כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה

לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר

 נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת

וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. (דברים פרק כד, ה)

 

 

'נקי יהיה לביתו' - ההיא דפרשת שופטים מיירי (מדובר) בשאירס אישה ולא לקחה והלך למלחמה שהולך לביתו, הואיל והיה עם אחיו במלחמה ואח"כ חזר אינה היא המידה שיהא שפוי בביתו מכל וכל וכל אחיו יהיו בצרת פחד המלחמה, דין הוא שיתקן דרכים להולכים במלחמה ויספק להם מים ומזון, אבל הכא מיירי (כאן מדובר) כגון שאירס אישה ולקחה בנישואין שלא יצא במלחמה ולא יתקן להם דרכים ולא יספק להם מים ומזון, ולהכי איצטריך קראי (ולכן היה צריך את הפסוקים) לרבות ביתו וכרמו כעין אשתו.

(חזקוני דברים כד, ה)

 

...נראה שזו היא ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאשרם של כל היחידים, ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

'זה דרך תורתנו'

נַחֵם אילן

בשבוע הקרוב יחול יום השנה השמיני לפטירתה של פרופ' חוה לצרוס-יפה (1998-1930), מגדולי חוקרי תרבות האסלאם ויחסי הגומלין בינה לבין היהדות בימי הביניים ובעת החדשה. במשך כשבע עשרה שנים זכיתי ללמוד בחברותא עם חוה, עד שבועות אחדים לפני מותה. יהיו נא דבריי אלה ציון לזכרה.

פירושו של רבנו בַּחְיַי בן אשר, פרשן המקרא הספרדי, הוא פירוש לקטני בעיקרו. בַּחְיַי היה מבכירי תלמידיו של הרשב"א, ר' שלמה בן אַדְרֶת, גדול חכמי ספרד בשלהי המאה השלוש עשרה, ומי שבזכות תיווכו זכה הרא"ש, הוא רבנו אשר, להתקבל כרבה של טולדו בשנת 1306. אגב הדיון במצוות השמיטה שבפרשת 'ראה', ציין בַּחְיַי את מועד כתיבת הפירוש - שנת ה'נ"א (1291). הפירוש מושתת בראש ובראשונה על פירוש הרמב"ן, שחי בספרד כיובל שנים לפניו והטביע חותם בל יימחה על פרשנות המקרא מאז ועד ימינו. עוד התבסס בַּחְיַי על פירושי ר' אברהם בן עזרא, רש"י וספרות התלמוד והמדרש. בַּחְיַי הצהיר במפורש בהקדמתו על האופי הלקטני של פירושו, ועם זאת 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש' (חגיגה ג ע"א). אדגים את הטיעון הזה באמצעות עיון בקטע קצר ששיבץ בַּחְיַי בפירושו לציווי 'לא תתעמר בה' (דברים כא יד), המופיע סמוך לתחילת הפרשה והמוסב על אשת יפת תואר.

תחילה הסביר בַּחְיַי מה פשר המילה 'תתעמר' והלך בזה בעקבות הרמב"ן בפירושו על אתר. אחר כך דן בהקשר הספרותי של פרשת אשת יפת תואר ובעניינים הבאים אחריה, והביא מדברי המדרש על הזיקה שבין פרשה זו לפרשת בן סורר ומורה. הדברים ידועים ומקורם במדרש. אלא שכאן הוסיף בַּחְיַי משהו משלו, ובזה אתמקד. וזו לשונו:

ולמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, שהרי נשואין הללו אינן ראוין, ואע"פ שנתגיירה אין זה גירות שלמה, שלא עשתה כן אלא מיראה ומפחד החרב, שאפילו מי שבא להתגייר מעצמו אמרו רז"ל שבודקין אחריו שמא בשביל ממון הוא מתגייר, או בשביל שררה שיזכה בו, או בשביל הפחד או בשביל חשק, ואם הוא איש שמא נתן עיניו באשה יהודית, ואם היא אשה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. זה דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם, זו באה לנצח ולהתגבר בכח החרב לכל מי שימאן להאמין, וזו באה לנצח בכח הדברים ודברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן, והוא שהתנבא עליה דניאל... [ההדגשה שלי - נ"א] (רבינו בַּחְיַי, ביאור על התורה, מהדורת ח"ד שעוועל, ג, ירושלים תשמ"ב, עמ' שעט)

תחילת המובאה שממנה ציטטתי מבוססת על דברי הרמב"ם במשנה תורה. בהמשך בַּחְיַי נושא ונותן בהלכות גרים, ושוב אין חידוש של ממש בדבריו. ועם זאת יש שלושה עניינים עקרוניים בתוספת של בַּחְיַי על דברי הרמב"ם.

