כי  יקח  איש  אשה  חדשה  לא יצא בצבא ולא יעבר עליו  לכל  דבר,  נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.

                                                                            (דברים כד, ה)

 

טובת הכלל  תלויה במידה רבה באושרו של הפרט.

ואלו  שאין  יוצאין  לעורכי  המלחמה  כל  עיקר ואין מטריחין  אותם  לשום דבר בעולם:

הבונה בית וחנכו והנושא  ארוסתו  או  שייבם  ומי  שחלל  כרמו  אין יוצאין  עד  תום  שנה,  שנאמר:  "נקי  יהיה לביתו שנה אחת  ושמח  את אשתו אשר לקח"  - מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו .

                                                                                                      (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ז , י)

 

חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר לביסוס אושר אשתו...

נראה שזו ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

                                                                                                                                         (מתוך פירוש הרש"ר הירש על  דברים כד, ה)

 

"דרוש וקבל שכר"

דבורה וייסמן

לכאורה,  דינו של "בן סורר ומורה" (דברים כ"א: י"ח-כ"א)  ניראה כאחד האכזריים ביותר והפחות הומאניים בכל התורה כולה. מרבית המתבגרים עוברים שלב של מרד, וגם הם לעיתים אוכלים ושותים בהגזמה–האם התורה באמת התכוונה לכך שהוריהם יביאו אותם בפני זקני העיר להמיתם על ידי סקילה? וכיצד הסוגיה הזאת מתיישבת עם אמונתנו בא-ל רחום וחנון - האם הקדוש ברוך הוא באמת רצה שסכסוך בין דורי במשפחה יסתיים בצורה טראגית כל כך?

כמובן שאפשר לתרֵץ את הקושי הזה על ידי העמדת הסנקציה החריפה כ"כוח הרתעה." דהיינו; איו הכוונה ממש למצות את הדין עד הסוף עם הבן הסורר והמורה, אלא הכוונה שהעונש הצפוי יהווה גורם מרתיע בחינוך הילד. מטרה זו אולי אפילו נרמזת בסוף הפיסקה: "…וביערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו." ובכל זאת, גם כגורם מרתיע, מעורר הדבר סלידה. האם הורים לילדים מסוגלים בכלל לחשוב על עונש כזה? (שלא לדבר על כך שניסיוננו  מראה שהרתעות למיניהן לא תמיד מועילות.)

אם נפנה לפרק שמיני במסכת סנהדרין–קודם למשנה ואחר-כך לגמרא–ניראה שגם חז"ל התמודדו עם הקשיים המוסריים בטקסט הזה. בפרשנותם, הם הורישו לנו דגם מתוחכם, מרתק, מלא תושייה ואפילו הומור כיצד ניתן מחד גיסא, להחזיק את הטקסט המקראי בקדושתו, ומאידך גיסא, לסייג אותו עד שלמעשה ייעלם! ( ממורי ורבי פרופסור מיכאל רוזנק, שמעתי על הפילוסוף הנוצרי אנתוני פלו. הפילוסוף מתאר אל ש"מת המוות של אלף חישוקים.")

חז"ל החלו בצמצום חלות החוק לבנים ולא לבנות. בדרך כלל, אנחנו–או אני, לפחות–רוצה להרחיב את מעמד האישה בתוך ההלכה ואת יישום המצוות גם אצל נשים. אך כאן, "התודעה הפמיניסטית" לא צריכה להיפגע, מכיוון שכך מסלקים כ-  50% מהמקרים האפשריים! לאחר מכן, הם נדרשים לרישא של המשפט: "כי יהיה לאיש בן…"לפי הגיונם, אם הבן היה מתחת לגיל בר מצווה, אזי הוא בלאו הכי אינו בר עונשין. אבל, מהצד השני, אם הוא כבר מבוגר, לא יתייחסו אליו כאל "בן" אלא כאיש בפני עצמו. משמע שחלות העניין היא בתקופה מוגדרת מאד, כמה חודשים סביב גיל בר המצווה! בצורה כזאת, הורדנו עוד את מרבית האפשרויות.

דרכי הפרשנות הולכות ונעשות עוד יותר יצירתיות: חז"ל לדוגמא מניחים הגדרות מינימליות לכמויות הבשר והיין אותן הבן חייב לחסל על מנת להיות מכונה "זולל" ו"סובא". קשה לדמיין שבן אדם יאכל וישתה כל כך הרבה ובכל זאת יישאר בחיים. בהמשך קריאתם הצמודה של הטקסט, חז"ל עומדים על הביטוי "בננו זה…איננו שומע בקולֵנו"(פסוק כ'.) "קולותנו" אין כתוב כאן, אלא "קולֵנו." זאת אומרת, רק במקרה הנדיר ביותר, שבו לשני בני הזוג יש בדיוק אותו קול, מבחינה פיזיקלית–דציבלים וכדומה!–ניתן לחיל את החוק.( אולי נוכל לפרש "קולֵנו" באופן יותר מטאפורי–דהיינו, כאשר ההורים אינם מדברים בקול אחד, כלומר, כשהם מוסרים לילדיהם מסרים חינוכיים סותרים, אז לא נכון להעניש את הילידים בלבד על התנהגות בלתי רצויה. להורים היה בזה חלק מכריע.)

