 

והלכת בדרכיו: מה הוא רחום, אף אתה היה רחום

יוחנן וצבי פלוסר

בפרשתנו מתגלה הקב"ה ונחשפות מידותיו. שתי שאלות מרכזיות עולות מהכתוב .

השאלה הראשונה היא: מי הוא החושף את מידותיו של הקב"ה? האם משה הוא הזועק את מידותיו על מנת לבקש את רחמיו של ה'? או שמא ה' עצמו חושף את מידותיו? הרי כשאנו בתפילה, אנו פונים לה' "ה' ה' אל רחום וחנון אל ארך אפיים". הקורא את הקטע בפרשתנו עלול גם הוא להבין מהכתוב כי משה עומד כאן וזועק לקב"ה. האם יש להבין כך את הכתוב?

שאלה נוספת היא: מדוע נחשפות מידותיו של הקב"ה ? האם יש בכך מסר לנו כבני אדם ?

כשכתבנו, בני ואני, את דרשת בר המצווה שלו (בשבת חול המועד סוכות) הקלדנו 'ה' ה'... אל רחום וחנון..., המחשב סימן בקו אדום תחתון כי יש כאן טעות וכי אין לכתוב שתי המילים 'ה' ה'' ברצף. ואכן, הפסוק: "ה' ה' אל רחום וחנון" מעלה שאלות מהותיות. פרופ' דוד פלוסר המנוח, אבי וסב בני, העיר לי בשעתו הערה שולית כביכול שרק בדקנו אותה בתקופה האחרונה. גם לאחר הבדיקה נשארנו עם שאלות ותמיהות וכמו בעניינים שונים, "העניין דורש עיון".

הפסוק "ה' ה' אל רחום וחנון" המופיע בפרשתנו, מופיע גם בספר במדבר (י"ד, י"ח) בצורה קצת שונה. בספר במדבר משה מצטט את הקב"ה כפי שחשף את עצמו כאן בספר שמות. אך קיים הבדל מהותי בין המופע בשמות למופע בספר במדבר:

שמות ל"ד פסוק ז'                                             במדבר י"ד פסוק י"ח

וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם                                                      

ויקרא בשם ה':                                                  יגדל נא כח ה' כאשר דיברת לאמר:

ויעבור ה' על פניו ויקרא

ה' ה' אל רחום וחנון                                           ה' ארך אפים ורב חסד

ארך אפיים ורב חסד ואמת:

נצר חסד לאלפים נשא עוון ופשע וחטאה              נשא עון ופשע

ונקה לא ינקה                                                    ונקה לא ינקה

פקד עוון אבות על בנים                                       פקד עון אבות על בנים

ועל בני בנים על שילשים ועל רבעים                     על שילשים ועל רבעים

בפרשנו, משה יורד עם הלוחות, רואה את חטאם של עם ישראל ובתגובה שובר את לוחות הברית. ה' מצווה את משה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". הקב"ה יורד בענן באירוע דרמטי מאוד. משה עולה לקראת ה' וה' יורד לקראתו. ה' התייצב במקום שניצב בו משה, שניהם יחד במעמד הזה. יש הדדיות ביחסים ביניהם. בהמשך כתוב "ויקרא בשם ה". "ויעבור ה' על פניו ויקרא"'. מי קורא "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת"? כפשוטו, לפי חלוקת הפסוקים וגם לפי טעמי המקרא, העניין יכול להתפרש כי משה אולי זועק את זעקתו לה'. הוא זועק: 'ה' ה' אל רחום וחנון'!

ספר במדבר מציל אותנו מטעות זו. תיאור זה הוא כעין מצלמה המתעדת את האירוע הגדול ההוא במבט היסטורי . מה שנקרא היום שידור חוזר ב'קלואז אפ', אבל, למזלנו, הסרט צולם במצלמת וידיאו מזווית שונה. הכתב המדווח מהשטח הוא משה רבנו עצמו, שמתאר את התיאור מזווית עדותו, שמיעתו ונוכחותו הישירה היא מ"מקור ראשון". התיאור ההיסטורי של משה נשמר ובצפייה חוזרת הכל מתבהר:

בבמדבר (י"ד, י"ז) מופיעה פנייתו של משה אל הקב"ה:"יגדל נא כח ה', כאשר דיברת לאמר: ה' אל ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה". הכתוב מדגיש "כאשר דיברת לאמר" אתה הקב"ה דיברת לאמר. אתה אמרת ! ומה אמר הקב"ה על פי פסוקים אלה?

"ה' ארך אפיים ורב חסד" וכו'. זוהי הוכחה לכך כי חלוקת הפסוקים בפרשתנו אינה מדויקת, ולמעשה כך אנו פותרים את אי הבהירות בעניין השאלה ששאלנו. אין ספק כי ה' הוא שאמר. זהו תיאורו של האירוע על ידי משה עצמו, כשהוא מתאר את האירועים הקשים שעברו בני ישראל במדבר, כעין שיחזור וצפייה חוזרת על מה שמתואר בספר שמות. מעניין שהפרשנים - לפחות על פי בדיקתי - אינם מתייחסים לפסוקים אלה כאפשרות חדשה להבנת הפסוקים שבספר שמות.

