וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר:

לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?

... וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

 

 

"ויחל" - מחלה, מחילה או חילול

'ויחל משה את פני ה'' - אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו.

ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא 'ויחַל' וכתיב התם (במדבר ל') 'לא יחֵל דברו' -ואמר מר: הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו.

ושמואל אמר: מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (שמות ל"ב) 'ואם אין מחני נא מספרך'.

אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים.

ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

 (בבלי ברכות לב ע"א)

 

 

ברית סיני וברית נקרת הסלע

יהונתן צ'פמן

מוקדש לפרופ' יעקב מילגרום, בהגיעו לגבורות

בהקדמה לפירושו על ספר במדבר, (The Book of Numbers (JPS Bible Commentary; Philadelphia, 1996), commentary by Jacob Milgrom.) מגדיר פרופ' יעקב מילגרום את מבנהו של ה"הקסטאטוכה" - כלומר, "השישיה," יחידה הכלולה מחמשה חומשי התורה וספר יהושע - כ"grand introversion". כוונתו למין גרסה מורחבת של צורת ה"כיאסמה" (chiasm), או צורת ABB'A', בו שני אלמנטים משולבים בסדר הפוך. במקרה דנן, יש סדרה של מקרים או אירועים תואמים לאורך כל ששת הספרים, מסודרים באופן סימטרי סביב נקודה מרכזית, בצורה דמוית-פירמידה. מבנה זה יוצר תחושה של איזון, של סכימה הנעה "משעבוד" ל"גאולה" הממקד את תשומת הלב בנקודה המרכזית של המבנה.

 לעניינינו, לפי תפיסה זו, מרכז הכובד של כל התורה הוא התגלות ה א-להים למשה בנקרת הצור, בפרשתנו

 מהי חשיבותו של אירוע זה?

כדי להבין התגלות זו בנקרת הצור, הכוללת בתוכה י"ג מדות הרחמים של הא-ל, עלינו להבין את הקשרו : חטא העגל. לאירוע זה בעל תהודה חזקה בהגות היהודית לדורותיה. אפשר לומר, בהסתייגות מסוימת, שחטא זה ממלא ביהדות תפקיד דומה במקצת לתפקידו של "החטא הקדמון" במיתוס הנוצרי. אך, לעומת "החטא הקדמון", חטא העגל אינו חטאו של אדם בודד (או זוג), אלא הוא "החטא" של עם ישראל כולו; מעשה בו הם בגדו בברית שכרתו בסיני, שבועות ספורים בלבד אחרי שאמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה." הדימוי שחוזר ונשנה בהקשר זה הוא של אישה בוגדנית. לפי קריאה נפוצה, שבירת הלוחות היתה קריעת שטר הכתובה של האישה: או מתוך כעס, או כתרגיל חכם ומהיר של משה רבנו שנועד להקטין את אשמת העם.

ברבים מהדיונים בנושא זה בין בעלי המדרש ופרשני המקרא בימי הביניים , יש נטייה מובהקת לומר שלא בוצע כאן חטא של עבודה זרה ממש, אלא משהו אחר, פחות חמור. אפשר אולי להבין את הדבר כך: כאשר הקב"ה נתן תורה לעם ישראל ע"י משה, הוא ציפה שישמרוה בנאמנות ובמסירות והתלהבות, כעבדים נאמנים, מתוך ההבנה שכל מה שיש להם הוא תודות לגואלם האלהי.

אך הקב"ה לא לקח בחשבון שבני אדם הם - פשוט בני אדם. מה שעניין אותם באמת היו כל הדברים הפרוזאיים של חיי החולין: לקום בבוקר ולדעת שיש להם מספיק אוכל, להם ולנשיהם ולילדים, מקום מחסה מהקור הנוראי של לילות המדבר, ומהשמש הלוהטת; שיש להם הגנה מחיות רעות ומבני אדם רעים; שמדי פעם הם יכולים גם ליהנות קצת מהחיים -- אולי לקום ולשיר ולרקוד, או לשבת מסביב למדורה ולספר ספורים על דברים שהיו ושלא היו… כך היה הדבר אתם, וכך הוא גם אצלנו, עם כל הקדמה הטכנולוגית והתחכום של "המאה ה21".

