זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים

 מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

(שמות ל, יג)

 

 

וטעם למחצית השקל, נמצאו במדרשים כמה דרכים שונות ואומר אני להוסיף עליהם עוד ג' טעמים. האחד הוא, לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשניים, על כן יתנו בקע דהיינו שקל בקוע לשנים. השני הוא, לפי שזה היה כופר נפש וידוע שמצד הנפש אין יתרון לשום אדם על חבירו כי נפש החיוני שוה בכולם על כן עשיר ורש שוין בכופר זה, ולפי שכל אדם הוא שקל שלם, וכל מחצית נכלל במספר י' כי כן מנו רז"ל (נדה לא.) במאמר שלשה שותפין באדם י' דברים הבאים מן אב ואם וי' דברים הבאים מן הקב"ה וא"כ הרי האדם השלם עשרים גרה ומחציתו תרומה לה' לכפר על חלק הנפש...

 אמר הקב"ה שעיקר כפרה זו היא על השורש דהיינו על הדבר אשר היה סבה על כל העבירות האלו וזהו רוב הזהב וחמדת הממון הביאם לידי מעשה זה, כארז"ל (יומא פו ע"ב) 'ויעשו להם אלהי זהב' - אמר משה לפני הקב"ה: אתה גרמת להם בעבור רוב זהב שהשפעת להם כו', וביאור הדבר כך הוא לפי שהשפיע להם רוב זהב, על כן היו חמדנים ועינם לא תשבענה ובקשו להם בצורת שור... וחשבו שמזל שור מעשיר והוא ישפיע להם עוד רוב זהב, וכמ"ש (משלי יד ד) 'ורב תבואות בכח שור', וכן יוסף המשביר לכל הארץ נקרא בכור שור. ועל כן צוה ליתן מחצית השקל לכפר על החומד ממון שלעולם אין בידו יותר מן המחצית כארז"ל (קהלת רבה א יג) 'יש בידו מנה, מתאוה מאתים, יש בידו מאתים מתאוה ד' מאות נמצא שלעולם אין בידו יותר מן מחצית השקל'.

 (כלי יקר שם, שם)

 

 

קריאה, תרגום, כיסוי וגילוי

דליה מרקס

פרשת 'כי תשא' מספרת את אחד הסיפורים המביכים ביותר בתולדות עם ישראל הצעיר - אחרי שרשרת של אירועים ניסיים - הצלת ישראל ממצרים, בקיעת ים סוף, הורדת המן ומיד אחרי האירוע המכונן של מתן תורה בסיני - בני העם נוהגים בחוסר אמונה, בונים עגל זהב, משתחווים לו, זובחים לו ואף קוראים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, 8). דין ודברים קשה מתפתח בין אלהים הרוצה לכלות את העם בזעמו ובין משה המצליח להשיב את האל מחרון אפו אבל שובר את לוחות הברית לנוכח פולחן העגל. הרג של כשלושת אלפי איש מבני העם משקיט את הזעם האלוהי אבל הצלקת שמותיר האירוע מוטבעת בתודעת העם לנצח.

כאן אעסוק בדרכים שבהן נקראים ונלמדים דברי תורה המבטאים גנאי לעם ישראל או למנהיגיו. בבסיס של הדיון עומדות השאלות (שלא נידרש להן כאן) מהי הפונקציה של קריאת התורה, האם זהו אקט טקסי גרידא? האם מטרת הקריאה לימוד העבר? באיזה אופן היא באה להעצים את העם ולהגביר את הזדהותו עם מורשתו, ומה בדבר תכנים בעייתיים כמו אלה של סיפור מעשה העגל? מה הממדים החינוכיים של תכנים אלה? במילים אחרות, כיצד יש להתייחס לאותם טקסטים שקשה להתמודד עמם מבחינה תיאולוגית, אידיאולוגית, ערכית או אסתטית?