מהבנת פסוקים אלה בספר במדבר כפשוטם, מתעוררת שאלה גדולה : האם אין שיבוש בתפילתנו בכל יום ויום ובימים הנוראים, כשאנו מתפללים וקוראים את הפסוק כמובן מאליו "ה' ה' אל רחום וחנון" ? שהרי על פי ספר במדבר, הנכון והראוי הוא "ה' אל רחום וחנון". או אם נדייק אז החלוקה כאן בשמות אמורה להיות:

"ויעבור ה' על פניו ויקרא ה': ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה"...

זהו תיאור של ה' את עצמו. השיבוש בהבנתנו, אם קיים, נעוץ בחלוקת הפסוקים.

אנו רגילים בכל השנה ובעיקר בימים הנוראים לקרוא את הפסוק כיחידה אחת "ה' ה' אל ארך אפיים". ואף בשיא של היום הקדוש בתפילת נעילה אנו קוראים:

"זכור לנו היום ברית שלוש עשרה: כהודעת לעניו מקדם, כמו שכתוב ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה': ויעבור ה' על פניו ויקרא (ובמקום זה, נקודותיים): "ה' ה', אל רחום וחנון ארך אפיים" וכו'..."

למעשה, אם אנו מאמינים לדברי ה' ומשה עבדו, כפי שמופיעים בספר במדבר, היינו אמורים בכל התפילות ובחגים לקרוא "ה' אל רחום וחנון אל ארך אפיים ורב חסד ואמת", ולא 'ה' ה' ..'

ולסיכום: גם אם נשים לב לטעמים בפרשה, נראה כי הטעמים כאן אכן מביאים את האדם הקורא והשומע את הקריאה למסקנה כי בפרשתנו כתוב: ויקרא ! נקודותיים... "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו' : אך ראינו כי הפסוקים בבמדבר מבהירים לנו כי האמירה "ה' ארך אפיים" נאמרת על ידי הקב"ה, המתאר את מידותיו. הדברים נאמרים על ידי הקב"ה האומר "ה' אל רחום וחנון" ולא אומר על עצמו "ה' ה' אל רחום וחנון". מסקנה זו כי הדברים הם דברי ה' על עצמו מחזקים עוצמת הדברים ומחזקת את הצורך לשאול את השאלה השניה שהיא: לשם מה חושף הקב"ה את מידותיו? והאם חשיפה זו מחייבת אותנו כבני אדם שנבראו בצלמו של הדובר?

הרב עמיטל כותב "אין לנו אלא להסביר את צורת התגלות מפליאה זו בכך שהקב"ה ביקש ללמדנו כיצד אנו צריכים להתנהג". הקב"ה הודיע למשה את מידותיו ו"התחפש" לירא שמיים ('נתעטף כשליח ציבור' בשלון חז"ל), כדי ללמדֵנו מהן המידות שאנו צריכים לסגל לעצמנו. משמעותה של אמירת שלוש עשרה מידות אינה סתם אמירה, היא מחייבת אותנו להידמות למידותיו של הקב"ה. הקב"ה גילה למשה את מידת הרחמים, כדי שאנו נדמה לו ונרכוש לעצמנו את אותן מידות, ובהן מידת הרחמים. משימתו של האדם היא להידמות לבוראו שנברא בצלמו ולהפוך את מידת הרחמים כחלק ממנו וממהותו. אנו צריכים לנסות ולסגל לעצמנו את מידותיו של הקב"ה. הלוואי וכולנו ניקח עלינו את הציווי "והלכת בדרכיו" כחובה, ונזכה להיות רחומים וחנונים, ארכי אפיים ורבי חסד ואמת, כלפי כל אדם שנברא בצלם.

יוחנן פלוסר עוסק בתחום החינוך המיוחד, הדברים נכתבו עם בנו צבי לרגל בר המצווה של צבי, שחל בסוכות השנה.

 

 

קוראים מגיבים

כבוד המורה וההורה - תגובה

בניתוחה מאיר העיניים את סוגיית כבוד ההורים והמורים, בגיליון 'משפטים', דבורה גריינימן מתייחסת לארבעה טיפוסי הכבוד שהגדרתי והצגתי בספר "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם". כפי שהיא מתארת, "הדרת כבוד" (honor) היא כבוד היררכי, מעמדי, אשר מקנה לאדם סטטוס ועליונות חברתית ביחס לסובבים אותו. "הילת כבוד" היא כבודו של בורא עולם, אשר קורטוב ממנו מפעם בנו, כמי שנבראו בצלם הבורא ומשקפים אותו ואת כבודו. "כבוד סגולי" (dignity) הוא תמצית אנושיותו של אדם באשר הוא אדם, והוא מקור זכויות האדם הבסיסיות, שכל אדם זכאי להן. "כבוד המחיה" הוא כבודו של כל אדם כיצור ייחודי ו/או כמגדיר עצמו כחלק מקבוצת השתייכות. גריינימן מבקשת למצוא בטיפוסי הכבוד הללו בסיס להבנת כבוד ההורים והמורים, אך מגיעה למסקנה כי לא ניתן. אני מבקשת להציע כי כבודם של מורים, כמו זה של הורים, הוא בראש ובראשונה הדרת כבוד.

