זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב. וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

 (במדבר יט, ב-ח)

 

כבוד המת, טומאת המת ופולחן המתים והקברים.

"או בעצם אדם או בקבר" - החמיר בטומאת אדם על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יחהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חיבתן ויצטערו יותר מדאי, או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות, החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ו מעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות, וכן אמרו רבותינו ז"ל: מפני מה עור אדם טמא? כדי שלא יעשה עור אביו ואמו שטיחין. ומפני מה עצמות אדם טמאים? שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודן, ולפי חיבתן - טומאתן.

(חזקוני במדבר יט, טז)

 

...ניתן לומר כי אם היתה כוונת התורה להרחיק מקרב ישראל את פולחן המתים, הרי שבאמצעות כל אותם דינים ומנהגים של קבורת המת כפי שנתגבשו בהלכה, היא באמת הגיעה להישגים מניחים את הדעת, אולם מאידך בעניין הדרישה אל המתים היא לא הצליחה, ולאחר כ-3000 שנה שהתורה אוסרת זאת במפורש, עדיין קיים בקרבנו הנוהג המתועב של פולחן הקברים הקדושים, ועלייה לרגל להשתטח עליהם, לרבות התועבות האליליות הקשורות בזה. פולחן אלילי זה הנובע כנראה מן הפחדים הנסתרים הקיימים בבני אדם לגבי המוות והמת, אפילו התורה במלחמתה החמורה לא הצליחה לעקרו מקרב המוני ישראל עד עצם היום הזה.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 700)

 

כוחה של מילה

אלישבע באומגרטן

בפרשה שלנו מתים שנים מילדי עמרם ויוכבד - מרים ואהרן, ואילו משה, שנותר בחיים, מקבל את העונש הקובע את מקום וזמן מותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, לפני הכניסה לארץ. עונש זה של משה נקבע לאחר מות מרים : "ויָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן." (כ: 1-2) מיד לאחר מות מרים במדבר צין וקבורתה שם מתמודדים בני ישראל עם בעיה קשה ועם סכנה קיומית - מחסור במים. רש"י מסביר ש"כל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים" ומכאן שלאחר מותה העם צריך להתמודד עם מציאות שלא הכיר קודם.

בעקבות פניית העם אל משה ואהרן, והוראותיו של הקב"ה, פונים משה ואהרן, כאשר המטה ביד משה, להוציא מים מן הסלע. "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶרה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם."

דברי משה ואהרן אל בני ישראל הם בבחינת קריאת תגר לעם ודרישה מהם להעניק למשה ואהרן את האמון שעם צריך להעניק למנהיגיו. כפי שמציין הרשב"ם: "בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים?" (רשב"ם, כ: 10 ד"ה "ויאמר להם שמעו נא המרים") ניתן לראות עד כמה כעס זה גורם לעשיית מעשה שאיננו המעשה הרצוי.

מעשה זה של משה ואהרן, כמו מעשים אחרים של שני האחים ואחותם מרים בפרשה שלנו ובמקומות אחרים, מלמדים אותנו עד כמה חשובות מילים ומהו כוחן של מילים. דמותה של מרים היא דמות מרתקת בסיפור יציאת בני ישראל ממצרים. מרים מופיעה מספר פעמים - היא זו שעוזרת לבת פרעה למצוא מינקת עבור התינוק היהודי שמצאה על שפת היאור, ולאחר חצית ים סוף מרים היא המובילה את הנשים בתופים ובמחולות. אך מרים גם נענשת ומופרדת מהעם כאשר היא לוקה בצרעת. צרעת מרים היא תוצאה של דברים שהחליפה עם אהרן אודות משה ("ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'" (במדבר יב: 1-2).) בפרשה שלנו ניתן לראות בחטאם של משה ואהרן המשך לאותה פרשה, שכן כפי שמרים השתמשה במילים בצורה לא נאותה, וגם משה ואהרן אינם מדברים כראוי ואף משתמשים בכוח במקום במילים. יתירה מכך, גם במותו של אהרן ניתן לראות סמל לכוחן של מילים שכן אהרן על פי המסורת ידוע כרודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש ואשתו.