לתוך תמונה זו פרץ משה רבינו עם אלהיו ועם התגלותו. האנשים אמנם ראו קולות וברקים וחוו חוויה מלאת הוד והדר -- אך, היה קשה להם להגדיר מה זה בדיוק היה. בעצם, הם פחדו כל כך שכל פעם שהם שמעו את קול ה', הם "קפצו אחוריו" שנים-עשר מיל; ואחרי שני הדברות הראשונים הם כבר אמרו למשה, "דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות כ,טז). ההתגלות האמיתית השלמה היתה אך ורק למשה, שקיבל תפקיד של "מתווך" בין ה' ובין העם (וראו ברמב"ם, במורה נבוכים ב,לג). בשביל העם, הדמויות של הקב"ה ומשה רבנו היו מעורבות בבליל מעורפל של אימה ויראה ושל "הלגמרי אחֵר" -- שתורגם לתחושת הקדושה.

האם הדברים עם אנשים "קדושים" - עם נביאים, עם בעלי שם, עם אלו שיש להם כוחות מיוחדים אינם מתנהלים לרוב בצורה דומה?

 כל מי שביקר פעם בקברו של הבאבא סאלי בנתיבות, של רשב"י במירון, או שראה הפולחן סביב הרבי מלובביץ' ז"ל ואפילו סביב תמונתו - יווכח עד כמה בני-אדם, ואפילו יהודים שומרי מצוות ויראי שמים האמונים על הדיבר של "לא תעשה לך", יכולים לחצות בקלות את הגבול המפריד בין יראת כבוד לאדם נערץ, לסגידה לבשר ודם ובן-תמותה! דתיות עממית יכולה להיות הפכפכה, אך רגשנית מאד. משה היה המנהיג האהוב שנתן לעם הכוח הנפשי לפרוק את עול שעבוד מצרים, למרוד בנוגשי פרעה, לקשור את הכבשים , לשחוט אותם ולהזות את הדם על מזוזות הבתים, על אפם ועל חמתם של המצרים, לארוז את חפציהם, עם המצות הצרורות בשקיהם, ופשוט לעזוב את מצרים. הוא גם היה הדמות המרכזית ביום הגדול והנורא במדבר, בו שמעו את קול ה' מדבר מתוך האש הענן והערפל, והוא היה זה שפירש והסביר להם את הדברים. כך, כשהתורה אומרת "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" (לג, א) - משה לא חזר בשעה שציפו לבואו, אולי איחר קצת, אולי רק בהרגשת העם - מיד התחיל העם לדאוג. "כי זה האיש משה… לא ידענו מה היה לו" (שם).

עקב כך, היה לעם צורך במישהו או במשהו אחר - לא כל כך כדי ללמד אותם או להדריך אותם, אלא להיות סמל למה שהם חשבו לאלהי. האווירה במחנה היתה של בהלה גמורה. דוק בדברי אהרון: "ואשלכהו [הזהב] באש ויצא העגל הזה" (לב,כד). כאילו אף אחד לא עיצב או צר אותו; הדבר פשוט קרה "מעצמו." אפשר לדַמות אירוע מעין זה למסיבה פרועה, בה כולם נמצאים בהשפעת סמים, אלכוהול, מוזיקה סוחפת וריקודים, לצורך פריקת עול לחצי היום-יום. "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה; קול ענות אנכי שומע" (שם, יח) - כלומר: מלמול פרוע של קולות.

מתוך בוקה ומבולקה זו, מביא משה לא-להים מסר פשוט: "תן להם הזדמנות נוספת; תסלח להם. כאלו הם בני אדם : הם נתונים למצבי רוח, מתייאשים בקלות, הם עשויים בעת משבר להיגרר אחרי רגשותיהם הפחותים ביותר, במיוחד אם אין מנהיג חזק בשטח". דמותו של משה באמנות הנוצרית היא דמות של אדם קשוח, רגזן ובלתי מפשר, המשליך את הלוחות ארצה בסערת רגשות. לעומת זאת, מתאר אותו המדרש בצבעים רכים, כדמות אבהית, רחומה, אוהבת, המתמיד בניסיונותיו לשכנע את הקב"ה 'לנחם על הרעה'; בשמות רבה יש שני פרקים ארוכים (מג-מד) המעבירים בפרוטרוט את הטעונים השונים של משה הבאים ללמד זכות על ישראל.

ובכך אנו חוזרים אל שאלתנו המקורית: איזה שעור ברחמים נותן ה' למשה כשהוא "מגלה" לו, בשיא פרשתנו, שלוש עשרה מדות הרחמים? הרי משה יודע היטב את ערכם העליון של רחמים, חמלה, סליחה וכו'. אולי צריכים לקרוא את הפרק קצת אחרת.

