וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם

כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. (יונה א, יב)

 

 

רבי נתן אומר: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר: ויאמר אליהם 'שאוני והטילוני אל הים'. וכן תמצא האבות והנביאים. היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר: 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות לב לב). 'אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי' (במדבר יא טו), בדוד מהו אומר: 'הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי' (שמואל ב כד) - הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל.

(מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה א)

 

רבי שמעון אומר: לא קבלו האנשים מן יונה להפילו לים והפילו גורלות, כמו שנאמר: (יונה א') 'ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה'. מה עשו? נטלו את הכלים אשר באניה והשליכו אותם לים להקל מעליהם ולא הועיל מאומה, בקשו לחזור ליבשה ולא יכלו, שנא' (שם): 'ויחתרו האנשים וגו'', מה עשו? נטלו את יונה ועמדו על ירכתי הספינה ואמרו: 'אלהי עולם ה', אל תתן עלינו דם נקי, שאין אנו יודעין מה טיבו של זה האיש, והוא אומר בפיו בשבילי הצרה הזאת באה עליכם, הטילו אותו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו עד טיבורו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והיה סוער עליהם, הטילו אותו כולו, מיד שתק הים מזעפו, שנאמר (שם) 'וישאו את יונה ויטילוהו וגו''.

(תנחומא (ורשא) ויקרא סימן ח)

 

 

 

'בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי / דְּבַר יוֹנָה הַנָּבִיא'

יהושע גרנט

לע"נ הרב זאב גוטהולד נ"ע (תרע"ז - תשס"ט)

ספר יונה, הנקרא בתור הפטרה קודם לתפילת מנחה של יום הכיפורים ('מפטיר יונה') הוא כקרן זווית צדדית וצנועה, אבל רבת עומק ועזת נוכחות, בהיכלהּ רב האגפים והפנים של עבודת היום. עושר גדול של תובנה ומשמעות מקופל בספר מקראי קטן זה, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר במהלך הדורות עורר את קוראיו הקשובים להפוך ולהפך בו ולטוות קשרי קשרים בינו לבין חוויות ההווה שלהם. ודור לדור יביע אומר: מר' אברהם אבן עזרא, השח בפתח פיוט תוכחה: 'אֵימוֹת עָלַי נָפְלוּ / וּשְׂעִפַּי בִּי נִבְהֲלוּ // בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי / דְּבַר יוֹנָה הַנָּבִיא',¹ עד חיים גורי, בשורות מתוך שירי ספרו האחרון, 'עיבל': 'רָאִיתִי סִירַת דַּיָּגִים רְעוּדָה נִמְשֶׁכֶת דָּרוֹמָה / אֶל הַנָּמֵל הַיָּשָׁן, הַזּוֹכֵר אֶת יוֹנָה.'; 'וְאֵין סִימָן לִי שֶׁאוּכַל לְהִתְגּוֹרֵר וְלוּ זְמַנִּית בִּמְעִי הַלִּוְיָתָן / כִּי לֹא נָבִיא אֲנֲי לֹא בֶּן נָבִיא [...]'.² כמה מן הגדולים ביוצרי השירה העברית בספרד חיברו סדרות פיוטים ליום הכפורים הסובבות סביב סיפורו ופסוקיו של ספר יונה, מחיות ומעשירות את העלילה התמציתית שבמקור המקראי, ואף מטעימות את היותה סמל שלקחוֹ לדורות. 'הִנְנִי אוֹת וּמוֹפֵת לְכָל נִבְרָאֶיךָ / כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא, בְּחִיל אֶקְרָאֶךָ': כך קורא יונה עצמו בפיוט אחר לראב"ע,³ אולי בעקבות האמור ב'פיוטי יונה' שחיבר קודמו, ר' יצחק בן גיאת: 'דְּרָכָיו הודִיעַ [...] וַיְשִׂימֵם לְמוֹפֵת'; 'יְסוֹד הִצַּבְתָּ, לַחֲזוֹתוֹ בַעֲלֵי רִשְׁעָה / "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" (יונה ג, ח)'.⁴

ממד מרכזי ומאלף במסר הטמון בספר יונה יואר אם נתבונן בו על רקע שתי חטיבות מספר בראשית המהדהדות בו, אשר עניינן חברות חוטאות שנענשו בחורבן: מעשה המבול ומעשה סדום ועמורה. 'כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי' אומר הקב"ה אל יונה בפתח הספר (א, ב) על אודות אנשי ננוה. בביאורו על אתר מעיר אוריאל סימון כי 'הלשון "רעתם" מזכירה את האמור על דור המבול: "וירא ה' כּי רבה רעת האדם בארץ" (בר' ו, ה), והלשון "עלתה לפני" מזכירה את האמור על סדום: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" (בר' יח, כא)'; ואולם, מטעים סימון, 'בניגוד גמור לשני חורבנות אלה, שלא קדמה להם שום התרעה פומבית, נשלח כאן יונה להודיע לנידונים על הפורענות הצפויה להם'.⁵

