וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ

וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם

וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים

וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (במדבר כ, יא)

 

 

'משה רבינו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות'

'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה' - משה רבינו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות. ר' אלעזר בן עזריה אומר: בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר' - מהו אומר? 'מדוע לא אכלתם את החטאת וגו'' (שם /ויקרא/ י יז). כיוצא בו אתה אומר 'ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים'- מהו אומר? 'וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים' (במדבר כ יא) אף כאן אתה אומר 'ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה' - מהו אומר? 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה'. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

(ספרי במדבר פיסקא קנז)

 

"ודברתם אל הסלע" - ...והנה אין כוונת הציווי שרק ידבר ולא יכה, כי אם כן מפני מה המטה הזה בידו...אולם עונש משה ואהרון היה מטעם אחר... נתן בדבריו מקום לישראל לחשוב כי משה ואהרון בכוחם הוציאו להם מים ולא יד ה'... נמצא שע"י דברי משה נתחלל שם שמים לעיני העם ולפיכך נענש שלא ליכנס לארץ, וכל חטאו לא היה אלא הכעס, אך בא לכלל כעס, בא לכלל טעות...

פַּעֲמָיִם - יראה לפי הפשט שהיה די בהכאה אחת להוציא המים, אלא שמתוך כעסו היכהו פעמיים, כאדם המלא חימה שאינו עושה מעשיו בשיעור הראוי, אלא עושה וחוזר ועשוה גם בלי צורך.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, במדבר כ, י-יא)

 

 

"יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות" (רמב"ם)

אביעד סטולמן

קריאת פרשת חוקת מעלה בכל שנה מחדש את שאלת טעמי המצוות. על המילים: "זאת חקת התורה" כתב רש"י את המאמר הידוע: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חֻקּה - גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה!". מאמר זה מבוסס, ככל הנראה, על דברי התנאים שהובאו בברייתא בתלמוד הבבלי, יומא סז ע"ב, שם נזכרו מצוות שונות שלכאורה אין להן טעם, כגון איסור לבישת בגד שעטנז. אומות העולם "מונין" (משורש ינ"ה), כלומר מציקים לישראל ותוהים "מה טעם יש במצוות אלו?!". ולא רק אומות העולם תוהים על מצוות אלו, אלא אף השטן, כלומר יצר הרע העצמי, אף הוא מהרהר אם יש תועלת בקיומן.

לגבי פרה אדומה, מצאנו מקור מעניין, בו מוצגות שתי התייחסויות שונות למצווה זו, התייחסות פופוליסטית והתייחסות אליטיסטית:

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [= מעשים אלו שאתם עושים] נראין כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת. אמר לו: לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו? מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך! - כך הרוח הזו רוח טומאה... מזין עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב זאת חוקת התורה (מדרש במדבר רבה, פרשה יט).

לאותו עובד כוכבים השיב ריב"ז תשובה שהיא לכאורה רציונאליסטית, על כל פנים, לפי מושגיו התרבותיים והלשוניים של אותו עובד אלילים. ואולם לתלמידיו המתוחכמים, השיב ר' יוחנן תשובה אחרת: "חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי". לדידו של ריב"ז, למצוות מסוימות (ואולי לכולן?) אין טעם רציונאלי. מאמר חז"ל ידוע אחר קובע: "וכי מה איכפת לו להקב"ה מי ששוחט מן הצואר ומי ששוחט מן העורף, הוי [=הוה אומר] לצרוף את הביריות" (בראשית רבה, פרשה מד [מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 424–425]). על מימרה זו כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, כו): "דברים אלה מוזרים מאוד"; לדעתו אין מימרה זו משקפת את הזרם המרכזי בדברי חז"ל. בפרק זה, המוקדש לשאלת קיומם של טעמי המצוות, כתב הרמב"ם נחרצות שלמצוות יש טעם, "יש מהם שבחינת התועלת שבהם ברורה לנו, כגון האיסור להרוג ולגנוב, ויש מהם שתועלתם לא התבררה לנו כמו לגבי אלה, כגון איסור העורלה וכלאי הכרם..."