ראשית יש לשער שהטקסט המקראי הנגלה לעינינו כבר הוא ערוך, עניינים אחדים הובאו בו לקדמת הבמה ואחרים הוצנעו, מנגנונים סמויים מעינינו פיקחו על תהליך יצירת הקאנון המקראי. לדוגמה, סיפורי דוד המובאים בהרחבה מגלים טפח של גנוּת למלך החשוב, גנות שאינה מבוטאת במישרים אבל מציצה מן החרכים (ואף זכתה לביטויים מרתקים בספרות המודרנית¹). בהקשר זה ראוי להרהר גם בשאלה אֵלו ספרים זכו להיכנס לקאנון המקראי, אֵלו באו בשעריו אבל לאחר ויכוחים, למשל ספר קהלת ומגילת אסתר ואֵלו לא נכנסו בו כלל. ומה ניתן ללמוד מעמדתם המורכבת של חז"ל כלפי אותם ספרים חיצוניים. כאן אעסוק בהתמודדות עם גילויים מביכים בטקסט המקראי הקיים לפנינו.

דרך אחת להתמודד עם ביטויים מביכים בתנ"ך היא להמירם בלשון נקייה:

תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון: 'ישגלנה' [קוראים] 'יִשְׁכָּבֶנָּה' (דברים כח, 30); 'בעפלים' - 'בַּטְּחֹרִים' (שם, 27); 'חריונים' - 'דִּביוֹנִים' (מל"ב ו, 27); 'לאכל את חריהם ולשתות את מימי שיניהם' - 'לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם' (שם יח, 27); 'למחראות' - 'לְמוֹצָאוֹת' (שם י, 27). (בבלי מגילה כה, ע"ב וגם תוספתא מגילה ד, לט)

ברוב ספרי התנ"ך מופיעה צורת הכתיב ובשולי הדף באה הצורה הנקראת, הקרי. הצורה המביכה אינה נמחקת מן הספר המקודש אבל אינה נהגית בציבור (ויש להזכיר שזה רק סוג אחד של הבדלים בין קרי וכתיב המצוי במקרא).

דרך אחרת להתמודד עם טקסטים מטרידים מוצגת אף היא בספרות התנאים: "יש נקראין ומִתרגמין נקראין ולא מתרגמין לא נקראין ולא מתרגמין" (תוספתא מגילה ג, לא). כזכור, התורה נקראה בבית הכנסת במקורה העברי ותורגמה על אתר לארמית, שפת הדיבור העיקרית שנהגה בימיהם של חז"ל, אלה הדברים ש"נקראין ומִתרגמין". המשנה, וכמוה התוספתא והבבלי, מגישים רשימה של טקסטים שיש לקרוא אך לא לתרגם:

מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם;

מעשה תמר נקרא ומיתרגם;

מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם

והשני נקרא ולא מיתרגם. (משנה מגילה ד, י)

הקראת הטקסטים הללו מנכיחה אותם בחיי בית הכנסת באופן טקסי, אבל ההימנעות מתרגומם מונעת את הבנתם על ידי רוב העם. כל אחד מהם זוקק דיון נפרד, כאן נתעכב קמעא על מעשה העגל המופיע בפרשתנו. המשנה מפרידה בין מה שהיא מכנה "מעשה העגל הראשון" ובין המעשה השני. והגמרא מסבירה: "איזה מעשה עגל השני? מן 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה' (שמות לב, 21) עד 'וַיַּרְא מֹשֶׁה' (שם, 25)" (בבלי ברכות כה, ע"ב). כלומר, סיפור בניית העגל, פולחנו, זעם האל ושבירת הלוחות אינם מצונזרים והם נקראים ומתורגמים, אבל השיחה הקשה של משה ואהרן אינה מתורגמת. משה שואל: "מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" ואהרן עונה: "אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא... וַיִּתְּנוּ-לִי [את הזהב] וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שם, 24-22). כלומר, החטא שגרם להשתקת הסיפור אינו המעשה עצמו אלא סיפורו.