מן המבול נחלץ נוח, עם בני משפחתו, בתיבה שבנה על פי הצו האלוהי: לכלל בני דורו לא היה כל מפלט בדמות אזהרה מראש או 'ערכאת ערעור' קודם לגזר הדין החמור מכל. קודם לחורבנן של סדום ועמורה, לעומת זאת, מרמז הקב"ה לאברהם, נאמן ביתו, על העתיד להתרחש (בר' יח, כ-כא), ואברהם עומד בפרץ וזועק כמפורסם 'הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע', בבקשו להציל את העיר ולו למען צדיקים ספורים המצויים בה. אך אם אפילו עשרה צדיקים אין שם, אין לאברהם אלא לשוב למקומו (בר' יח, כג - לג): אין כבר כל דרך למנוע את ההרס המוחלט העתיד להתחולל. בתשתית הדברים עומד אפוא ניגוד מוחלט, חד משמעי וקבוע, בין צדיק ורשע, זכאי וחייב; על כן משנתברר כי אין במקום (די) צדיקים - אחת דתו להישמד, והאל שולח את מלאכיו אליו להשחיתו (בר' יט, יג: 'וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ').

זיקה ל'תקדים' סדום בספר יונה מוחשת בלשון 'עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת' (ג, ד), כיוצא באמור על אודות סדום ועמורה בספר בראשית: 'וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה' (בר' יט, כה), וכן באזכורים מקראיים אחרים, דוגמת 'כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ' (דב' כט, כב); לא ייפלא כי ב'פיוטי יונה' שלו מנסח ר' משה אבן עזרא את דברי יונה באמצעות הסמכתם ללשונו של פסוק זה בדיוק: 'וַיְדַבֵּר דָּבָר כִּי תֵהָפֵךְ נִנְוֵה בְּעֶבְרָה / "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה"'.⁶ אולם מכוח הדמיון הלשוני מובלט דווקא הניגוד המהותי שבין המקראות, שהרי בספר יונה שולח הקב"ה אל ננוה החוטאת לא מלאכים 'לְשַׁחֲתָהּ', אלא נביא 'לקרוא עליה' (א, ב: 'קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ'): פנייה ישירה אל הנדונים קודם לביצועו של גזר דינם שכבר נקבע. והנה כאשר עושה זאת יונה לבסוף, אחר נסיון הבריחה הכושל, נענית העיר החוטאת לקריאה באורח סוחף, ומתחוללת בה תמורה מופלאה, ששיאה בהתנערות כנה ונמרצת מעוולות העבר (ג, ח: 'וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם'). לנוכח זאת, באורח מופלא לא פחות, מבטל האל את החורבן שעלה במחשבתו מתחילה: 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה' (ג, י).

 בחדות רבה מתגלה לפנינו כאן כוחה ה'אלכימי' של התשובה, שיש בה כדי להפוך רשע לצדיק, ומתוך כך להפוך על פיו את גזר הדין האלוהי. כוח זה אין לו ביטוי בסיפורי המבול וסדום, המדברים בשמו של ניגוד מהותני, קפוא, בין צדיק מועד לישועה ורשע מועד לפורענות. התפישה המבוטאת בספר יונה עשויה להזכיר לנו, לעומת זאת, את דברי ברוריה, אשת ר' מאיר, הקוראת לו להתפלל לביטולם של חטאים, מכוח התשובה, ולא לכליונם הפיסי של חוטאים: '"יִתַּמּוּ חַטָּאִים" [תה' קד, לה: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם"] מי כתיב [וכי כתוב בפסוק זה] "חוטאים"? "חטאים" כתיב! כיון ד"יִתַּמּוּ חַטָּאִים", "וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" [- משייעלמו החטאים, ממילא לא יהיו עוד רשעים]; אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה [אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה]' (בבלי ברכות י, ע"א). כמה רחוקה אמירה זו מרוחו של מעשה המבול, מן ההרס הגורף המושת בו על עולם ומלואו: 'וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ' (בר' ז, כג). ואכן הפסוק החותם את ספר יונה (ד, יא) כמו מתקומם כנגד מחייה מכלת כל מעין זו: 'וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה'. אמנם יש לציין כי כבר בספר בראשית מוצגת פורענות המבול כאסון מחריד שהאל עצמו מבטיח כי לא יוכל עוד להישנות: 'וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר' (בר' ט, טו); ובחטיבת הזכרונות שבתפילת המוסף של ראש השנה מוטעמים דווקא האהבה, הישועה והרחמים שבהם פקד וזכר הקב"ה את נח בעת המבול, ואשר מכוחן בא זכרונו של נח לפניו 'להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים'.⁷ דומה כי פתח התשובה שנפתח בפני יושבי ננוה - כבפני כל יחיד וחברה אנושיים, כבפנינו אנו - הוא הוא הביטוי העמוק והמובהק ביותר לאותו 'דבר ישועה ורחמים' אלוהי השלוח אל האדם.