 ייתכן שהקב"ה רק מודיע למשה למען הדורות הבאים , שהוא מוותר על ה"ברוגז" שלו, שהוא מעביר על מידותיו, ושדווקא משה צדק לאורך כל הדרך.

התגלות של שבועות והתגלות של יום כפור

תחילתה של ברית זו בעצם בפרשת המבול . בהתחלה, הא-ל ראה את המין האנושי כמושחת, מלא רוע ורשע, בלתי ניתן לתיקון: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו,ה). אך אחרי המבול, אחרי שנח בונה מזבח ומקריב קרבנות, קורה משהו לאלהים כביכול. הוא חוזר בו; הדברים נגעו באיזו נקודה רכה בתוכו, כביכול; עכשיו הוא רואה בני-אדם לא כרשעים גמורים, המורדים נגד מלכות שמים ביד רמה ועושים רשעות לשמה, אלא כחלשים, שבירים, רפים, ילדותיים: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (שם ח,כא). כך, הוא סיכם לעצמו, אין עילה להשמידם; במקום זה, עליו למצוא דרך אחרת להתמודד עם הפגמים והחולשות שבאופי האנושי.

גם בפרקנו מתחיל ה' מנקודה של רוגז וכעס. הוא עשה ברית עם עמו הנבחר, עם צאצאיהם של שלושת האבות, ענקי הרוח והמוסר, והיה רק טבעי שניני ניניהם גם הם יהיו כמותם. אך לא כך היו פני הדברים. תוך כדי השיח עם משה רבנו, התחיל הקב"ה להבין הדברים אחרת. כפי שאמר מרטין בובר בזמנו, כל ידע הוא דיאלוגי: בן אדם לומד, פורץ הגבולות של דפוסי חשיבתו מתוך סיטואציה של דו-שיח עם הזולת. המסר הרדיקלי כאן הוא שכך הדברים גם לגבי הא-ל; האלהים בכבודו ובעצמו, כביכול, לומד תוך כדי דו-שיח. על-ידי הטיפול במצב החדש שנוצר על-ידי חטא העגל, והדיאלוג עם משה הבא בעקבותיו, הוא הבין שיש לשנות את כללי המשחק של האינטראקציה בינו ובין בני ישראלו גם עם האנושות כולה.

כמובן שתפיסה כזו איננה מתקבלת על דעתם של אלו המאמינים בתפיסה אריסטוטלית, רמב"מית של הא-ל, כבלתי משתנה ובלתי ניתן לשינוי, וכהתגלמות של שלֵמות נצחית. אך הא-ל כפי שהוא מתואר בתנ"ך ובמדרש אינו כך - הרי "דברה תורה בלשון בני אדם".

לסיכום: התורה מספרת לנו על שתי התגלויות של הקב"ה, על שני סוגים של גלוי: זו של שבועות, וזו של יום כפור. ( לפי מסורת חז"לית ידועה , ההתגלות בנקרת הצור אירעה ביום כפור). ההתגלות של שבועות היא בסבר פנים חמורות, יש בה צווים מוחלטים, קטיגוריים וחדים, המתגלים בשם "אלהים" - במידת הדין, שאינם משאירים מקום לחולשה אנושית. לעומת זאת, ההתגלות של יום כפור היא התגלות של אהבה, חמלה, סליחה וכפרה, מידות המושרשות בשם הקדוש הוי"ה, המרמז שיש מקום בעולם הן לאדם והן לאלהים כביכול לחזור בתשובה ולהינחם מדרכם הקודמות. מיקומו של שמות ל"ג ול"ד בליבה של ה- grand introversion”" של מילגרום מאותת לנו שאולי ההתגלות השנייה היא הגדולה בין שניהם.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המומחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי בשם "חיצי יהונתן" על פרשת השבוע (באנגלית). המעונינים יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני yonarand@internet-zahav.net. ניתן להזמין גם גרסה מלאה של דבר תורה זה, המופיע בגרסה אנגלית מורחבת במהדורת האינרטנט של "שבת שלום" בדו"אל זה.

 

"היד החזקה" המתחשבת של משה

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת.

 (אבות דרבי נתן פרק שני משנה ג)

 

כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח,חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים לד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

 

מעמד הר סיני וחטא העגל

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה - מופרכת מעיקרה...

אין ניסים גלויים - מאורעות נפלאים חד-פעמיים - משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

(מתוך עיונים בספר שמות לנחמה ליבוביץ' ז"ל)