א.      מתברר שאף שחלפו כמאה וחמישים שנה מאז שהמֻוַחִּדוּן אילצו את יהודי ספרד להמיר את דתם לאסלאם או להימלט מארצם, טרם נמוגה הטראומה שעוררו. האסלאם על פי בַּחְיַי הוא אסלאם הפועל בכוח החרב.

ב.      הסממן המאפיין את הנצרות אליבא דבַּחְיַי היא תרבות הוויכוחים, ששיאה אכן היה במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה. מן הסתם בַּחְיַי היה מודע למחיר שנאלץ הרמב"ן לשלם בגין נצחונו בוויכוח בשנת 1263 - הרמב"ן נאלץ לברוח לקצהו המזרחי של הים התיכון, לארץ ישראל. בַּחְיַי טוען שדרך הוויכוח של הנוצרים היא 'דברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן'. הטענה היא כפולה: מצד אחד הם משדלים ומצד אחר מייחסים לאמונה היהודית דברים בלתי נכונים - הכול כדי להעביר יהודים על דתם.

ג.        ההתבססות על נבואת דניאל אינה מקרית או אגבית. מאחר שיש בנבואתו התייחסות לעתיד, ודווקא מכיוון שהתאריכים שנקב בהם אינם חד משמעיים, שימשה נבואת דניאל מצע נוח לביסוס העמדות השונות - היהודית והנוצרית כאחת. בַּחְיַי אינו הראשון להסתמך על דניאל. די להזכיר בעניין זה את רב סעדיה גאון (רס"ג) ואת הרמב"ם. אמנם שני המנהיגים הללו לא התפלמסו עם הנוצרים, לפחות לא במישרין, אולם דבריהם שימשו אסמכתא ו'תחמושת' מועילה לחלק מן המתווכחים היהודים במאה השלוש עשרה בספרד.

ובכן, מה?

דבריו של בַּחְיַי על 'דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם' מאירים היטב שלושה מאפיינים מהותיים בכל מהלך פרשני:

א.      כל מאמץ פרשני חותר להתגבר על המתח בין ה'כאן' וה'עכשיו' לבין ה'שם' וה'אז', במיוחד כשהם מיוצגים בטקסט הנחשב והנתפס כטקסט קנוני. ככל שנוקפות השנים הפער גָּדֵל ומחריף, ועמו גובר הצורך בפעולת גישור מאומצת ומתוחכמת יותר.

ב.      המאמץ הפרשני הזה נובע פעמים רבות לא מן הטקסט אלא מן החיים. לשון אחר: אף שמבחינת התהליך הספרותי הפרשן יוצא מן הטקסט, המניע העמוק טמון בחיים ולא בטקסט. הטקסט משמש פעמים רבות רק הזדמנות ואפילו תירוץ להביע את הדברים, ולא יותר מכך; ולפיכך מספק רק אסמכתא לרעיון, אך באמת איננו מקורו. לרעיון יש קיום משל עצמו, ורק מחמת שהפירוש (וכמוהו הדרשה) מובעים בחברה שמרנית, נזקק הפרשן-הדרשן לעגן את חידושו במקראות. יתירה מזו: פעמים רבות יחתור הפרשן-הדרשן להסוות את חידושו ולעמעם אותו, בטענה שהכול נמצא כבר בדברי קודמיו.

ג.        ולכן, עצם ההתייחסות לסוגיה כלשהי בתוך טקסט פרשני אינה מלמדת על איזשהו קושי הטמון בו. אַל לקורא התמים ללכת שולל אחר מיקום הדברים והקשרם המסוים ולהתאמץ למצוא בכל מחיר קשר של ממש בין התשתית הטקסטואלית לבין דברי הפרשן. יש פעמים שההקשר טפל ומשני, והעיקר נעוץ בעצם התוספת, שיש לה עמידה בפני עצמה. דומני שדברים אלה יפים במיוחד דווקא כשמדובר בחיבור שמלכתחילה נועד ללקט מדברי קודמים ואינו מתיימר לחדש. עיון מדוקדק באופני ההבאה מחיבורים שקדמו לו, ובמיוחד איתור וניתוח ההתבטאויות שהן תוספת וחידוש של המחבר-הלקטן, יכולים לרמוז ולעתים גם לחשוף את נקודות התורפה ואת 'הבטן הרכה' של הפרשן ובני דורו.