ולבסוף, בבבלי סנהדרין עא ע"א,  כתוב שהמקרה של בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות." במינוח אלגבראי, זאת "קבוצה ריקה."

אם כן, שואלת הגמרא, "למה נכתב?" והתשובה הניתנת, שאיננה מתייחסת כלל לנושא של ההרתעה, היא: "דרוש וקבל שכר". ייתכן ויש מישורים שונים שבהם אפשר להבין אמירה קצרה זו. למשל, כל פיסקה ופיסקה בכתבי הקודש ניתנת ללימוד ועל כל לימוד תורה מובטח לנו שכר. אני מעדיפה להציע פירוש אחר: המקרה הזה, של בן סורר ומורה, הוא למעשה דגם לדרכי פרשנות יצירתיות. את הדגם ניתן ורצוי ליישם גם במקרים נוספים. בתלמוד עצמו אומרים שגם המקרה של "העיר הנידחת" (דברים י"ג: י"ג-י"ז) לא היה ולא עתיד להיות.

הציווי "דרוש וקבל שכר" מציב בפנינו הזדמנויות להפעיל מחד את השכל ומאידך את הרגש המוסרי–שניהם מתת אלוקים לאדם–על מנת להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים ואֶתִּיִים. פרשנות הטקסט הופכת לזירה  לשיתוף פעולה אלוקי-אנושי בכיוון של "תיקון העולם." פרופסור  אליעזר ברקוביץ' זכרונו לברכה אפיין את ההלכה כ"תבונת האפשרי, עדיפות האֶתִּי." בתוך  ההלכה נמצאים מנגנונים העשויים לאפשר התמודדות כזאת מצדם של תלמידי ותלמידות חכמים, בתנאי שהם גם יצירתיים. לו היו יותררבנים בזמננו המפעילים דרכי פרשנות יצירתיות בנוגע למקרים קשים אחרים בהלכה, כגון עגינות וממזרות, ייתכן והיה נחסך לא מעט סבל אנושי וקרנה של תורת ישראל היתה בוודאי עולה בקרב שכבות רבות בעם.

מעניין שמשנה ה' בפרק "בן סוררומורה" מסתיימת במילים אלו: "…שקט…לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם." בדרך כלל, מפרשים שהשקט והפנאי לצדיקים יאפשרו להם ללמוד תורה וגם ללמד אחרים. אני תפילה שנזכה באמת לעתות של רגיעה ושקט, שכולנו נזכה ללמוד יותר תורה, ושנשכיל להפעיל את מנגנוני ההלכה לתועלת המוסרית והחברתית  של כולם.

ד"ר דבורה וייסמן, ממייסדי "קהילת ידידיה, מנהלת מכון כרם בירושלים להכשרת מורים לחינוך הומניסטי-יהודי .

 

 

"כי תצא למלחמה"

קדיש גולדברג

 

מפורסמים הם דברי רש"י המאירים את עינינו לגבי הקשר שבין פרשיות "יפת תואר", "אחת שנואה" ו"בן סורר ומורה":

"ולקחת לך לאשה": לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות אלו.

 

רש"י ראה לנכון להתחיל את שרשרת הסיבה והמסובב עם הפסוק השני של הפרשיה: "וראיתה בשביה אשת יפת-תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה." האם יהיה זה לא נכון להציע שאת תחילת השרשרת יש לראות בדברי הפתיחה של הפרשיה: "כי תצא למלחמה". מאיר רש"י: "במלחמת רשות הכתוב מדבר". ואז ניתן להוסיף לשרשרת, כדלהלן.

 

אומר הקב"ה לישראל: מותר לצאת למלחמת רשות [מלחמה שמטרתה להרחיב את גבול ישראל ולהרבות בגדולתם של ישראל ובכבודם בין האומות] – אבל דעו לכם שבנוסף למחיר הכבד בשדה הקרב, עלולים אתם לשלם מחיר כבד בבית – הרס התא המשפחתי. גירויי היצר וסיפוקיו עשויים לערער את היחס שבין איש לאשתו, להכניס ערכים זרים לתוך הבית, לזרוע קנאה ושנאה, ולהשחית את מידות הבנים.

