כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ

וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו

כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר

 וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. (דברים כ"ג א')

 

 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר'. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו'.

 (משנה גיטין ט, י)

 

אמר רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב יג-יד) 'וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ'.

 (בבלי גיטין צ, ע"ב)

 

מזבח מוריד עליו דמעות וכו'. פי' כי אין לך חבור ודבוק כמו שיש לאיש אל אשתו, ובפרט אשתו ראשונה. כי אשתו ראשונה בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני', ולכך החבור והדבור הוא לגמרי. ולכך המזבח שהוא חבור ודבוק בין ישראל ובין אביהם שבשמים, שלכך ציוה התורה שלא תניף על אבני המזבח ברזל, שנאמר (שמות כ') 'כי חרבך הנפת עליה ותחלליה', שאין להניף ברזל שהוא מחתך ומשחית על המזבח שהוא עושה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וישראל נקראים אשה להקב"ה בכתוב, והמזבח הוא החבור והדבוק בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכך אמר כי מזבח מוריד דמעות. כי הפסד חבור ודבוק זה שיש בין איש ובין אשתו הוא חבור בעצם שכך נבראו והיה לבשר אחד, ודבר זה נחשב הפסד למזבח שהוא גם (כן) חבור בין איש לאשה כמו שאמרנו. ולכך אמר מזבח מוריד עליו דמעות, כי הדמעות הם הפסד לבוכה, כי כאשר מגיע המיתה לאדם אחד קרובים שהם בשר מבשרו בוכים עליו, כי ההפסד זה שייך לו כאשר הגיע לאותו שהוא עצמו ובשרו ולכך מוריד דמעות שהוא הפסד, וכאשר מגרש אשתו ראשונה מפריד דבר שהוא עצם החבור, דבר זה נחשב כאלו מגיע הפסד זה אל המזבח שהוא ג"כ חבור בין ישראל ובין אביהם שבשמים.

(חידושי אגדות למהר"ל מפראג חלק, עמ' קמב, מסכת סנהדרין)

 

 

 

כושר העיתוי של משה רבנו

גיל נתיב

כמעט ארבעים שנה המתין משה רבנו עד שיכול היה להורות לעם ישראל בערבות מואב "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו..." (דברים כג 8) לא קשה לתאר מה היה קורה אילו, חס ושלום, היה משה אומר מלים אלו במעמד הר סיני, שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים. רבבות אחיו, עבדים משוחררים, היו נקהלים עליו בצעקות זעם: "לא תתעב מצרי'? מי אתה, שמאלני כבד-פה, שתטיף לנו מוסר?! איך היית מרגיש אילו היו חוטפים את התינוק שלך, בן שכל כך השתוקקת לו, וזורקים אותו ליאור טרף לתנינים?! מעולם לא עבדת עבודת פרך מעלות השחר עד חשיכה תחת צליפות נוגש מצרי! גדלת מפונק בארמון של רשע כבד-לב ואתה מעז לומר לנו שלא נתעב אותם?! ברח לך חזרה לארמון פרעה ותטיף שם מוסר". משה ידע שכשם שמצווה עליו לומר דבר הנשמע, כך מצווה עליו לא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן המתין עד שדור יוצאי מצרים עבר מן העולם ורק אז השמיע את הציווי "לא תתעב מצרי" באזני דור שמעולם לא סבל על גבו את צליפות השוט המצרי.

רש"י עורך הבחנה בין העמים הנזכרים בפרשת 'כי תצא': עמונים ומואבים "אשר לא קידמו אתכם בלחם ומים... ואשר שכר עליך את בלעם... לקללך" לעומת עמים שניסו להרוג את ישראל, אדומים בחרב, מצריים בהטבעה. דווקא הראשונים אסורים עולמית בקשרי חיתון, והאחרונים מותרים בחיתון עם ישראל מדור שלישי "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה והעולם הבא". רק המתבונן בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית עשוי להסכים עם פירוש רש"י. אין סיכוי לשכנע ניצול שואה שאסור לתעב גרמנים כי הם רצו רק לכלות את גוף ישראל, אך לא התיימרו להמיר את דתנו או לגרום לנו 'לחטוא' ולהפסיד חלקנו בעולם הבא...

