וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם,

כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'',

 וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. (ויקרא כ; כב, כג, כו)

 

 

בחירת ישראל - אתגר מוסרי עם ייעוד אוניברסלי

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי; ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי? תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

(רש"י ויקרא כ , כו)

 

אל יעלה על הדעת, שבחירת ישראל יש בה משום דחיית כל האנושות. בחירת ישראל איננה אלא התחלה; היא מתחילה לחזור ולבנות את בניינה הרוחני והמוסרי של האנושות; כל עצמה איננה אלא צעד ראשון לקראת אותו עתיד שנאמר בו: "ונלוו גוים רבים אל-ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך" (זכריה ב, טו). מקדש ישראל עתיד להיות לא רק מרכז לישראל, אלא מרכז כל האנושות הנגאלת בה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

דבר-תורה זה מוקדש לאליאסף

בן שלומית ויוסי קונוטופסקי

ולכל משפחתו

בהגיעו למצוות

'כי גרים הייתם בארץ מצרים'

פנחס לייזר

לפני שבוע ימים הסתיים חג הפסח, זמן חירותנו, בו אנו זוכרים ומזכירים לעצמנו את החוויה המכוננת של יציאתנו מעבדות לחירות. כידוע, אין זה הזיכרון היחיד ליציאת מצרים; במצוות רבות שאנו מקיימים יש אזכור כלשהו לחוויה מכוננת זו בתולדות עמנו. ואכן, חודש ניסן הוא 'ראש חודשים' - יש האומרים שאף בניסן נברא העולם; כמו-כן, נאמר כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". ואכן, יש לזכור את יציאת מצרים בהקשרים שונים ואף למטרות שונות. בפרשת אחרי מות, אנו מוזהרים לא לעשות 'כמעשה ארץ מצרים'.

לעומת זאת, הפסוקית 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', מופיעה ארבע פעמים בתורה, כהנמקה מוסרית ופסיכולוגית החייבת להנחות אותנו כאשר אנו מתייחסים לגר הגר בתוכנו.

בפרשת משפטים נאמר:

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ )

וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות כג, ט)

בפרשתנו:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא יט, לג- לד)

ובספר דברים:

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים י, יז-יט)

חלק מפרשני המקרא מסבירים שהגר אליו מתייחסת התורה, הוא גר צדק, אך הדבר כאמור איננו מחויב המציאות ואולי אף סביר יותר להניח שמדובר בזר הגר אתנו, וזאת מכיוון שחלקו השני של הפסוק 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' בוודאי אינו ניתן להתפרש אחרת; לא המרנו את דתנו במצרים - היינו זרים. בנוסף לכך, כל המושג של גיור, כפי שהוא מוכר לנו, התפתח בשלבים מאוחרים יותר.

אנו מצווים, אם כן, על פי דין תורה, להתייחס בהגינות לגר, לא להונות אותו, ואף לאהוב אותו ויש לעשות זאת, כי עלינו ללכת בדרכי ה', שהוא עושה משפט גר, יתום ואלמנה.

אך התורה מרגישה צורך להזכיר לנו בהזדמנות זו שגם אנחנו היינו גרים, ולכן 'ידעתם את נפש הגר'.

פרשנים שונים התייחסו בצורה שונה לאמירה זו. הרמב"ן מציג משנה סדורה בעניין זה.

והנכון בעיני כי יאמר, 'לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך', כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה 'דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח', ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן 'האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם', שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט). כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה. (רמב"ן שמות כב , כ)

הרמב"ן מדגיש אפוא בפירושו את הצדק האלוהי שייעשה, מתוך רגישותו של הקב"ה לעשוקים, לכל נרדף.

לעומת הרמב"ן, משווה הרש"ר הירש בין המוסר המצרי, השבטי, לבין מוסר התורה, האוניברסלי, וזו לשונו (שמות כב, כ):

בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם, על כן הישמרו לכם - זה לשון האזהרה - פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים.

דברים חד-משמעיים אלו נכתבו לא במניפסט של 'בצלם', או בפרסום של האגודה לזכויות האזרח, אלא על ידי אחד מגדולי ישראל בגרמניה לפני כ-150 שנה ומעוררים התפעלות; הייתי שמח לקרוא או לשמוע יותר אמירות מסוג זה מפי רבני דורנו.

