וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ

וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם

 וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים

 וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (במדבר כ, יא)

 

 

וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם - דע, כי הברכה אשר היא בחפץ השם ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה, רק באיכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה אשר במעט המזון יושבע רעבונו ובמעט השתיה יושבר צמאו, וכמו שהבטיח בברכותיו 'ואכלתם לחמכם לשובע' (ר"פ בחקתי), שיהא אוכל קמעה ומתברך במעיו, רש"י, ולכן אמרו ז"ל (ע' זוהר מדה"נ פ' תולדות דף קלו ר.ח.ק) 'לא נתקררה דעתן של ישראל עד ששמעו ואכלתם לחמכם לשובע', שזה ענין נשגב שבמעט המזון יספיק לנפשו, ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של הקב"ה הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו רז"ל במן לחם אבירים, ולכל אחד הוא לפי שלמותו, כמאמרם ביומא (דף עה) לצדיקים כו', ולכן אילו לא שינו מאמר השם ועשו כפי מצותו, היה הברכה במעיים באיכות, לא בכמות, כאשר היה במן שהמרבה לא העדיף מעומר והיה מספיק, ושתייתם היה ג"כ ענין נפשיי, אשר בזה נבדלו מן שתיית הבהמה, אשר הוא רק לכבות חום הצמאוני מאש הקיבה, אולם כאשר לא נתקדש שמו יתברך, אז היה הברכה בכמות לא באיכות, והיה בו שתייתם שווה לשתיית הבהמה. וזה שאמר השם 'והוצאת להם מים' כו', ולא הזכיר מים רבים (גם בבשלח לא נזכר), 'והשקית את העדה ואת בעירם', ו'את' אפסקיה קרא (המילה "את" מבטאת הפרדה בין חלקי הפסוק) [כדאמר בב"ק ס"ה על קרא דואת אשמו], היינו ששתייתם יהיה נבדל משתיית הבהמה, אולם כאשר לא עשו כפי צוויו, אז 'ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם', שניהן שוין בשתייתן, והברכה אינה רק בכמות.

(משך חכמה במדבר כ, יא)

 

"לא תעבור בי"

נורי גרוס ואבינעם להבי

בפרשתנו, אנו מוצאים את בני ישראל בקדש אשר בגבולה המערבי של אדום. העם מותש מהנדידה, התלונות שלו מתגברות, ויש המערערים על מנהיגותו של משה, אשר מצדו מתקשה להיענות לכל צרכיהם. עם זאת, עליהם להמשיך בנדודיהם ובמסעם הרחק ממצרים, אל עבר ארץ ישראל.

בדרך מזרחה, מקדש ברנע לערבות מואב, שולח משה שליחים למלך אדום בבקשה לעבור בארצו.

השיחה המובאת להלן מסתמכת על הכתוב בפרק כ', פסוקים יד'-כא', ועל פרשנים שונים, ביניהם רש"י, אבן עזרא, ודעת מקרא. נוספה לאלה גם פרשנות הכותבים:

השליחים: אנחנו, נשלחנו על ידי משה מנהיגם של אחיך ישראל, לבקש רשות לעבור בארצך. אתה ידעת כי עברנו תלאות רבות, אבותינו ירדו מצרימה, ונשב במצרַים ימים רבים, וירעו לנו המצרים, כמו גם לאבותינו - הרי אב משותף לאדום (עשיו) ולישראל, שלא היה רוצה בסבלנו. ונצעק אל ה', וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. בקשתנו- נעברה נא בארצך. אנו מבטיחים לא לעבור בשדות ובכרמים, לא נשתה מי בארות, נלך בדרך המלך ולא ניטה ימין ושמאל, וגם לא נטה את אוהלנו בתחום ארצך, עד אשר נעבור את גבולך.

מלך אדום: לא תעבור בי. למה לכם לעבור דווקא בארצי? המעבר אותו אתם מבקשים לעבור בארצי, אינו עניין של מה בכך. אתם עם פליטי חרב, המחפש מזור לכאביו ומנוחה מתלאותיו, ואינו יכול לסוב אל אחוריו. מצב זה מסוכן מידי עבורי ומאיים לא רק על אדמתי, אלא על קיומי: השהייה הזמנית שלכם עלולה להפוך לקבועה, אתם תתרבו ותשתלטו על ארצי ותשנו את צביונה, מפליטים תהפכו לאדוני הארץ.

לא אאפשר את השינוי שאתם עלולים לעשות בי. ולכן תשובתי: לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך.

למרות הסירוב והאיום המפורש, מנסים השליחים פעם נוספת:

השליחים: במסילה, בדרכים העוקפות והקשות יותר למעבר, נלך. אם נשתה – אנחנו ומקננו, ונתנו מכרם, נשלם. לא תרגיש בעוברנו. לא נשנה דבר. רק לעבור בקשתנו.