במה זכה משה לומר "לא תתעב מצרי"? הרי הוא ראה בסבלות אחיו ואפילו הרג בידיו נוגש מצרי שהתעלל בבן עמו? משה ראה את המצרים גם מזווית אחרת בשנים בהן גדל בארמון פרעה. בני ישראל הכירו את מצריים רק דרך צליפות הנוגשים וגזירות פרעה. משה, אשר לא פרך גופו ונפשו בעבודת פרך, זכה להכיר לא רק את הכוחניות והאכזריות של מצרים, אלא גם את המדע, הניסיון היופי והחכמה של החכמים החרטומים והחונטים של אומה זו. משה זכה להכיר מקרוב ולשלב באישיותו ובמנהיגותו לא שתי תרבויות כי אם שלוש: הוא גם בילה שנים במדבר כרועה צאן יתרו חותנו... כך היו לו שלוש פרספקטיבות ועולמו היה תלת-מימדי...

בראש ובראשונה למד משה רבנו לדעת שבכל עמי העולם, גם בעמו שלו, יש טובים ורעים ובינוניים. גם בין המצרים היו אנשי מצפון ומוסר, כגון שפרה ופועה, המצריות המיילדות את העבריות,¹ אשר הזדהו עם סבל העבריים והיו אפילו מוכנות לסכן עצמן ולהפר את צווי השלטון. היו מצריים אשר מסיבות של ריאליזם-פוליטי (לאו דווקא הומניזם) הבינו שאי אפשר להחזיק עם שלם משועבד לאורך זמן. קולם של אלה גבר כאשר המכות הלכו והחמירו והם ניסו לשכנע את פרעה "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?" (שמות י 4)

האם היה צד שני למטבע של שעבוד בנ"י במצרים? מנקודת המבט שלנו, המצרים היו כפויי טובה כלפי עמו של יוסף, ופרעה היה אנטישמי שהעליל עלילת שווא על בני ישראל, שהם כביכול 'גייס חמישי' המחכה להזדמנות להתחבר לשונאי מצרים. משה יכול היה להבין, גם אם לא להסכים, עם נקודת המבט המצרית: "הרי בני יעקב התחייבו כשהגיעו לכאן "לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן... כי כבד הרעב בארץ כנען" (בראשית מז 4) - כלומר לא באנו להשתקע במצרים, נשוב לארצנו כשישתפר המצב שם. שבע שנות הרעב חלפו כבר לפני שנות דור או יותר, אך העברים עדיין בארצנו ואינם מראים שום סימן שכוונתם לחזור ל'ארץ המובטחת' ע"י אלהיהם! אין הם מנסים להשתלב בעבודת אדמה, כמונו המצרים, אלא מתעקשים להמשיך בעבודתם הבזויה כרועי צאן. אמנם היה עברי בשם יוסף שהציל את המצב בארצנו כשפתר חלומות וצבר אסמים מלאים בשנות השפע, אך האם נמשיך להיות אסירי תודה לקרובי משפחתו לנצח? ועוד, בימי יוסף הם היו 'חמולה' של שבעים נפש, קצב הריבוי שלהם הוא כזה שהם כבר עם רב, ואנו עלולים למצוא עצמנו במיעוט בארצנו" כך החל הסחף ביחס המצרים לצאצאי יעקב ויוסף, ולכן מזכיר לנו רש"י את שבח מצריים: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור... מה טעם? שהיו לכם אכסניה בשעת דחק" - אירוח שבעים נפש של בית יעקב במצרים בשנות הרעב איננו דבר המובן מאליו. לא כל אומה מוכנה לפתוח את שעריה לפליטים מארצות מצוקה ורעב, ולכן מצווה עלינו לזכור למצרים לא רק צרות אחרונות אלא גם את החסד הראשון.

1. הדעה שהמיילדות שפרה ופועה היו מצריות נמצאת כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני, במדרש תדשא, אצל אברבנל בימי הביניים, שד"ל ומלבי"ם. ראה ספרו של פנחס פלאי Torah Today וגם נחמה ליבוביץ (עיונים בספר שמות עמ' 31-33) מביאה מספר פרשנים התומכים בזיהוי זה של המיילדות.

 

 

 

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה 'אֱלֹהֶיךָ לְךָ נַחֲלָה.

 (דברים כא, כב-כג)

כי קללת אלהים תלוי - זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו משל לשני אחים תואמים שהיו דומין זה לזה אחד נעשה שר ואחד נתפס ללסטיות ונתלה כל הרואה אותו אומר השר תלוי כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול כמו והוא קללני קללה נמרצת.

