הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

 רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו ...

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

 רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'

 רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

 

 

מתי נידון האדם?

אין כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן מביעים את התפיסה האמונית העמוקה ביותר, ומעמדו של האדם בעולם אינו ענין של פסק דין הנחרץ עליו במועד מסוים, אלא הוא ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני אלוהים.

האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה - העמדת האדם עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו הקבוע והתמידי בפני אלוהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה ענין ראש השנה כאן? על רקע דברים אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו יום הדין, אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

בזה לא נאמר שיש כאן חריצת גורלו, אל זהו אותו דין על פיו נעשה האדם צדיק או רשע.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדין, עמ' 165)

 

 

 

 

להזכיר לעצמנו לעשות עולם טוב יותר

 אסתי מלמד

בשבת הקודמת ליום הכיפורים (אף כי השנה נסמכה יותר דווקא לראש השנה), שבת שהיא שלב משמעותי בהכנה לקראת היום הקדוש, אנו קוראים בהפטרה את הפרק האחרון בספר הושע, הנפתח במילים "שובה ישראל עד ה' אלהיך" - פסוק שהעניק לשבת זו את שמה. קריאה זו של הושע לעם היא סיכומו של תהליך המתואר לאורך הספר כולו, תהליך שבו מנסה הנביא, בעזרת מעשים סמליים ונבואות פורענות ונחמה, לעורר את ישראל לתשובה על חטאיהם - חטאים שבין אדם למקום וכאלה שבין אדם לחברו. מן התיאור הקשה נראה כי שני המישורים הללו שזורים זה בזה, כפי שנאמר בראש פרק ד (א-ב), בפסוקים שהאקטואליות שבהם מכאיבה:

שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.

חז"ל מייחסים את הושע לשבט ראובן, ומצביעים על הקשר בין אבי השבט לבין צאצאו. וכך נאמר במדרש פסיקתא דרב כהנא:

אמר לו הקב"ה לראובן: אתה ביקשת להחזיר ברא חביבא [בן חביב, יוסף] לאביו, חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים, ואיזה זה? זה הושע. (מהדורת מנדלבוים, עמ' 357)

יש כאן אמירה ברורה מאוד בדבר מקור סמכותו וכוחו המוסרי של הנביא: מי שמבקש לבוא אל העם, להוכיחם על מעשיהם ולקרבם מחדש לאביהם שבשמים, הוא ממשיך דרכו של ראובן, האח הבכור שחש אחריות לשלומו של אחיו הצעיר, הבן הבכור שחש בצערו ובכאבו של אביו וביקש להחזיר לו את בנו האהוב, גם אם היה בכך איום על מעמדו שלו! דאגה כנה זו לאחֵר, המתעלה מעל אינטרסים אישיים, היא סגולתו המיוחדת של ראובן, ובזכותה נבחר צאצאו להיות זה אשר יורה לבנים האובדים את הדרך חזרה.

יש כאן נקודה נוספת: כידוע, מאמציו של ראובן לא נשאו פרי. יוסף נמכר למצרים ועל יעקב עברה תקופה ממושכת של ייסורים וכאב. ועם זאת, הקב"ה זוכר לראובן את כוונותיו הכנות, את קריעת בגדיו וקריאתו הנרגשת "הילד איננו ואני אנה אני בא", וזוקף זאת לזכותו. ללמדנו שלא תמיד מבחן התוצאה הוא הקובע: הכוונה והמאמץ כשלעצמם ערכם רב, ועל אדם לעשות כל שביכולתו, גם כשאינו בטוח בהצלחתו.

שני העניינים הללו מהותיים בתהליך התשובה: במישור האישי - יש ערך גדול לכוונה ולהשתדלות הכּנה, ובשום אופן אל לו לבעל התשובה לומר נואש בשל הקשיים הנערמים על דרכו ומעכבים את ההתקדמות ה"אובייקטיבית". במישור הבין-אישי - התשובה לא תוכל להיות שלמה אם לא תהיה כלולה בה הדאגה האמיתית, הנקייה מפניות, לשלומו של הזולת (וכבר הדגישו חכמינו כי "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו").

