עוז ושלום, החוג הרעיוני לציונות דתית ע"ר
וירם
משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. (במדבר כ, יא)
הכאת הסלע: תגובה של ייאוש או קיום מצוות הא-ל?
כלום רשאים אנו להתחקות אחרי רחשי לבבו של משה רבנו
באותה שעה? מה היה בלב עבד ה' שה' בעצמו העיד עליו ש"בכל ביתי נאמן
הוא"? מה הסיח את דעתו מלמלא את שליחותו כהלכה?
הנה ההשערה שהיינו מעלים על דעתנו: משה נטל את המטה מן
המקדש, שהיה מונח בו זה קרוב לארבעים שנה; הוא לקח את המטה בידו כדבר ה' ובסימן זה
של שליחותו האלוהית הלך והקהיל את העם. וכך הוא עמד שוב לפני העם – אחרי קרוב
לארבעים שנה – ומטה האלוהים בידו. בתחילת שליחותו, לפני כארבעים שנה, היה זקוק
למטה זה לצורך האמנת שליחותו בפני העם, ועתה הכאיבה לו המחשבה שלא התקדם באותן
ארבעים השנה, כי לא רכש את אימון
העם למרות כל מה שפעל במשך ארבעים שנה. ובמרירות התחושה הזאת שכח את שליחותו
ובמקום לדבר אל הסלע בנחת דיבר קשות אל העם והטיח בפניו דברי תוכחה. בסערת רגשותיו
היכה את הסלע. (מתוך
פירוש הרש"ר הירש על במדבר כ, יא)
החטא
במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב, ורש"י
פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם "ודברתם אל הסלע", ולא
אמר "והכיתם", ... ודברי
אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר
שצוה "קח את המטה" יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד, מה המטה
הזה בידו? וכן במכות מצרים,
שאמר (שמות ז טו) 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך',
והוא להכות בו, ולפעמים
יאמר 'נטה את ידך', ורצונו לומר להכות
במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע, ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל
שוה אצל הסלע. (רמב"ן במדבר כ , ח)
"ותמת שם מרים ....ולא
היה מים לעדה לשתות."
אפרים שהם-שטיינר
חז"ל
במסכת תענית ראו בסמיכות הפרשיות בין מות מרים ובין פרשת מי מריבה סימן לכך שבמהלך
חייה של מרים נתלוותה למסע בני ישראל במדבר באר ניסית שמימיה הרוו את צימאונו של דור
המדבר. מותה של מרים הביא להפסקת פעילותה של באר זו. רק זכותם של משה ואהרון היא שהחזירה
את הבאר לאחר מות מרים, אם כי "במחיר" פרשת מי מריבה. - "מתה
מרים נסתלק הבאר שנאמר : " 'ותמת שם מרים' וכתיב בתריה 'ולא היה מים
לעדה' וחזרה בזכות שניהם" .
רש"י בפירושו למאמר הגמרא מתאר את אותה באר ניסית, נוקב בסיבה בגינה נסתלקה,
ומסביר מדוע "סירבה" הבאר לספק מים לאחר מות מרים: " סלע , וזבין
ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע
שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים. " עם הכניסה
לארץ נגנזו בארה של מרים ,ענני הכבוד והמן שהיו סממניה המובהקים של ההנהגה הניסית
שאפיינה את חייהם של בני ישראל במדבר. מסורות ארץ ישראליות קדומות תהו מה עלה
בגורלה של אותה באר נסית. במקורות אלו הפכה הבאר להיות יותר מסתם מקור מים. במדרש
תנחומא לפרשתנו מצוי הסיפור הבא: "מעשה בשיחין [=מצורע/מוכה שחין] אחד
סומא שירד במים לטבול במערה נזדמנו לו באר של מרים וטבל ונתרפא" [מדרש תנחומא פרשת חקת סי' א] .