כוחן של מילים ויכלתן להזיק במקרים מסוימים ולהושיע במקרים אחרים בולטת גם בהפטרה לפרשת חוקת - סיפורו של יפתח הגלעדי אשר נלחם נגד בני עמון. בפרשה זו ניתן לראות כיצד השימוש של יפתח במילים גורם לתוצאות טראגיות. יפתח, בן האישה הזונה גיבור החיל, מוצג בפנינו כמי שמגורש על ידי אֶחָיו מבית אביו. הסיפור מתחיל כאשר יפתח מנודה מן הסביבה שלו, ונאלץ לגלות לארץ טוב ולשבת שם בחברת אנשים ריקים. הוא חוזר והופך למנהיג בעת צרה, כאשר אֶחָיו נלחמים בבני עמון ובאים ומבקשים ממנו להיות מפקדם במלחמה. יפתח מסכים להוביל את המלחמה, רק לאחר שזקני גלעד מבטיחים לו שאם יצליח במלחמה יהפוך למנהיג. יפתח מצהיר "וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְדֹוָד אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ."(שפטים יא: 9) כבר מהמפגש הראשון עם יפתח ניתן לראות את נטייתו להישבע שבועות ולנדור נדרים.

בדרכו למלחמה חוזר יפתח אל ביתו ובהיותו במצפה הוא נודר את נדרו השני "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי... וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' ְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה." (שם, 30-31) ואכן יפתח מצליח במלחמה. אך הוא מגלה עד כמה גדול היה הנדר שקיבל על עצמו, כאשר בתו יוצאת ראשונה ומקבלת את פניו בתופים ובמחולות. תגובתו הראשונה כאשר הוא מבין מה התוצאה של המילים שאמר בצורה כה נחפזת, היא צעקה וקריעת בגדיו. חז"ל אמרו:

"ארבעה פתחו בנדרים: שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבן הקב"ה כהוגן ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה שלא כהוגן. ואילו הן: אליעזר עבד אברהם וכלב ושאול ויפתח...יפתח שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה שלא כהוגן. שאל שלא כהוגן, שנאמר "וידר יפתח נדר והיה היוצא וגו'". אמר לו הקב"ה: אילו היה יוצא גמל אחד או חמור אחד או כלב אחד, הייתה מעלה אותו עולה לפניי?! מה עשה לו הקב"ה? השיבו שלא כהוגן זימן לו את בתו...ולא היה יכול להתיר את נדרו." (ויקרא רבה, מהד' מרדכי מרגליות, תשנ"ג, לז:ד)

בהמשך מסביר בעל המדרש שהבעיה לא היתה רק הנדר של יפתח אלא חוסר מוכנותם של יפתח ומי שהיה לפי המסורת הכהן הגדול, ללכת ולדבר האחד עם השני, כאשר כל אחד מהם התעקש שבשל כבודו הוא לא יהיה זה שיפנה ראשון לחברו, שכן יפתח יכול היה להתיר את נדרו "אלא אמר יפתח: אני מלך - איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר: אני כהן גדול, איני הולך אצל עם הארץ..." (שם). בסופו של דבר, הקרבת בתו של יפתח היתה המחיר להתעקשות שני המנהיגים לא להיפגש, לדבר ולשוחח על הנדר והבעתיות שלו. גדלו של הקרבן מבחינתו של יפתח עצמו בולט בפסוקים (שאצל רוב העדות לא כלולים בהפטרה) שכן מדובר בבתו היחידה של יפתח כאשר הדבר נאמר פעמיים "ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת". (שופטים יא: 34) תגובתו של יפתח ליציאת בתו מן הבית היא קשה: "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.". (שם, 35) יפתח אינו מוכן להשיב את מלותיו ואינו מוכן לבקש מאדם אחר שיתיר את נדרו. יתרה מכך, הוא איננו מבין את האחריות שיש לו למעשיו, שכן בפנייתו אל בתו הוא מאשים אותה: "ואת היית בעכרי".