הפסקה הקצרה שהבאתי מדברי בַּחְיַי מלמדת מהן החוויות המעצבות התרבותיות של בַּחְיַי. היא מבהירה עד כמה חש מאוים מגל האִסְלוּם בכוח גם בסביבתו הנוצרית, כמאה וחמישים שנה לאחר שגל זה כבר עבר מן העולם, ועד כמה השפיעה תרבות הוויכוחים על האופן שבו תפס את הנצרות בימיו ובמקומו.

פסקה זו ואחרות מאפשרות לחשוף ולשחזר חלק מן ההקשר התרבותי שבו נכתב הפירוש, מעבר להתבטאויות מפורשות של המחבר. תרומתה של הפסקה חורגת אפוא מהקשרהּ הספרותי המקומי ויש בה תרומה עקרונית להבנת הפירוש ורקעו.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

 

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג)

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. (דברים פרק כב)

"שור אחיך" ובמשפטים כתוב "אויבך", משום דב'ערבי פסחים' (פסחים פרק י') אמר : מי שרי לשנויי? (האם מותר לשנוא?) הרי כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך"? ומוקי (והוא מתרץ) בראה בו שעבר עבירה וזה היה קודם חטא העגל, אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז היה מותר לשנוא אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעוונות, אם יראה אדם בחברו חֵטא, אם יפשפש במעשיו ימצא בו כמה מכשולים ופקפוקים, לכן אסור לשנוא איש כזה , אלא רק מי שהוא בעצמו סר-מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו: 'ראיתי בני עליה והמה מועטים' לכן כתוב "אחיך".

("משך חכמה" לר' מאיר שמחה דברים כב, א)

 

...אדם השומר מצוות אינו רשאי לראות בחברו אויב או שונא, ואילו אדם שאיננו מקבל עליו עול תורה ומצוות, מן הסתם לא יראה עצמו חייב בהשבת אבֵדה, וממילא לא יחזיר אותה, ונמצא שהדברים נאמרו כאן לריק.

לכן מפרש הרב את הביטויים "אויבך" ו"ושנאך" במשמעות מליצית, המכוונת כלפי בעל-עבירה - העבריין שמבחינה אובייקטיבית הוא שנאוי, וראוי להחשב "אויבו" ו"שונאו" של האדם שומר התורה והמצוות, ורק אדם שהוא סר-מרע וצדיק תמים בדרכיו, אולי היתה לו הצדקה לשנוא את הרשע.

סמוך למתן תורה היו ישראל מכריזי "נעשה ונשמע" ממלכת גוי קדשו, וחזקתו של כל אדם מישראל, שהיה מקיים מצוות ועובד את ה'. במסגרת ציבור כזה, עובר עבירה הוגדר אדם שפרץ גדרי עולם, ומותר היה להתייחס אליו כאל 'אויב' או 'שונא', משום היותו בגדר תופעה חריגה.

לעומת זאת סדרת "כי תצא" נאמרה כארבעים שנה לאחר מעשה העגל, לדור השני של יוצאי מצרים, שהיו כולם בגדר עוברי עבירה ומרי בה' ובתורתו, עליהם נאמר במפורש "תרבות אנשים חטאים", ולמעשה, אנו כולנו בני כל הדורות בקטגוריה זו, במצב דברים זה אם אדם מוצא בחברו חֵטא כלשהו, מן הראוי שיפשפש תחילה במעשי עצמו, ואין ספק שימצא בהם עיוותים ופגמים; ומאחר שבימינו כולנו שקועים בעבירות, ו'בני עלייה' מועטים ונער יספרם, אין זכות לשום אדם בישראל להתייחס אל זולתו כ'אויב' או 'שונא' גם אם הוא בעל-עבירה, אלא עליו לראות בו כאילו הוא 'אחיו' שהיר הוא עצמו איננו טוב ממנו, וכל המוצא פסול ופגם בחברו, במומו של עצמו הוא פוסל.

בתנאים אלו פקעה ונשללה מאתנו הזכות לפסול אחרים, ואין לנון רשות או הצדקה לראות בהם 'שונאים' או 'אויבים', שהרי כולנו בעוונותינו הרבים "אנשים אחים אנחנו", וחייבים אנו לסייע לכל אדם הנתון במצוקה מבלי לבדוק בציציותיו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 864)

 

מחיית עמלק - לשעה ולדורות

"תמחה את זכר עמלק" - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו - אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם.

(פסיקתא רבתי פרשה יב)

 

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה,ה)

 

"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב - על-ידי עצם גורלך ודוגמתך - את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" - וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כה, יט, נכתב בערך ב-1860)