כבוד מעמדי, הכרוך במיצובו של אדם במערך החברתי, איננו מושג ליבראלי, נאור או מתקדם (כמו הכבוד הסגולי, למשל). ואולם למרות ההיסטוריה הארוכה שלו בחברות מסורתיות, אני מאמינה כי גם כיום הוא מהווה נדבך חשוב ואף הכרחי בהקשרים חברתיים מסויימים. צבא אינו יכול לתפקד בלא שפקודים יחלקו הדרת כבוד למפקדיהם, ובתי ספר אינם יכולים לתפקד בלא שתלמידים יחלקו הדרת כבוד למוריהם. להדרת הכבוד פנים רבים, ויש מקומות והקשרים בהם היא נרכשת על ידי התנהגויות אגרסיביות ואף על ידי פגיעה בזולת והשפלתו. ואולם מאפיין זה אינו הכרחי: ישנן חברות וישנם הקשרים בהם הדרת הכבוד אינה כרוכה במיליטנטיות מצ'ואיסטית, אלא דווקא באיפוק, שליטה עצמית וענווה. ויש הקשרים בהם היא פשוט מבטאה קבלה של מערכת היררכית, שאינה יכולה לתפקד אלא בזכות קבלת העול של חבריה. לא קבלה כנועה, עיוורת או טוטאלית, חלילה, אלא קבלה מכבדת.

החברה הישראלית היא, במובנים רבים, חברת הדרת כבוד. למאפיין זה יכולים, ככלל, להיות היבטים שאינם בהכרח רק שליליים. הבעיה היא שישראלים רבים מביעים בוז וסלידה עמוקים למערכות היררכיות מסורתיות (כמו מערכת החינוך), ומסרבים לקבל את כללי הדרת הכבוד המתחייבים מהן. הצבריות האנטי-גלותית, שאינה מקבלת מרות, מוגדרת על ידי התרסה כנגד כללים אלה. לעומת זאת, ישראלים רבים מבכרים תפיסה אגרסיבית וכוחנית הרבה יותר של הדרת כבוד, על פיה דווקא התנהגות תוקפנית, שחצנית, תובענית ובלתי מתפשרת היא המקנה הדרת כבוד. העדר הכבוד למורים הוא חלק מתופעה עמוקה הרבה יותר, שניתן להגדירה כסוג הדרת הכבוד שאימצה לעצמה החברה הישראלית.

בנוסף להדרת הכבוד, כבודם של מורים והורים הוא גם כבוד מחיה, ואולם סוגיה זו מצריכה פירוט מעבר להיקפה של תגובה, ואחפש הזדמנות אחרת להתייחס אליה.

דר' אורית קמיר

 

ודבורה גריינימן מגיבה:

לכבוד הוא לי שאורית קמיר ראתה לנכון להגיב על רשימתי, ונעים הוא לחשוב שדפים אלה פורשים כנפיים אל מעבר לקהל הקוראים הצפוי של "שבת שלום" ומעוררים דו-שיח.

לדעתי, אחד מהיסודות המושכים אנשים אל הדת, ואף לחזרה בתשובה לזרמי דת אורתודוקסים וחרדיים (לא רק ביהדות), הוא הכמיהה לכבוד האבוד, המושתת על בסיס רוחני והמהווה יסוד חברתי ודתי מרכזי בכל תחומי החיים. כמיהה זו חזקה עד כדי כך, שאנשים (ונשים בפרט) מוכנים לקבל מעמד נחות, ובלבד שיוכלו להשתלב בהירארכיה של כבוד. בעולם הדת, הכבוד הוא ערך בפני עצמו ולא רק אמצעי להשגת יעד אחר (כגון משמעת) - ולכן קל יותר לתבוע אותו. לערך זה יש כמה פנים מסוכנות מאוד, אבל מסתבר שהוא חיוני גם לחיי הרוח וגם לכבוד העצמי של אנשים רבים בחברה. לפיכך ראיתי לנכון להדגיש, דווקא בהקשר הדתי-ליברלי של חוג קוראי "שבת שלום", את הצורך באיזון בין טיפוסי הכבוד ה"שוויוניים" שמתארת קמיר - הכבוד הסגולי והכבוד המחייה - לבין הערך של כבוד הורים ומורים, איזון שאינו פשוט כלל ועיקר, כפי שקמיר מרמזת בדבריה. נקודה זו היא מנקודות האי-הסכמה בין דת וחילוניות, ולכן הדיאלוג שנוצר כאן מעניין במיוחד.