נשוב להושע. מתוך נבואותיו מצטיירים שני דימויים שונים של מערכת היחסים שבין האל לעמו: יחסי הורה וילד מצד אחד, ויחסי איש ואישה מצד שני. הדימוי להורה וילדו הוא דימוי מקובל ונפוץ, ונראה לי שכך אנו רואים בדרך כלל את יחסינו עם הקב"ה, כיחידים וכעם: יחסים שבהם צד אחד - האל - הוא החזק והדומיננטי, הוא בעל היכולת האינסופית והאחראי הבלעדי על קבלת ההחלטות, והצד השני - אנחנו - תולה בו את עיניו בתקווה ובציפייה ומייחל לרחמיו ולסליחתו. יחסים כאלה הם במובן מסוים קלים ופשוטים לאין ערוך מיחסים שבין בני זוג, שם הסיפור הוא שונה לגמרי: האחריות לשמירתו ולפריחתו של הקשר מוטלת על שני הצדדים. כשצד אחד מתרחק - חייב הצד האחר לנסות לעשות את הצעד הראשון ולבוא לקראתו, להזכיר לו את האהבה ואת המחויבות ההדדית ולנסות לתקן את הפגם. מובן שזה דורש הרבה יותר בגרות ומשמעת, אבל הסיפוק רב בהרבה והקשר שלם יותר.

גם בפיוט הידוע ליום הכיפורים מופיעות פניו השונות של הקשר הזה: אמנם "אנו בניך ואתה אבינו" (ואפילו, ביתר עוצמה - "אנו עבדיך ואתה אדונינו... אנו צאנך ואתה רוענו" - דימויים המפחיתים למינימום את האחריות וההדדיות שבקשר, ויוצרים תמונה של תלות מוחלטת שלנו בקב"ה), אבל בו בזמן גם "אנו רעייתך ואתה דודנו", ובסמוך לו "אנו מאמירך ואתה מאמירנו", שורה השולחת אותנו אל הפסוקים בדברים כו, יז-יח, המדגישים את חשיבות תפקידם של שני הצדדים בברית: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים... וה' האמירך היום להיות לו לעם".

שתי האפשרויות הללו - קשר התלות וקשר ההדדיות - משקפות תקופות שונות בהיסטוריה של העם, וגם פנים שונות של הקשר שבין כל יחיד לאלוהיו. יש זמנים שבהם מתגלה האל לעם ולאדם ומשפיע עליהם מחסדו, זמנים שבהם פשוט ונוח להתרפק עליו, כדברי משורר התהלים, "כגמול עלי אמו". אבל יש עתים - ובדורותינו הן נעשות תכופות עד כאב - שבהן מסתיר הקב"ה את פניו מאיתנו ולכאורה מתעלם מן הברית הכרותה בינו לבינינו. מצבים כאלה הם אתגר עבורנו: הם מזמינים אותנו לקחת אחריות על המשך קיומה של הברית. עלינו לקום ולעשות את הצעד לקראת הקב"ה ולהזכיר לו "את הברית ואת החסד ואת השבועה", לתבוע ממנו להאיר פניו אלינו ואל העולם כולו מחדש. היהדות, כפי שלימדָנו עמנואל לוינס, היא "דתם של אנשים בוגרים". חלק מהותי מבגרות זו הוא היכולת להבין מה דורשת מאיתנו המציאות, ובמקום להתרפק על "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", לסגל לעצמנו תפיסה אחרת, תובענית וקשה בהרבה, המטילה עלינו להיות שותפים פעילים בבניין עולם שיסודו ברית, ערבות וחסד.

בספרו האחרון של יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח", מצאתי שורה שמיטיבה לבטא תחושה זו:

אולי אני צריך להזכיר לאלהים/ לעשות עולם טוב יותר.

 

גם אצל חז"ל מצאתי ביטוי, מופלא ונועז כדרכם, לצורך האנושי "להזכיר לאלהים לעשות עולם טוב יותר". כוונתי לקטע מן התלמוד הבבלי, קטע שלפחות בחלקו מוכר בוודאי לרובנו (לא מעט בזכות הלחן הנהדר שזכה לו), ועדיין הוא מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש. בברכות דף ז ע"א אנו קוראים:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מניין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי";"'תפילתם" לא נאמר, אלא "תפילתי", מכאן שהקב"ה מתפלל.