בפירושו לסוגייה בבבלי, גורס רש"י שהתיאור "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" עשוי ללמד ש"יש ממש בעבודה זרה", ואכן בתלמוד נאמר על הפסוק הזה: "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המינין" (שם). לעומתם, בעלי התוספות סברו שהימנעות מן התרגום נובעת משום כבודו של אהרן, ובזאת הם מקבלים את האמור בירושלמי: "לא דומה גנאי יחיד בציבור לגניי ציבור בציבור" (מגילה ד, י; עד, ע"ג). ואולי היה מי שחשב שהחזרה על הסיפור בפיו של אהרון עשויה לקבֵּע אותו בתודעה יותר מאשר תיאורו. השתקת הסיפור (ולא המעשה עצמו) מלמדת אולי שלדיבור על דבר יש לעתים כוח רב יותר מאשר לדבר עצמו.

דרך שלישית ומרחיקת לכת יותר בהתמודדות עם עניינים מביכים במקרא היא הדרישה להימנע מקריאתם כלל:

ברכת כהנים ומעשה דויד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין.

אין מפטירין במרכבה; רבי יהודה מתיר. 

רבי אליעזר אומר, אין מפטירין ב'הודע את ירושלים'. (משנה שם)

לא נדע מה היו הקריטריונים המדוייקים להכללת פסקות אחדות כטקסטים שאין לקרוא אותם בציבור ומדוע קטעים אחרים, שגם בהם יש ממד מביך או מטריד לא נידונו בהקשר זה. לדוגמה, דרשת הגנאי על ירושלים ביחזקאל טו ("הודע את ירושלים") אינה נקראת, ואילו על דרשת הגנאי על ירושלים ושומרון ביחזקאל כג אין איסור קריאה. הסברים רבים ניתנו גם לכך שברכת כהנים, הברכה המזוקקת והטהורה ביותר במקורותינו, אינה נקראת ועדיין הדברים אינם יוצאים מידי פשוטם.²

כאן השינוים אינם שינויים של אסתטיקה, כמו בשינויי הקרי והכתיב. אין כאן גם הגבלת החשיפה רק לאלה שהלשון העברית שגורה על פיהם, המלומדים יותר, ועל כן חזקה עליהם שידעו להתמודד עם מורכבות הטקסט. במקרה זה יש הימנעות גמורה מהנכחת פסוקים בממד הטקסי והציבורי של קריאת כתבי הקודש.

דרך נוספת של חז"ל להתמודד עם טקסטים מביכים היא פרשנותם מחדש (וראו הערה 2). כך בסוגיה המונה דמויות מקראיות שהוצגו בתנ"ך כבעלי דופי:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה... כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה... כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה... כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה... כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה... כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה (בבלי שבת נה, ע"ב-נו, ע"ב).

ברמת הפשט הסוגייה הזו דנה בבניהם של אישים גדולים (ראובן, בני עלי ובני שמואל) ובמלכים חשובים מבית דוד (דוד, שלמה יאשיהו), מנקה אותם מן ההאשמה החריפה שדבקה בהם ומלמדת שחטאם קטן למעשה בהרבה ממה שניתן להבין מדברי המקרא המפורשים. ראובן לדוגמה, מזוכה מאשמת גילוי ערוות אביו ומואשם רק "שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה".

רק הדרך השלישית, היינו הימנעות מקריאת טקסטים מסוימים, מדירה מן התודעה חלקים מהתרבות ומעלימה אותם, אם כי הם נותרים בקאנון המקראי. שאר הדרכים מנכיחות דווקא את הטקסט הבעייתי, אולי אף יותר מאשר אם היו נוהגים בו כרגיל: אם לשון נקייה למילים בעייתיות נרשמת בשולי דף החומש, הרי שהדבר דווקא ממריץ לבדוק את הנוסח המצונזר; אם טקסט מסוים אינו מתורגם, הרי שהדבר דווקא מעורר תשומת לב מיוחדת; החזרה על שמות אישים מקראיים בצירוף הקריאה שלא חטאו בליווי דיון מעמיק ומפורט באותו חטא עליו לא עברו, מעלה לתודעה את ההאשמה שנדחית (לכאורה?) ומנכיחה אותה אצל הלומדים והקוראים.

