וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה': רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (שמות לג, יב-יג)

 

 

ויאמר משה. ראה - כאומר: ראה הצרה שאני עומד בה.

(אבן עזרא שם, שם)

 

בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר 'הודיעני נא את דרכיך' - אמר לפניו: רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?

...אלא הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור;

רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור; רשע ורע לו - רשע גמור.

(בבלי ברכות ז, ע"א)

 

תמים היה בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך אבל צדיק תמים משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו (וכן הוא לשון חז"ל ברכות ז, ע"א דמחלק בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. דזה בצדיק גמור וזה בצדיק שאינו גמור ולא נתבאר מהו גמור ומהו שאינו גמור. אבל הענין יבואר ע"פ המקרא בישעיה ג' אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ואמרו ע"ז בקידושין מ' 'וכי יש צדיק וטוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות וזהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בזה: 'אוי לרשע רע' וכי יש רשע רע, ויש שאינו רע? אלא, רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע. למדנו דצדיק שטוב לשמים ולבריות עליו נאמר 'כי פרי מעלליהם יאכלו' היינו אוכל פירותיו בעולם הזה.

(העמק דבר בראשית ו, ט)

 

 

משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - עגל וכריזמה

רונן אחיטוב

רבים עסקו בשאלה מה גרם להם, לבני ישראל, לחטא הנורא של מעשה העגל בסמיכות כה רבה לניסים רבים שחוו. תשובות רבות ניתנו לשאלה, ורובן עוסקות בה כשאלה תיאולוגית. ננסה לדון בשאלה על סמך הפסוק בו מסבירים החוטאים עצמם את חטאם:

וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (לב, א)

ההנחה העומדת ביסוד הפסוק היא שמשה הוא האלוהים ההולך לפני העם, והוא שהוציאם ממצרים. אך כיוון שמשה אבד, יש צורך בתחליף שילך לפני העם במקומו.

לדמותו של משה בעיני העם יש, אם כן, חלק משמעותי בחטא העגל. מתברר שהחטא אינו תלוי רק ביחסים שבין העם לקב"ה, אלא גם למשה יש חלק - אמנם פאסיבי בלבד - בחטא. משה נתפס בעיני העם כדמות אלוהית, ולא רק כאדם. אמנם יתכן שמשה אינו האל היחיד בעיניהם, ואולי יש גם אל גבוה ממנו, אבל ללא ספק , לדעתם משה הוא האל שהוציאם ממצרים.

במבט ראשון נראים לנו הדברים כשגיאה חמורה ומסוכנת, אבל בעיון בכתובים ואף במדרשי חז"ל מתברר שאכן יש רגלים לסברה זו. נציג כאן ארבעה פסוקים ואף מדרש חז"ל, התומכים בתפיסת משה כיצור על אנושי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. (שמות ז, א)

וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. (שמות יד, לא)

וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם. (במדבר כ, טז)

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. (דברים לג, א)

'תפלה למשה איש האלהים' - אם איש למה אלהים, ואם אלהים למה איש? אלא בשעה שהיה עומד לפני פרעה נקרא אלהים, שנאמר (שמות ז, א) "ראה נתתיך אלהים לפרעה", בשעה שברח מפניו נקרא איש. דבר אחר, בשעה שהושלך ליאור נקרא איש, וכשהפך אותו לדם נקרא אלהים (...) א"ר אבין: ממחציתו ולמטה נקרא איש (מחציו ולמעלה אלהים). (מדרש תהילים צ)

הפסוקים המובאים כאן תומכים בסברה שמשה היה יותר מאדם. הוא מכונה במפורש "אלוהים", והוא מושא לאמונה לצד הקב"ה. הוא מכונה גם "מלאך", ואולי הביטוי הברור ביותר הוא הכינוי "איש האלהים" שהמדרש אכן מפרשו כפשוטו: משה היה - לפחות באופן חלקי - אלוה.

אמנם את המדרש ניתן לקרוא כתגובה לאותו האיש, שנתפס בעיני מאמיניו גם הוא כמיזוג של אנוש ואלוה, אבל אין לכחש כי גם הפסוקים המובאים עשויים לבסס תפיסה כזאת.

אם משה הוא אכן אלוהי, ובני ישראל תלויים בו, כיצד יוכלו לשרוד ללא מנהיגם-אלוהיהם? הצורך בתחליף הוא אכן אמיתי ומוצדק, ותחליף כזה איננו בנמצא: אין אהרון יכול למלאו. לכן אין לתמוה על חטא העגל.

התגובה הראשונה של הקב"ה על החטא היא בדבריו למשה "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הקב"ה חוזר, אולי באירוניה, על התפיסה העממית של עובדי העגל: משה הוא שהעלה את ישראל ממצרים! לא ע"י שרף ולא ע"י הקב"ה אלא משה בכבודו ובעצמו...

נראה שקנאתו של הקב"ה אינה מופנית כלפי העגל, שאינו אלא גוש זהב, אלא כלפי משה נביאו, שירש את תהילתו של "אל מוציאם ממצרים".