 

כלומר, אתם עשויים לנצח את האוייב שמבחוץ . . . תצליחו להרחיב גבולות ולהגדיל כבוד. אבל התוצאה עלולה להיות קריעת החבלים המאחדים את המשפחה ואת העם. כוחנו במידות טובות ובמוסר גבוה. אם אלו נחלשים, כיצד נוכל לעמוד אף במלחמת חובה? רצוי לשקול אלף פעם ועוד פעם לפני שפותחים במלחמה. [הערת העורך:: המשנה בסנהדרין א,ה קובעת שאין מוציאים למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד]

 

"כי תצא למלחמה" – "במלחמת רשות הכתוב מדבר" כותב רש"י. גם פה יכול היה רש"י לכתוב מה שכתב על יפת התואר: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".

 

קדיש גולדברג, חבר קיבוץ טירת צבי, הוא מתרגם.

 

 

 

השגחה פרטית ואחריות האדם

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶך כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. (דברים כב, ח)

תנא  דבי  רבי  ישמעאל: 'כי יפול הנופל   ממנו'  -  ראוי   זה  ליפול מששת  ימי בראשית,  שהרי  לא  נפל  והכתוב  קראו  נופל  אלא, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.  

(בבלי שבת לב, ע"א)

 

מי שנפגע באסון זה קרוי כאן "נופל" עוד לפני נפילתו, ומכאן למדו חכמים (שבת לב, ע"א) "ראוי זה ליפול..." – בכל טוב או רע הבא על האדםבידי אדם פועלים שני גורמים במשותף: הגזירה האלוהית, התלויה בזכותו או בחובתו של הנפגע, והמעשה הטוב או הרע הנעשה ברצונו החופשי של עושהו. אם זכינו, מוסר אותנו למעשיהם הטובים של צדיקים, וא לא זכינו, הוא מפקיר אותנו למעשיהם הרעים של רשעים.

                                                                                                                      (מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כב, ח)

 

נושא זה [של השגחה ובחירה] נידון בכל חריפותו ועומקו בתשובה מפורסמת של הרמב"ם לרבי עובדיה הגר, הפונה אליו בשאלה בדבר משמעות מאמר חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – האם זו זוהי גזירה שנגזרה על כל מעשי האדם וגורלו, פרט לתודעתו בהכרת ה'?

על כך משיב לו הרמב"ם, כי כל מעשי האדם הריהם בכלל יראת שמים, שהרי כל דבר ממשעיהם מביא לידי מצווה או עבירה. מכאן, שאם אנו מקבלים את הקונספציה שיראת שמים איננה בידי שמים, הרי עשל ידי כך הוצאנו את כל מעיש האדם מתחום הגזירה שנגזרה עליו, אלא הוא עצמו אחראי למעשיו או מחדליו ונושא בתוצאותיהם, שאם לא כן הרינו שוללים ממנו גם את חופש ההכרעה לגבי יראת שמים.

הרמב,ם מסביר ומבהיר את הדברים בצורה נפלאה ואומר, שאם אתה מקבל כפשוטו את מאמר  חז"ל "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול מכריזה  ואומרת בת פלוני לפלוני", משמע שהאדם גם איננו חופשי בבחירת אשתו משום שנגזר עליו כי פלונית תהא אשתו, כיצד יכול אתה להאמין כי יראת שמים היא ברשותו? זאת משום שאין דבר הקובע לא רק את גורל האדם, אלא את כל התנהגותו ותכונותיו הנפשיות ןהרוחניות; ואם תאמר שהוא איננו אחראי לכך שפלונית היא אשתו, איך תוכל להטיל עליו את האחריות לתוצאת העובדה שזאת היא אשתו? וכך אומר הרמב"ם:

"וזה שאמרו חז"ל – "הכל בידי שמים", זה מנהגו של עולם וקורותיו וטבעו, כגון מיני אילנות וחיות ונפשות ומזלות וגלגלגים ומלאכים, הכל בידי שמים"  - הוי אומר, כל החוקיות בשטבע, ולכן המסקנה היא כי דווקא משום ש"הכל בידי שמים", כלומר – משום שחוקי הטבע הם קבועים , לכן יש לעשות מעקה, ועל ידי כך למנוע  שהגרביטציה לא תגרום לכך שאותו אדם יפול מעל גג ביתך ויתרסק.

                                                                                         (י. ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 866-867)

 

 

 

אנו משתתפים בצערה ובאבלה של חברתנו

 

מרים פיין ומשפחתה

על פטירת אביה ז"ל

בפעלך המסור למען חברה ישראלית צודקת ושוחרת שלום

תנוחמי מן השמים

מערכת "שבת שלום"             תנועת "עוז שלום-נתיבות שלום"; המועצה, ההנהלה והחברים

 

 

 

ברכותינו הלבביות

לקדיש גולדברג, מתרגמנו הנאמן, ולמשפחתו

להולדת הנכדה

שתזכו לגדלה לתורה, חופה ומעשים טובים בעתות שלום ושלווה

מערכת "שבת שלום"           תנועת "עוז שלום-נתיבות שלום"; המועצה, ההנהלה והחברים