מלך אדום: לא תעבור.

מלך אדום מגייס את חיילותיו לשמור על הגבול מפני מעברם של בני ישראל בארצו. בני ישראל נסוגים וממשיכים בנדודיהם אל עבר מואב.

בדרכם מזרחה, הם עוברים "דרך אתרים", כנראה בגבול הדרומי של כנען (פרק כא', א'- ג'), שם יוצאים הכנענים לקראתם להילחם בהם. בני ישראל קוראים אל ה' המצילם מידי כנען, ונותנו בידם.

בסיומה של הפרשה, אנו קוראים על נסיון נוסף של העם לעבור דרך ממלכת סיחון מלך האמורי. הבקשה דומה לבקשה ממלך אדום: "אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר ודרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך" (פרק כא', פס' כב'). במקרה זה, כאשר סיחון מסרב לבקשה ויוצא להלחם בישראל, הוא מוֹּכה ומאבד את ממלכתו, עד בלתי השאיר לו שריד (פס' כג'- לה).

הפרשה מראה לנו תוצאות שונות של הסירוב להיענות לבקשתם של בני ישראל, הפליטים ממצרים.

בקשתם היתה למעבר בלבד. המילה "מעבר" בהטיותיה השונות חוזרת בבקשה של ישראל מאדום שבע פעמים. יש כאן הדגשה על העובדה שפני ישראל לא היו למלחמה או לכיבוש, אלא למעבר בלבד.

אם כך, מה יכולה להיות הסיבה לסירוב?

החשש לכאורה מוצדק: מלכי הארצות השונות חוששים מפני השתלטות של עם אשר ירד למצרים ונשאר בה במשך דורות רבים, ואין ערובה לכך שמעבר זמני לא יהפוך לשהות של קבע. כמו כן, באיזורים הנמצאים על גבול המדבר, בהם המשאבים של מים וקרקע פוריה הם מוגבלים, עם של נוודים העובר בהם יכול לגרום לדלדולם.

אם נסתכל מקרוב על התשובה של מלך אדום, נראה כי היא מעידה לא על חשש בלבד. הביטוי "לא תעבור בי" מרמז על כך שבעיניו של מלך אדום, המעבר לא יהיה רק מעבר פיזי שיש לחשוש ממנו, אלא הוא מעבר מהותי/תרבותי המעורר כבר חרדה. משום החרדה אין מלך אדום, כמו מלך האמורי אחריו, יכולים לקבל שום פתרון מאלה המוצעים, או על ידי היצמדות לדרך המלך או לכל דרך אחרת שתקבע על ידי המלך, או זה של פיצוי כספי. החרדה היא זו המביאה להתנהגות לא מוסרית שתוצאתה היא הכרזת מלחמה.

מעם של פליטים, אנו מצויים היום במצב של עם ריבוני היושב בארצו. בתקופה האחרונה פליטים רבים מארצות מוכות אסון ומלחמות באפריקה, מתדפקים על שערינו.

החששות מוצדקים: מקומות עבודה מוגבלים עלולים להיתפס על ידי הפליטים; הפליטים עשויים להשתקע בארץ ולא לחזור לארץ מוצאם גם כאשר התנאים יאפשרו זאת וכבר לא ייחשבו על פי ההגדרה הרשמית כפליטים; אל הפליטים עלולים להסתפח אנשים שאינם פליטים המבקשים להיטיב את מצבם הכלכלי.

הנתונים לגבי מספרם של פליטים אלה מאפריקה אינם ידועים לאשורם. יש כאלה המבקשים להאדיר את מספרם, אולי כדי להגביר את החרדה ולמנוע כניסתם. החרדה היא מפני מחלות שהפליטים יביאו עמם, מפני שינוי דמוגרפי אשר יאיים על הרוב היהודי ומפני אופי התרבות שהפליטים עלולים להשליט בארץ.

החרדה אינה מאפשרת מערכת שיקולים מוסרית שהיתה יכולה לאפשר את פתרון החששות.

כמו בתגובה של מלך אדום, החרדה מובילה לחוסר יכולת להקשיב לבקשה ולסגירת שערים מוחלטת, בבחינת "לא תעבור". אחת מהטענות הרווחות הנשמעות כנגד מעבר הפליטים מגבול מצרים לארץ, היא שקיים איום בטחוני ממשי בהסתננות גורמים עוינים תחת מסווה של פליטים. היום מונחת על שולחנה של הממשלה הצעת חוק למניעת הסתננות. חוק זה אינו מבחין בין גורמים עוינים, לפליטים המבקשים מקלט (החוק אף מחמיר לגבי עונשם של גורמים המגיעים ממדינות המוגדרות כעוינות ובהן סודן).