ובמקום אחר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לא) קָבַל הרמב"ם כנגד האנשים "שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות", והוא מכנה אותם "חלשי שׂכל", החושבים שה' "מְצַוֶּה עלינו לעשׂות מה שעשׂייתו לא מועילה לנו, ואוסר עלינו מה שעשׂייתו לא מזיקה לנו". הרמב"ם נלחם באלו שמטעמים תאולוגיים סברו כי אין ליתן רציונאל למצוות; לדעתם, ציוויי האל אינם יכולים להיות מוסברים בעזרת טעמים רציונאליים, מפני שרק אדם פועל ומצווה מטעמים רציונאליים. במאה העשרים בלט ישעיהו ליבוביץ, כאשר שלל בלהט, אף הוא מטעמים תאולוגיים, מתן טעמים למצוות. הרמב"ם לעומתו, לא רק האמין שלמצוות יש תכלית ושאין הן שרירותיות, אלא אף שלאדם ניתנה האפשרות להבין את טעמי המצוות.

הרמב"ן, מגדולי אנשי הרוח שקמו לעם היהודי, היה ער מאוד לקשר שבין הרציונאל והמעשה. בכמה מקומות הצביע הרמב"ן על ציוויים כלליים שנקטה התורה; כך לדוגמא, לדעתו, הציווי "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" הוא ציווי כללי לנהוג ביושר ובהגינות, גם במקומות שהחוק אינו קובע גדרים מדויקים. אם גישתנו להלכה היא גישה פוזיטיביסטית גרידא, נדע אמנם כיצד לנהוג במקרה מסוים א' או ב', שאליו מתייחסת התורה, אך לא נדע כיצד לנהוג ביושר ובהגינות, במקרים שאליהם אין התייחסות מפורשת בחוק. נראה כי בירור הרציונאל שעומד מאחורי המצוות, הכרחי הוא כדי לאפשר לנו לנהוג ב"רוח החוק".

ולא רק בעניינים שבין אדם לחברו, כתב הרמב"ן כן; ידועים דבריו על אודות פירוש הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב):

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.

רק מי שמזדהה ועוסק בטעמי החוק, יכול לנהוג גם ב"רוח החוק" ולא להיות "נבל ברשות התורה". אפשר לדוגמא להתיר לאדם לעמול קשות בשבת וביום טוב, להרים משאות כבדים, שהרי אין קטגוריה בכל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת, האוסרת פעולה זו. אבל הרמב"ן, בהתאם לשיטתו האמורה, קבע (ויקרא כג, כד): "שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום". נמצא אפוא, כי לדעת הרמב"ן, הפוסק חייב לעסוק לא רק באותיות הקטנות של החוק, אלא גם ב"רוח החוק". הבנת "רוח החוק" תלויה כמובן בהבנת תכלית החוק והיא זו המאפשרת לפוסק לפרש נכונה את החוק.

לעתים קרובות אין הרציונאל מפורש בשום מקום ולכן "רוח החוק" אף הוא אינו מבורר ומה ייעשה "כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ"? (קהלת יא, ה) במקרים אלו יש צורך במחשבה עמוקה ויגיעה מרובה כדי לנסות ולברר את הרציונאל וממילא להבין את "רוח החוק". אולם גם לאחר כל המאמצים הכֵּנים, אפשר ש"אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח, ח) והפוסק לעולם אינו מובטח שהכרתו נכונה. מי יתקע לידיו כי רואה הוא "רוח ה'" ולא "רוח שקר"? מכאן, כך מסתבר, נובעת המחלוקת הגדולה בדבר השאלה אם, ועד כמה, "דרשינן טעמא דקרא" (ראה על כך באנציקלופדיה תלמודית, ערך טעמא דקרא). ועדיין, אין מנוס מהכרעתו קשות והם בבחינת מה שכתב הרב משה פיינשטיין ז"ל, בהקדמתו לספר השאלות ותשובות אגרות משה: "דהקב"ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בעל פה בסיני לפי הבנתם... אף שאולי לא היה זה כהבנת השי"ת".