למה, אם כן, אין אלו הקולות הנשמעים לרוב במחוזותינו? מדוע קיימות בחברה הישראלית תופעות מדאיגות של ניצול ושל אפליית הזר?

יתכן שיש לדבר סיבות רבות, אך יתכן שאחת הסיבות העשויה להסביר את העדר הרגישות המוסרית בקרבנו, קשורה באופן פרדוכסלי לחוויית השואה והרדיפות שחווה העם היהודי בארצות שונות. ניתן להבין - אך אולי לא להצדיק - אטימות מסוימת אצל קרבן המתקשה להשתחרר מזהותו הקורבנית; אולי יצאנו מהגלות, אך לא הוצאנו את הגלות מתוכנו, ולא לקחנו אחריות מלאה על הנעשה בחברתנו.

יש לציין שמצוות אלו, המחייבות אותנו ליחס הוגן ושוויוני כלפי הזר, הן חלק מפרשת 'קדושים'; הקדושה כרוכה בהתעלות ובריסון, אך איננה יכולה להתקיים בחברה שאיננה מבוססת על צדק.

פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל מוכיחה שהביטוי 'יראת אלהים' מופיע בקשר להתנהגות אל בן המיעוט, אל בן עם אחר, כאשר מטבע הדברים, הזר חלש יותר ותלוי בחסדי השלטון יותר מהאזרח, השייך

לרוב.

יש לברך על התעוררותן של יוזמות חברתיות הנלחמות באי צדק חברתי ובאפליה, בהן השתתפו גם רבנים, אך עדיין יש מקום לזעקה גדולה על היחס המשפיל לגר הגר בתוכנו ולתיקון המצב.

היבטים אלו של קדושה ויראת אלוקים, המחוברים לזיכרון העבדות במצרים, ראויים להתבוננות בכל עת, אך בוודאי בימים אלו, בין יום השואה ליום העצמאות.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

לא תשנא את אחיך בלבבך

האהבה והשנאה מיוחסים בכל המקרא לנפש, לפי שאינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדת הנפש עצמה, כמו 'שנואי נפש דוד' (שמואל ב; ה, ח); 'הגידה לי שאהבה נפשי' (שיר השירים א, ז) וכן כולם, ואין האדם מושל על מה שנטוע בנפשו להפוך אהבתה לשנאה או שנאתה לאהבה, ולא יצוונו ה' על מה שאין בידינו לעשות, ולא הזהירה תורה כאן רק על שנאת הלב, שמלת לב בכל מקום נופל על מעשה הבחירה ומשפט השכל, ששפט בלבו לשנוא אותו וזה אסור.

 (ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, יז)

 

'וכי יגור אתכם גר בארצכם, לא תונו אותו'

גם בחוץ לארץ אסור להונות גר, ונכתב 'בארצכם' לפרש הונאה זו מה היא, שבהיותם בארצכם, שנתתי לכם לנחלה, פן תאמרו 'לנו נתנה מורשה', ויקל בעיניכם הגר הגר אתכם, שאין לו חלק ונחלה בה ותונו אותו בדברים להשפילו ולבזותו, וכן כל לשון הונאה שבמקרא על בעלי הכוח נגד חסרי כוח, שמרוויחים מחסרון החלש כנגדם.

(ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, לג)

 

"לא תלין" - בימים ההם, בזמן הזה

הלנת שכר גורמת גם לדמורליזציה של המעביד וגם של הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העברה שהוא עושה, עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה לעמלו אם זו באה לו לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו. לפי תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות, תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו... כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?... כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא, קיב, ע,א)

 (מתוך דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה אליהו, לשעבר יו"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, עמ' 244)

 

בין שואה וזיכרון לעצמאות

השואה כעונש? כשלב הכרחי בתהליך הגאולה? האם בכלל מסוגלים אנו להבין?

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל.יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו שגם זו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם...

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שרֵפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר זה על הקמת המדינה בעקבות השואה - הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל במציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.

(מתוך מאמרו של הרב י. עמיטל "אף על פי שמיצר ומימר לי" ומתוך הרצאה של הרב המובאים בספרו של משה מיה "עולם בנוי וחרב ובנוי" - ספריית הגיונות- הוצאת תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון - הספר מומלץ ביותר)

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.