הסיפור המקראי על חייה של מרים הוא סיפור
"מים" הכרוך בהשגחה על הזולת, אך גם הצרעת ממלאת בה תפקיד חשוב. כזכור,
היתה זו מרים שניצבה מרחוק לראות מה יעשה באחיה הפעוט עת הונח בתיבה במימי היאור ,
אך גם היתה זו מרים שלקתה בצרעת (במדבר יב' 14-16) על שום שחטאה בלשון הרע "ותדבר מרים ואהרון במשה
על אודות האשה הכֻּשִית אשר לקח כי אשה כֻּשִית לקח..". דבריה נגעו לתחום הרגיש שבין איש לאשתו. החלמתה התאפשרה לאחר תחינתו של אהרון
ותפילתו של משה. ככל הנראה היה מרכיב זה בביוגראפיה של מרים שהשפיע על ראיית כל
הקשור בה ובמיוחד הבאר שנקשרה בשמה כְּנִיסִית וכמרפאת. למרות שנגנזה, לא פסקה
בארה של מרים לחזור ולהופיע בתודעתן של הבריות. אנו מוצאים אזכורים לקיומה
בתלמודים, במדרשים ואף הרחק במקורות ימי ביניימיים. במדרש ויקרא רבה מצוין מיקומה של באר מרים בתוך "ימה של טבריה"
ומוזכרת יכולתה לרפא מוכי שחין
הטובלים בה, אולי הֵד לכך שכבר בתקופה הרומית השתמשו בחמי טבריה וגדר כאתרי מרפא לתחלואים
שונים ובהם מחלות עור. בקרב יהודי אירופה בימי הביניים, נגזרה הבאר מהקשרה הקדום
הגלילי והמקומי והפכה לאוניברסאלית, לא רק ביכולותיה אלא גם במסרים הערכיים שניתן להפיק
מן הנסים שהיא מחוללת. ברצוני להביא שתי דוגמאות לעניין זה. דוגמה אחת קשורה
בהענקת משמעות הקשורה במרים ובבארה למנהג ממנהגי האבילות שנהגו באשכנז בימי
הביניים והשניה קשורה בהלכות ובמנהגי מוצאי שבת עם פזילה לעניינים ש"בין אדם
לחברו". ר' שמשון בן צדוק תלמידו הקרוב של מהר"ם מרוטנבורג בספר
התשב"ץ הקטן (סי' תמ"ז)
נותן הסבר מסורתי למנהג, המאגי באופיו , שנהג במקומו לשפוך את המים הנמצאים
בבית הנפטר עם פטירתו : "מה שאנו שופכין המים חוץ [הוא בגלל ש.. א.ש.] כשמתה מרים הנביאה פסק הבאר דכתיב:
"ולא היה מים לעדה" שבזכותה היה באר הולך. ואנו מרמזין לזה שהוא [=הנפטר
א.ש.] גדול ובדין הוא שיפסיקו המים בשבילו." מרים מוצגת כאן בהתאם לדמותה
המצטיירת במסורת התלמודית כְּצָדֵקֶת שראוי ורצוי להקביל בינה ובין הנפטר.
הסיפור הבא מורכב מעט יותר וקשור בטבורו ביכולותיה
הנסיות של "בארה של מרים". הוא מצוי בכמה מקומות ביניהם ב"ספר
הנחמני" (מספרי ההלכה האבודים של בעלי התוספות) משם מצא את דרכו לאחד מקבצי תשובות מהר"ם מרוטנבורג וכך
נתגלגל לידינו, למרות ש"ספר הנחמני" עצמו אינו מצוי לפנינו במלואו. ככל
הנראה נהגו נשים יהודיות ללכת ולשאוב מים במוצאי השבת מיד עם צאתה, כפי שמעיד בעל
ספר הכלבו (בסוף הלכות הבדלה) : "ונהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף
ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין [=מחזרת]
על כל מעינות ועל כל בארות". מנהגן של הנשים היה אם כן ללכת ולשאוב
ממים במוצאי שבת על מנת לזכות בברכה המצויה במים בזכות היותם קשורים בשמה של מרים.
לאחת הנשים שהקפידה על מנהג ארע
המקרה עליו מספר בעל "ספר נחמני": "בארה של מרים בימה דטבריא
נתנוה וכל מוצאי שבת מחזרת על כל מעיינות וכל בורות וכל מי שהוא חולה ויזמין [=יזדמן]
לו מאותו המים ושותה מהן, אפילו כל גופו מלא שחין מיד מתרפא. מעשה באדם אחד שהיה מוכה
שחין, הלכה אשתו במוצ"ש לשאוב מים, ונתעכבה שעה אחת או שתי שעות. נעשה לה נס
ונזדמן לה מי בארה של מרים ומילאה כדה מאותן המים. כיוון שבאת [=באה] אצל בעלה כעס עליה - אמר לה: היכן היית? והיא מרוב כעסה נפל כדה משכמה
ונשבר. ונפלו טיפין על בשרו.. בכל מקום שנגע בו מאותן הטיפין נתרפא. ועל דבר זה
אמרו חכמים לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו, לפיכך צריך אדם שינהג עם אשתו בנחת
רוח". הסיפור מוכיח שהמתינות ולא הפזיזות והמהירות לכעוס הם
ערכים שכדאי לדבוק בהם, שכן היפוכם עלול להביא לאי יישומו של פוטנציאל הברכה המצוי
בעולם. מתינות, המתנה והתפכחות מן הפזיזות, הם ערכים המצויים
באישיותה של מרים ושזורים בסיפור חייה. המתינה למשה עֵת היה ביאוֹר, אך
היתה פזיזה בדיבור ונענשה על כך. אך כשלקתה מרים בצרעת, המתינו לה כל ישראל
עד שנרפאה וחזרה לחיק הקהל כתמורה על שהמתינה למשה. על רקע זה יובן מדוע דווקא מרים שלקתה בצרעת על אי הקפדה במצוות
שבין אדם לחברו ובמיוחד בין איש לאשתו, בּאֵרה היא זו שבה מצוי אותו פוטנציאל ברכה
העשוי לרפא ולשקם, ובתנאי שקיים כבוד הדדי והקפדה על מצוות בין אדם לחברו.