המשך סיפורו של יפתח מעיד על כך שמעשהו עם בתו איננו יוצא דופן. הוא איננו חושש לשפוך דם בכדי להגן על הדברים שאותם אמר או לא אמר. לפי המקרא, מלחמתו עם בני אפרים נבעה מתלונתם שהוא לא קרא להם להשתתף במלחמה נגד בני עמון. יפתח מצדו מתעקש שהוא קרא להם והם לא באו לעזור לו. בעל הילקוט שמעוני מסביר שגם כאן, ניסיון לפשרה היה יכול לשכך את המריבה, וקושר בין המריבה עם בני אפרים לנדר להקרבת בת יפתח: "יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח. נתקבצו אליו בני אפרים לעשות עמו מריבה גדולה. היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו לא באתם אלא לעשות מריבה באתם, אלא הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח." (ילקוט שמעוני על הנביאים, מהד' יצחק שילוני, ירושלים תשנ"ט, שופטים יא, רמז סח) פרשה זו מסתיימת במותם של בת יפתח ושל ארבעים ושנים אלף מבני אפרים.

על פי המדרש, הן פנחס והן יפתח נענשו על כך שיכלו לדבר ולשנות את תוצאות המילים החפוזות שאמר יפתח, אך משיקולים זרים בחרו לתת לדם להישפך ולא לוותר על כבודם. פנחס, שהיה בכוחו לשנות את התוצאות של המעשים נענש בכך שניטלה ממנו רוח הקדש (ע"פי דבה"א ט:כ "פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו") ואילו עונשו של יפתח שנדר ולא בקש דרך להתיר את נדרו אלא מיד קבע "ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב", בא לידי ביטוי דווקא בפסוקים הקצרים המובאים בסוף פרק יב. בסוף ימיו הפך יפתח לשופט ומנהיג אשר הנהיג את ישראל שש שנים. בן הזונה וגיבור החיל הפך לחלק אינטגרלי מסביבתו והנהיג את עמו, אך המחיר היה כבד ברמה האישית, גם במותו שלו וגם בהקרבת בתו. לפי חז"ל יפתח נקבר בערי גלעד, שכן בשל הקרבת בתו הוא לא נקבר במקום אחד אלא אבריו נשלו ממנו ונקברו בערים שונות (ויקרא רבה, שם). העובדה שיפתח מת ללא זרע, לאחר ששכל את בתו יחידתו בולטת גם בהשוואת סיפורו של יפתח לפסוקים החותמים את פרק יב שם מוזכרים שלשה שופטים ששפטו אחרי יפתח. שופטים אלה אינם ידועים במעשיהם, אך למחבר המקראי חשוב היה לספר לנו על נקודה אחת שהבדילה בין שניים מהם לבין יפתח. לשופטים אלה, בניגוד ליפתח, היו ילדים רבים - לאבצן מבית לחם היו שלשים בנים ושלושים בנות, ולעבדון בן הלל הפרעתוני היו שבעים ילדים.

המיתות השונות שיש בפרשת חוקת ובהפטרה, ומעשי המנהיגים ממשה ועד יפתח, מלמדים אותנו את החשיבות של הדיבור, המוכנות לבא לקראת, לוותר לפעמים על הכבוד, ולנסות להגיע אל הפשרות והפתרונות הנחוצים. המחיר, כפי שעולה מסיפור משה שנאלץ לוותר על הכניסה לארץ ישראל, וכפי שעולה מסיפור יפתח ובתו, הוא מחיר יקר - לא רק עבור אויבים או אנשים רחוקים, אלא גם במישור האישי והמשפחתי הקרוב ביותר.

ד"ר אלישבע באומגרטן מלמדת היסטוריה בחוג לתולדות עם ישראל ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

אחווה מחייבת התחשבות ורגישות לסלו של האחֵר

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם - כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ.

(במדבר כ, יד-יז)

 

"אחיך ישראל" - מה ראה להזכיר כאן אחווה? שירחם אדום על ישראל, עם קרובו, בני אחים תאומיו עשו ויעקב .

(אברבנאל, שם,שם)

 

אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו אמרו לו אתה ידעת כשאמר הקב"ה לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' (בראשית טו), אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין וירדו אבותינו וכל אותו הענין, משל למה הדבר דומה? לשני אחים שיצא שטר חוב על זקניהם פרע אותו אחד מהם, לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו, אמר לו: אתה יודע שאותו חוב שפרעתי על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו, לכך אל תחזירני מן חפצי שאני שואל.

(תנחומא חקת סימן יב)

 

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב" (מסכת תענית)