מה רב המאמץ האנושי לא להתמודד עם מה שדוחק ומאיים. אך התורה אינה נרתעת מלפרוש בפנינו תמונה אנושית עשירה של גדוּלָה ושגרה, של מעשי אומץ ופחדנות, של חזון ושל קטנות מוחין ללא חשש מלהתמודד עם גילוייהם. דומה שחז"ל אף הם כלל לא ביקשו להעלים את הטקסטים המביכים, אולי הם דווקא רצו לעורר סקרנות כלפי הטקסט שלא תורגם או כלפי האישיות שמעשיה אינם חפים מביקורת או להראות, בהצגת את הבדלי הכתיב והקרי, שיש כמה דרכים לומר כל דבר. אולי דווקא מעשה ההשתקה כביכול של טקסטים מסוימים אין מטרתו אלא הנכחתו בשיח.

האמור לעיל מעלה שאלות על שליטה על מקורות המידע בעולם שבו הכל גלוי (פייסבוק) ובה בשעה חסוי לגמרי (תכניות גרעין וחדרי החדרים של נשיאים) ומעורר תהיות כיצד ראוי לנו בעולמנו המורכב להתמודד עם שאלות אלה.

1. לדוגמה: יוכי ברנדס, מלכים ג (כנרת זמורה ביתן 2008); שטפן היים, דוח דוד המלך (כתר 1987), ג'וזף הלר, אלהים יודע (עם עובד 2003).

2. לסקירת הפרשנויות השונות בנושא, ראו: משה צפור, "ברכת כהנים - לא נקראין ולא מתרגמין?", מחקרי מורשתנו ב-ג (תשס"ד), 165-174.

ד"ר דליה מרקס מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים. ספרה "בעת אישן ואעירה" - על תפילות שבין יום ובין לילה יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.

 

 

וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות לב, ג-ד)

 

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך - וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי עבודה זרה יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה, כמו הנביאים שיש בהם רוח הקודש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', כלומר רוח הקודש יש בו וכאילו רוח הקודש הולך לפנינו... ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות. ואוב וידעוני נתן כוח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלוהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכתיב 'כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלהיכם...'

(רשב"ם שמות לב, ד)

 

אלה אלהיך ישראל - אין טיפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם עד היום ונעשה עגל מסכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת והרוח שיש בו העֶלום משם.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

'קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו' - הם שיערו שמשה מת בתאונה, ולכן תבעו מיד אהרון מין דמות של "משה" שלא תאבד לעולם. ברם, השתתת ביטחונם בעתידם על קיומה של דמות משה, ואמונת ההבל, שיכול ורשאי אדם לשעות לעצמו דמות "משה", אף חייב לעשותה - הללו הם פרי דמיון המנוגד בתכלית הניגוד לאמיתות היסוד של אמונת ישראל בדבר מהותו של ה' והיחסים ההדדיים שבין ה' ובני האדם.

(הרש"ר הירש שמות לב, א)

 

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה - אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של רונן אחיטוב

כי בשש משה (לב א)

כיוון שנאמרה להם פרשת שבת, אמרו ישראל: הרי משה כאלקינו הוא. זה נאמר בו "כי ששת ימים" (לא, יז) וזה נאמר בו "כי בשש משה", אל תקרא 'בושש' אלא 'בשש'. זה נאמר בו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (כ, ב), וזה הוא שהעלנו ממצרים, שנאמר בו "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ טז). ומניין שכך אמרו, שנאמר "זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים".

אמרו: משה איש הוא ואלוה הוא, ואין רצוננו באל איש, שנאמר "לא איש אל" (במדבר כג יט). באו אמרו לאהרון "קום עשה לנו אלהים".

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.