 מתחילה נשלח יונה אל ננוה לבשר בשורת חורבן, להודיע על בואה הקרב של 'חֶרֶב הַיּוֹנָה' (יר' מו, טז; נ, טז) אליה; והנה, בסופו של דבר - שלא מדעת, בעל כורחו, אפילו למורת רוחו - הפך 'מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב' (יש' נב, טז) לאותה עיר, כאותה יונה אשר שולחה מן התיבה, ובשובה אליה 'וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ' (בר' ח, יא). חסד החיים וההתחדשות, הגלום בעלה הזית, הוא המשתמע אפוא אף מצילו קצר המועד של הקקיון אשר עלה מעל לנביא יונה בן אמיתי, והוא האמת הגלומה בסיפור נבואתו שנתבדתה, לכאורה.

1. י' לוין, שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, ירושלים תש"ם, עמ' 81.

2. ח' גורי, עיבל, שירים, תל-אביב תשס"ט, עמ' 58; 55.

3. י' לוין, שירי הקודש של אברהם אבן עזרא, ירושלים תש"ם, עמ' 80.

4. ש' ברנשטיין, 'פיוטים חדשים לר' יצחק ן' גיאת', תרביץ יא (ת"ש), עמ' 323; 325.

5. א' סימון, יונה, עם מבוא ופירוש (מקרא לישראל), תל אביב וירושלים תשנ"ב, עמ' 43.

6. ש' ברנשטיין, משה אבן עזרא, שירי הקֹדש, תל אביב תשי"ז, עמ' רנט.

7. הולמים כאן במיוחד שני הדימויים המקראיים המגלמים דווקא את יציבותה של ארץ נושבת, מובדלת מן הים הטובעני. לעניינה של פסקה זו בכלל עיין: י' היינימן, עיוני תפילה, ירושלים תשמ"א, עמ' 59.

ד"ר יהושע גרנט מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים והוא עוסק לאחרונה בחקר גלגולי ספר יונה ביצירות שיר מימי הביניים.

 

מגבלות הכוח והסכנה הטמונה בהאדרתו

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם.

(דברים לב, ל)

 

חוסר הכוח וחוסר ההתנגדות של ישראל כלפי אויביו היה יכול להוכיח להם שנצחונם הקל לא בא להודות לעליונותם הנובעת מגאון סגולותיהם הלאומיות, אלא הם ניצחו את ישראל משום שהוא נעזב והופקר על ידי ה'. עד כה היה ה' צור ישועתו ומבטח עוזו, ועתה שוב לא היה ישראל ראוי לעזרת צורו.

...וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים - "פלילים"- ראה פירושי (בראשית מח, יא) - "פלל" ושם העצם "פליל" אינו מצוחי בשום מקום במשמעות העפלת כוח מדיני. הוא מורה תמיד על הכרעה וחריצת משפט המושתתת על שיקול דעת והסקת מסקנות.

(הרש"ר הירש - דברים לב, ל-לא)

 

אברכי ציון שלנו קיבלו על עצמם לפאר ולרומם את התקופה המחפירה הזאת, לנטוע בעולם יחס חיובי אל המלחמה. בכל עשר השנים שמן המלחמה והלאה לא פסק מפומייהו (לא פסק מפיהם) של 'אברכי ציון' מלזמר זמירות על השמים החדשים והארץ החדשה שבראה המלחמה.

מה גדול הכאב! מה נורא ההפסד! פן היית אמה אחת בעולם, זו כנסת ישראל, שגעגעה אל חזון ישעיהו: 'לא ישא גוי אל גוי חרב' באו ה'אברכים הבלפוריים' שלנו ויטמאו גם אותה...כי הגויים עדיין לא זזה החרב מתוך ידם אף לרגע, ושקועים הם בהתגוששות והתנגחות מודר דור. וכוח האינרציה דוחפם אפוא אל המלחמות. אבל היהודים כי חמדו פתאום את יפיה של 'ירך גיבור' חגורת חרב - הרי הם יוצאים לגדף את ישעיהו הנביא ביד רמה.

(מתוך: הרב שמואל תמרת - כנסת ישראל, מובא ב: אלי הולצר - חרב פיפיות בידם עמ' -151)

 

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול?!

איני (הרי הדברים אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות', שנאמר (יחזקאל לג) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'?

לא קשיא; כאן מאהבה כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

 

התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה" לראי"ה קוק זצ"ל, ע"א)

 

התשובה הגורמת לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים - היא תשובה של כפרה.

(מתוך "על התשובה" לרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל)

 

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעבֵרות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחבֵרו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, שצריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך לו פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו, שימחול לו, ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו צריך לפייסו עוד - והני מילי (כך אמורים הדברים) לחבירו, אבל לרבו צריך להרבות עליו רֵעים עד שיתפייס - ואם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר 'חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו', ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבֵרו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם.

(טור אורח חיים, סימן תרו)

 

"טוב וישר ה'": האופציה לתיקון היא מחסדי ה'

'טוב וישר ה'': למה טוב? שהוא ישר, ולמה ישר? שהוא טוב.

שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? א"ל: 'חטאים תרדֹף רעה',

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? א"ל 'הנפש החוטאת היא תמות'.

שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל : יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, ככתוב 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך' שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה.

(ילקוט שמעוני תהלים כה, סימן תשב)