אפרים שהם-שטיינר הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם
ישראל באוניברסיטה העברית ומורה בבי"ס הימלפרב. בירושלים.
וכי נחשת ממית - וכי נחש מחיה?
יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום:
גנז ספר רפואות
והסכימה דעתו לדעת המקום, כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום… (מסכת אבות דרבי נתן פרק שני משנה ד)
אמר לו הקדוש ברוך הוא
: "עשה לך
שרף וגו' ויעש
משה
נחש …" (במדבר כא ,
ח-ט) וכך היה
עומד נחש הנחשת; כל זמן שאדם נישך
היה מסתכל בו
ומתרפא, עד שעמד חזקיה וראה את
ישראל זונים אחריו,
אמר: עכשיו כל
מי
שהוא צריך להתרפאות יהא הולך אצל
זה ומניח את הקב"ה ,
העבירו שנאמר:" וכתת נחש
נחשת וגו"'(מ"ב
יח ד) התחילו לומר מה אתה עושה ? מה שהתקין משה
את
סותר? אמר
להן: כל מי
שצריך להתרפאות, יסתכל בהקב"ה ויתרפא , שנאמר: "הביטו אליו ונהרו, ופניהם
אל יחפרו". ( מדרש אגדת בראשית פרק
יא)
"אין חפץ לה' בקורבנות
אדם"
זה שאמר הכתוב: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (מש' יא ל). אם יהיה אדם
צדיק, ואף על פי שהוא צדיק ואינו
עוסק בתורה, אין בידו כלום. אלא, פרי צדיק עץ חיים, זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך
לוקח נפשות, שנאמר, "ולוקח נפשות חכם". שאם ידור לערוך
נפשות, הוא למד מן התורה היאך
עושה. ואם אין בידו תורה, אין בידו כלום. כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה, אבד את בתו.
אימתי? בשעה שנלחם עם בני
עמון, ונדר באותה שעה, שנאמר "וידר יפתח נדר וגו',
והיה היוצא וגו', והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים יא
ל-לא). באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא. אמר: אילו יצא
מביתו כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לפני. לכך זימן לו בתו. כל כך למה? כדי שילמדו כל הנודרים, הלכות
נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות בנדרים."והנה בתו יוצאת לקראתו,
ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו
ויאמר אהה בתי וגו', ואנכי פציתי פי
אל ה' ולא אוכל לשוב" (שם שם לד-לה).
והלא פנחס היה שם? והוא אומר "לא אוכל
לשוב"? אלא פנחס אמר: אני כהן
גדול ואיך אלך אצל עם הארץ?! יפתח אמר:
אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים,
אשפיל עצמי ואלך אצל
הדיוט?! בין שניהם
קיפחה אותה עלובה את חייה. ושניהם
נתחייבו בדמיה. פנחס, נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח, נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב, ויקבר בערי גלעד (שם יב ז). כיון שבקש לקרבה, היתה
בוכה לפניו. אמרה לו בתו, אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה שיהו ישראל מקריבין
לפני הקדוש ברוך הוא נפשות אדם? אין
כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה"
(ויק' א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם. אמר לה: בתי, נדרתי, "והיה
היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה",
שמא כל הנודר יכול הוא שלא
לשלם נדרו? אמרה ליה, והרי
יעקב אבינו שנדר ואמר, [ו]
כל אשר תתן לי עשר וגו' (בר' כח כב), ונתן לו הקדוש ברוך הוא
שנים עשר בנים, שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד מהם?
... כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע
לה, אמרה לו, הניחני וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לנדרך...הלכה אצלם ולא
מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את
נדרו, בעון אותן ששחט משבט אפרים... שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתחו להתיר לו את
נדרו. עלה ושחטה. ורוח הקדש צווחת: נפשות הייתי רוצה
שתקריב לפני אשר לא צויתי
ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו יט ה). אשר לא צויתי
לאברהם שישחוט את בנו, אלא
אמרתי לו: "אל תשלח ידך" (בראשית כב יב),
להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם,
שלא חשך את יחידו ממני, לעשות רצון בוראו. ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו.
(תנחומא בחקתי סימן ה)
|
|
|
| |
| Home |
The Movement Objectives and Principles You can Help! |
What's New Activities and Current Events |
Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel |
|
|
|
|
Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English) |
Search Our Site | Links To Peace Movements |
Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
©
Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.