מאי מצלי [מהי תפילתו]? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמיי על מידותיי, ואתנהג עם בניי במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין.

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפניי ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!

אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו.

הקטע הזה מופלא בעיניי, משום שהוא מדגים היטב את נכונותם של חז"ל לבטא ללא חשש רעיונות תֵאולוגיים מרחיקי לכת. התפילה נראית לנו תמיד כצורך אנושי, שנובע מהיותנו מוגבלים וחסרים. באים חז"ל ומספרים לנו, שגם הקב"ה עצמו מתפלל - ולא עוד אלא שבתפילתו הוא כביכול מזכיר לעצמו לעשות עולם טוב יותר, לכבוש את הכעס ואת מידת הדין ולרחם על בניו.

ומה מקורה של אותה תפילה? מהמשך הקטע אנו למדים שבזו הלשון בדיוק בירך ר' ישמעאל בן אלישע את הקב"ה בעת שנכנס להקטיר קטורת לפניי ולפנים, כלומר - לקודש הקודשים ביום הכיפורים. הקב"ה, כמסתבר, זקוק לברכתו של בשר ודם; האם יש דרך נפלאה יותר להראות את טיבו של הקשר שבינינו לבינו? האל, שמלוא כל העולם כבודו, חפץ בברכה, שרק בן אנוש מסוגל להעניק לו.

ור' ישמעאל הכוהן הגדול, העומד במקום הקדוש ביותר ביום המקודש בשנה ומגיע לרמת קרבה ואינטימיות מירבית עם בוראו, אינו שוכח לרגע את הציבור שמכוחו הוא עומד שם. והוא מבין, שהברכה שהאל חפץ בה צריכה "להזכיר" לקב"ה את האהבה והמחויבות שלו כלפי אותו ציבור, שהם בניו אבל גם רעייתו, וראויים הם שינהג עמם ברחמים, לפנים משורת הדין. זו הברכה הראויה, והקב"ה מנענע כביכול בראשו לאות הסכמה; אבל הרבה יותר מכך - הוא הופך את הברכה הזו לתפילתו הקבועה, כפי שראינו בתחילת הקטע!

אולי כדאי בנקודה זו להיזכר שוב בלוינס, שקבע (בקריאה התלמודית "אל עבר הזולת", בתרגומו של הרב דניאל אפשטיין):

כשאני מוצא במקורות דבר היכול להיראות כתיאוסופיה, כמידע על חיי האל, על "מה שמעבר", אני מנסה לחפש את משמעותו בחיי האדם ובעבור חיי האדם. מאז הרמב"ם אנחנו יודעים שכל מה שנאמר ביהדות על ה' מתפרש על ידי העשייה האנושית. האלוהי מתגלה בצמתים שבהם נפגשים בני האדם.

איך אפשר להבין את הסיפור הזה ברמה האנושית, לתרגמו ללשון בני אדם? אולי הוא בא לומר לנו כי בדרגה הגבוהה ביותר של קדושה, בעבודת הכוהן הגדול בזמן ובמקום המקודשים ביותר, הברכה הנעלה והנכונה ביותר היא זו המייחסת לקב"ה - ולאדם השואף ללכת בדרכיו - את ההפך הגמור מטרנסצנדנטיות, את ההתנהגות האנושית במיטבה: גילוי מידת הרחמים וכניסה "לפנים משורת הדין". היחס לאחֵר האנושי מעצב את היחס לאל, "האחר המוחלט"!