הפניה למלך אדום מתחילה במילים: "אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו". הבקשה ממלך אדום היא לאמפתיה עם מצבם של בני ישראל הפליטים ממצרים. הבקשה לאמפתיה היא מוסרית.

כפי שהצטווינו פעמים רבות לאורך המקרא לנהוג במוסריות כלפי החלשים, כמו עבדים וגרים, מתוקף העובדה שידענו את תלאותיהם, כך נראה לנו שאנו מצווים כיום, כאשר פליטים מבקשים את עזרתנו, לגלות אמפתיה דומה ולא להתעלם ממצוקתם.

נורי גרוס ואבינעם להבי הם חניכים במכינה קדם- צבאית, העמ"ק.

 

 

קנקן חדש מלא ישן - מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

וישלח משה מלאכים... אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל (כ, יד)

וממי למד משה לשלוח מלאכים? לא למד אלא מזקנו, שנאמר "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב, ד).

וכשם שהשיבו מלאכים ליעקב השיבו למשה. נאמר ביעקב "וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (שם, ז), ונאמר במשה "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (כ, כ).

אמר משה המקרא הזה "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהילים קכ, ז). מייד "ויט ישראל מעליו" (כ, כא).

יצתה בת קול ואמרה לו, והיה לך ללמוד מזקנך שפייסו לעשו, ונשקו בכל לבו. חייך שעתידין עמך לשכון בארצו וישנאם, שנא' "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום" (תהילים שם ו).

 

 

השוואה בין משלחת למשלחת. מי נהג נכון יותר באדום?

חטאו של משה

...למשה, יחד עם אחיו אהרן נאמרים מפי הגבורה דברים קשים וחמורים: "מעלתם בי", "לא-קדשתם אותי" - ובגלל זה נגזרה עליהם הגזירה הזאת. ואנו שואלים: במה מעל משה? מה היתה מעילתו ומה חטאו? במה לא קידש את השם?

הדברים אינם מפורשים בתורה. הלומדים וההוגים בתורה שיערו השערות רבות ושונות מתוך נסיון לדייק בטקסט ולמצוא הסבר, ולא מצאו...ייתכן שיש לדבר הסבר עמוק. על-כל-פנים, מקור מדרשי אחד מציג אותו - ואליו אני רוצה להתייחס. כדי שנבין את משמעותו של הפירוש עלינו לעמוד על עובדה, שהיא אולי המכרעת לגבי כל נסיון להבין את הפרשה: העובדה שמשה רבנו עצמו איננו מודע לכך שחטא. בכל הזדמנות, וזה חוזר בתורה שלוש פעמים, כשהוא מתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה ולזַכות אותו בהשגת התכלית שפעל למענה ארבעים שנה - אף פעם אין הוא מבקש מחילה וכפרה וסליחה על חטא שחטא, אלא פשוט מתחנן לביטול הגזירה...ובכן, האם חטא משה או לא חטא? אם משה רבנו, הענו מכל אדם, איננו מודע לכך שחטא, מי אנו כי נחפש חטאים במשה? ולמה נגזרה עליו הגזירה הזאת?

והנה, באותו מדרש מסופר שהקדוש-ברוך-הוא אומר למשה על תחנוניו לביטול הגזירה: "משה, במה אתה רוצה להיכנס לארץ?" והמדרש מתכוון לומר, וגם מפרש זאת אחר-כך: אותו דור, שאתה הנהגת אותו, לא זכה להיכנס לארץ - ואתה, מנהיגו של הדור הזה, רוצה להיכנס? משל לרוע אשר צאנו נטרף בידי חיות רעות - האם הוא יכול לומר: ואני הולך הביתה? זאת אומרת, המנהיג נושא בעוון הדור, בעוונות שנעשו תחת מנהיגותו, גם אם הוא עצמו - לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית ומשום בחינה אנושית אחרת - איננו אחראי לפשעים, לחטאים, למחדלים ולשגיאות שעשו מונהגיו. הוא נושא בעוונם.

...במונחים הרווחים היום, אנחנו קוראים לזה קבלת אחריות מיניסטריאלית.

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 99-100)

 

 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת תורת זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שבטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר ימים רבים' (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות.. דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כו- כז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו, שנאמר 'ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו' (במדבר כא לה). אמר הקדוש ברוך היאך, אני אמרתי ' כי החרם תחרימם' ואתה לא עשית כן! חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז).

(תנחומא צו סימן ג)

 

 

 

חטאו של יפתח

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

(רמב"ן ויקרא כז, כט)

 

אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה - עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי ה) "מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה".

 (מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)