פסיקת הלכה, כפי שעולה מעיון בכל סוגיה תלמודית, מבוססת על הבנת הטעם; ובשינוי הטעם - משתנה הדין. מי שפוסק מן המשנה, מהלכות קבועות, ולא מן העיון, הרי הוא מאלו שהברייתא מכנה אותם "מְכַלֵּי עולם" או "מְבַלֵּי עולם" (ראה תלמוד בבלי, סוטה כב ע"א). ישנם פוסקים שאמנם ערים לטעמי ההלכה, ליסודות הדין, אך הם אינם מטפסים לשלב גבוה יותר, לשלב המטא-הלכתי. פסיקותיהם אינן מבוססות על היסודות העקרוניים המנחים את ההלכה, בכלליה ובפרטיה. לעומת פוסקים רבים בימינו, האוחזים בגישה פוזיטיביסטית של ההלכה, ומתעלמים מ"רוח החוק", נראה כי הרמב"ן והרמב"ם האמינו כי הפוסק חייב להתחשב בטעמים מטא-הלכתיים, בשעה שהוא פוסק.

נימוקים מטא-הלכתיים מורכבים משיקולים פרטיים ומשיקולים כלליים: שיקולים פרטיים, המתייחסים לכל מצווה ומצווה, כגון העיקרון של מנוחה ביום השבת לגבי הלכות שבת או העיקרון של צער בעל חיים לגבי מצות שחיטה ושילוח הקן; שיקולים כלליים, כגון: "דרכיה דרכי נעם", "גדול כבוד הבריות", "נבל ברשות התורה", "ועשית הישר והטוב", "דרכי שלום". דומה כי שני סוגי השיקולים אינם זוכים למעמד של ממש על שולחנות הפוסקים. לצערנו, פוסקים רבים מעדיפים לנקוט בגישה פוזיטיביסטית ולהיות מעין טכנוקרטים של הלכות. אך ללא עיסוק ועיון בשיקולים היסודיים הללו, התורה נעשית פלסתר.

הרב ד"ר אביעד סטולמן הוא רבה של קהילת זמר הזית באפרת.

 

'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה' - על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידו אותה כראוי, כי במשה ואהרון נאמר 'ויבכו אותם בני ישראל' וכאן לא נאמר 'ויבכו אותה', ונאמר 'ותמת שם מרים ותקבר שם', כי במקום שמתה, שם היתה קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היתה בזכות מרים. וחז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה? כי באמת אינה קרבן, רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה (הפרה מכפרת על חטא העגל), כך הצדקת אם כל חי במיתתה, מקנחת צואת תולדותיה.

 (כלי יקר על במדבר כ, א-ב)

 

...המעיין שנבקע מהצור בחורב לא סיפק רק את צורכי השעה שבאותו זמן, אלא הוא ליווה אותם בכל המשך המסע במדבר, ולפיכך שוב אין אנחנו שומעים תלונה על חוסר מים. אך עתה, מיד אחרי מות מרים, חרב המעין והעדה שראתה את עצמה בפעם הראשונה "כעדת העתיד" היתה נטולת התנאי הראשון של המשך הקיום: "ולא היה מים לעדה"! על יסוד סמיכות הפסוקים "ותמת שם מרים" - "ולא היה מים לעדה" אמרו שם (תענית ט, ע"א) ש'באר בזכות מרים': הבאר שליוותה אותם מחורב דרך כל המדבר באה להם בזכות מרים. פעילותה השקטה של מרים לעתידן המוסרי של העם נודעה עתה לעין כל. מותה היה בו משום אבידה לאומית, ודבר זה ניכר מיד אחרי מותה, כאשר פסקו מי הבאר של חורב.

 (הרש"ר הירש במדבר כ,ב)

 

וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

(ירמיהו יט, ה)

 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.

אליעזר עבד אברהם - דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו'', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

שאול בן קיש - דכתיב (שמואל א' י"ז) 'והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו', יכול אפילו עבד, אפילו ממזר - השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.

יפתח הגלעדי - דכתיב (שופטים י"א) 'והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו'', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: (ירמיהו ח') 'הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם'. וכתיב (ירמיהו י"ט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה', 'ולא דברתי' - זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם.

 (בבלי תענית ד ע"א)

 

אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה - עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי ה) " מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה".

 (עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.