(רש"י דברים כא, כג)

 

כי קללת אלהים תלוי - כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ל"לא תלין", לפי שדרך מגדף להיות נתלה, אני אומר לך - לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים - זה מגדף היה, והרים יד במלך, וזהו גנאי למלך. משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו, אע"פ שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיאמרו ויפרסמו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין. ויש מפרשים - "כי קללת אלהים" - כשרואים אדם תלוי מקללים הדיינים שדנוהו, לכך לפי שמרחמים על העני הנתלה ובאים לידי איסור, דכתיב "אלהים לא תקלל". ורבותינו דרשו "כי קללת אלקים", קל לית בשעה שאדם מצטער או מוטל בבזיון, שכינה אומרת כביכול - "קלני מראשי קלני מזרועי", ואם אומר כן על רשעים, על צדיקים לא כל שכן. ולא תטמא את אדמתך - טעם אחד, כלומר - לכך לא תלין, שאדם מת מטמא הנוגע בו והמאהיל תחתיו, ונמצאו נושאי טהרות לבני אדם טהורים מטמאים .

(רבי יוסף בכור שור שם, שם)

 

 

 

הציפיה לשכר מצווה: גורם מדרבן או מכשלה?

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

(דברים כב ו,ז)

 

יש מצות שמתן שכרה עושר ויש מצות שמתן שכרה כבוד ומה מתן שכרה של מצוה זו? שאם אין לך בנים, אני נותן לך בנים, מנין? שנאמר 'שלח תשלח את האם' ומה שכר אתה נוטל? 'ואת הבנים תקח לך'.

(דברים רבה פרשה ו )

 

אחר (אלישע בן אבויה) ראה אדם אחד עלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת, אמר כתיב (דברים כ"ב) 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' היכן טובו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? ולא ידע שדרשה ר' עקיבא 'למען ייטב לך' - בעולם שכלו טוב 'והארכתי ימים' - לעולם שכלו ארוך.

(קהלת רבה פרשה ז)

 

 

הכל בידי שמים?

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶך כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

(דברים כב , ח)

 

'כי יפול הנופל' - ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב .

(רש"י דברים כב , ח)

 

...'וזה שאמרו חז"ל – 'הכל בידי שמים', זה מנהגו של עולם וקורותיו וטבעו, כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומזלות וגלגלים ומלאכים, הכל בידי שמים'.

(תשובת שהרמב"ם לעובדיה הגר)

 

הוי אומר, כל החוקיות שבטבע, ולכן, המסקנה היא כי דווקא משום ש'הכל בידי שמים', כלומר – משום שחוקי הטבע הם קבועים, לכן יש לעשות מעקה, ועל ידי כך למנוע שהגרביטציה לא תגרום לכך שאותו אדם יפול מעל גג ביתך ויתרסק.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 867)

 

 

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך - כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן - גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמךתוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(הרש"ר הירש דברים כ"ג, י)

 

 

"כי תקצֹר קצירך בשדך ושכחת עֹמר בשדה": מצווה שלא מדעת

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו: צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצות שבתורה? אמר לו: כל מצות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו, אלא הרי הוא אומר (דברים כד) 'כי תקצור וגו'' קבע לו הכתוב ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה - על אחת כמה וכמה!

(תוספתא פאה פרק ג משנה יד)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה (כג, ו)

יכול יאמר אדם: כל קללה לברכה, תלמוד לומר "ונשמרת מכל דבר רע" (שם י). דברי בלעם הפך לברכה, דבר רע שאתה מדבר יהפוך אליך, שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (שם טו), ונאמר "מוצא שפתיך תשמור" (שם כד), שמוצא שפתיך שמור לך. צא ולמד מבלעם, שקילל והפך המקום קללתו לברכה לישראל, ושב והפכה לקללה למואב, שנא' "לא תדרוש שלומם וטובתם" (שם ז).

היחס לקללת בלעם תמוה לכאורה: אם ממילא הוא בירך את ישראל, מדוע נענשו הוא ומואב? – ובכלל: אם אין הקללה חלה ממילא, מה רע בקללה?

הדרשה טוענת כי לקללה שתי תוצאות: את המקולל היא לעיתים מברכת, אך את המקלל היא מקללת. ההתנגדות לקללה היא מטעמי היגיינה של הלשון, ולכן טוענת הדרשה שאדם שמקלל מזהם את עצמו, מעין ערוות דבר (כלומר ערוות דיבור). הרעיון שקללה פוגעת במקלל נקשר לפסוק "מוצא שפתיך תשמור", שלפי הפשט עוסק בענייני נדרים, ולא בעניין קללות, אבל ניתן לקשור בין נדר לקללה, שהרי שניהם מחייבים את מי שמבטא אותם.

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.