אך משה מתקן את התיאור ואומר "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות לב, יא). מסתבר כי משה אינו שותף לפולחן האישיות שסביבו, אלא הוא מדייק וקובע כי הקב"ה הוא הגואל ואין בלתו. זו הדרך היחידה להעביר את חרון אפו של הקב"ה.

משה, בענוותו הרבה, מדגיש את מודעותו שלו לחלוקת התפקידים בינו לבין הקב"ה. אמנם העם אינו שותף לתפיסה של משה, אבל לפחות הוא עצמו אינו שוגה באשליות. המודעות האישית הזאת שלו עדיין משפיעה ומונעת את העצמת השגיאה העממית.

כלפי מה אמורים הדברים? אנשי אלוהים כריזמטיים מסתובבים בינינו גם היום. ואכן, המילה "כריזמה", במקורה היווני, משמעה מתת אל. היכולת של אדם להקסים ולהוביל אחריו אנשים נתפסת כמתנה אלוהית הנתונה לו, ומבחינה זו ניתן להצדיק את הדימוי השגור של אדם כריזמטי כמבורך או אף כמייצג את האל עלי אדמות. אין להאשים את אותם אנשים על יכולותיהם הפנומנאליות, ועל שהם נתפסים בעיני ההמון כעל אנושיים. הכוח הרב שבידיהם יכול להיות מנותב למטרות קדושות וחשובות של גאולה, תיקון וחינוך.

אבל כאשר אותם מנהיגים כריזמטיים מתפתים להאמין בעצמם בכתרים שנקשרו להם, אורבת להם ולציבור כולו סכנה נוראה של חטא ה"היבריס". ככל שימשיכו להצליח ולהגיע להישגים ציבוריים רק תלך סכנה זו ותחריף:

אם המנהיג "איש האלוהים" נכשל, כיצד נתמודד עם האסון? האם נייחס את הכישלון לקב"ה עצמו?

ואם לא נכשל, מי יחליף את משה ש"לא ידענו מה היה לו"?

מהסיפור המקראי עולה שגם משה, שבשום אופן לא נפל למלכודת ה"היבריס", לא הצליח למנוע את חטא העגל שנקשר בדמותו. מכאן ניתן להסיק כי בסופו של חשבון, חוזרת האחריות ומוטלת על המאמין עצמו ולא רק על המנהיג הכריזמטי. ההתמודדות עם הסכנה של האלהת המנהיג הנערץ מוטלת לא רק לפתחו של המנהיג עצמו, שיכולתו למנעה מוגבלת. פרשת חטא העגל מלמדת אותנו כי גם הציבור חייב להשקיע מאמץ להתגבר על התלות הרוחנית, כדי שלא ימצא את עצמו שוב רוקד סביב עגל זהב קדוש.

רונן אחיטוב ממצפה נטופה - מורה ודרשן

 

 

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ...

אמר רבי אבא בר אחא: אין את(ה) יכול לעמוד על אופיה של אומה זו; נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין.

(ירושלמי שקלים א , א)

 

הביטוי הסמלי שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא - מחצית השקל. תרומתו של היחיד - אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות - מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד - לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן, אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו: "לא עליך המלאכה לגמור". אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם: בשקל הקודש - עשרים גרה השקל, ותרומת היחיד - עשר גרה, הווה אומר, תרומתו כשלעצמה, מבחינה סובייקטיבית תהא דבר שלם ומעוגל. תרומתו תהא הדבר השלם אשר בכוחו לעשות, ועליו לשקול אותו במאזני מצפונו. פעולתו היא רק מקצת, מעט מזעיר, ביחס לדבר השלם שיש לעושתו, אך מכל מקום חובתו היא שלא לחסוך כל מאמץ, כל כשרון וכל הון כדי לקדם את עשיית הדבר השלם ואת אושרו של הכלל: אף על פי ש"לא עליך המלאכה לגמור", מכל מקום "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". מחצית השקל שלו תהא עשר גרה בשקל הקודש.

 (הרש"ר הירש שמות ל, יג)

 

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

(שמות לא, יח,; לב, א)

 

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה - מופרכת מעיקרה... אין ניסים גלויים - מאורעות נפלאים חד-פעמיים - משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות עמ' 399)

 

כל הקדושות: ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם... כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה... כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.

(משך חכמה שמות לב, יט)

 

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו להבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

 

 

"פנים אל פנים"

'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' אמר לו הקב"ה: לא כך התניתי עמך כשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך, וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצין את פני? חזור בך והכנס למחנה שנאמר 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'.

(שמות רבה פרשה מה)

 

'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'. אין אנו יודעין אם השפל הגביה עצמו, אם הגבוה השפיל. אמר רבי יהושע בן לוי: כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו, שנאמר: 'וירד ה' באהל'.

(תנחומא כי תשא סימן כז)

 

...משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר 'פה אל פה אדבר בו' ונאמר 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' ונאמר 'ותמונת ה' יביט' כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.

כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר 'כאשר ידבר איש אל רעהו' כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם.

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות יסודי התורה ז, ו)

 

 

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

(מתוך ההפטרה לפרשת פרה, יחזקאל לו)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.