בראש השנה, יום הרת עולם, הפנינו את מבטנו החוצה, מתוך התכוונות כלפי העולם כולו: "ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע... וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". יום הכיפורים, לעומת זאת, הוא יום של התכנסות פנימה, אל תוך קודש הקודשים הפרטי, כל אדם מול בוראו. יום שבו אנו מנתקים עצמנו מהעולם ומתעטפים בטלית, ממשית או מטפורית. אבל חשוב לזכור לא לסגור את הטלית עד הסוף; גם ביום הזה, בעיקר ביום הזה, צריך להשאיר פתח להביט ולהקשיב דרכו לאחר, לחוש את כאבו, להתפלל עבורו, לא להסתיר פנים ממנו. במיוחד בתקופה כמו זו שאנו חיים בה, חשוב שנזכור שבתפילותינו אנו באים לבקש לא רק על עצמנו ועל בני ביתנו אלא גם על הכלל כולו, על הציבור הזקוק כל כך לרחמים ולתקווה, ובתקופה שכזו נדרשת מאיתנו היכולת להזכיר לקב"ה ולתבוע ממנו לזכור רחמיו ולכבוש כעסו. אבל נזכור גם שכדי לתבוע זאת אנו עצמנו צריכים להיות ראויים מבחינה מוסרית, קשובים לאחר ולצרכיו, ויודעים לכבוש את כעסנו ולהיכנס לזולתנו לפנים משורת הדין. אנו חייבים, בראש ובראשונה, להזכיר לעצמנו לעשות עולם טוב יותר.

שנזכה לבוא לפניו כבנים הבאים לפני אביהם ומקווים לסליחתו, וגם כרעיה - בוגרת, אמיצה ואחראית - המפייסת את אישה ומזכירה לו את בריתם ומחויבותם ההדדית; ומי יתן ותתקיים בנו נבואת הנחמה המופלאה של הושע (ב, יח-כב):

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה'

תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי...

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא

עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה

וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.

אסתי מלמד עוסקת באימהוּת ובעריכת לשון

 

 

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול?!

איני (הרי הדברים אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות', שנאמר (יחזקאל לג) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'?

לא קשיא; כאן מאהבה כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

 

התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה" לראי"ה קוק זצ"ל, ע"א)

 

התשובה הגורמת לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים - היא תשובה של כפרה.

(מתוך "על התשובה" לרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל)

 

 

פיוס הוא תהליך מורכב ואיננו מתחשב ב"מי צודק"

לרב היה סכסוך עם שוחט אחד. לא בא לפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו.

פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך מר? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר לו: אבא הולך להרוג אדם. הלך ועמד לפניו, היה יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו.

אמר לו: אבא, אתה? אין לי דבר אתך!

באותו זמן היה מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו ומת.

(יומא פז, ע"א - בתרגום)

 

רב היה לו סכסוך עם שוחט אחד. לא נאמר כאן מי צודק ומי אשם - אבל המפרשים מצדיקים את רב פה אחד. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב אפוא שמחובתו לעורר בעצמו את בקשת הסליחה, ולכן החליט להופיע לפני מי שפגע בו. שימו לב, החובה מתהפכת: בקשת הסליחה מטרידה את הנפגע ולא את הפוגע. כאן מתהלך הנפגע לפני הפוגע כדי לתת לו הזדמנות לבקש מחילה. רב מטריח את עצמו כדי לייסר את מצפון השוחט. המשימה אינה קלה!

תלמידו, הפוגש אותו בדרכו, מבין את חומרת העניין. הוא שואל: לאן פני רב מועדות? עונה לו רב: לפייס את פלוני. ורב הונא משיב, בלי אשליות: אבא (שם החיבה של רב) הולך להרוג אדם. רב הונא משוכנע שהשוחט לא יתרגש ממעשהו של רב, ולכן יוחמר חטאו. רגישותו היתרה של הנפגע תגרום למותו של הפוגע... משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן. אבל רב מתעלם מאזהרת תלמידו. הוא מוצא את השוחט שקוע בעבודתו, יושב ומבקע ראש של בהמה. ובכל זאת הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: לך, אבא, אין לי דבר אתך.

הביטוי מדויק להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים של המצב: האנושות משתרעת על פני רמות שונות, היא מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה; בני האדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת. השוחט נצמד לגמרי לרמת עצמו, הוא ממשיך לבקע את הראש שממנו נשמטת העצם הממיתה אותו. הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני האדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר.

(מתוך: ע.לוינס: תשע קריאות תלמודיות, בתרגום הרב דניאל אפשטיין, עמ' 20-21)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.