וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן

וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם

 הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.

(במדבר כא, לג)

 

 

ויצא עוג - כבר פירשתי בפרשת לך לך מפני מה זכה שהאריך ימים כל כך מנח ועד משה.

 (חזקוני שם, שם)

 

ויבא הפליט - פרש"י - זה עוג שפלט מדור המבול. מדרש אגדה: מה שהאריך ימים כל כך מימי נח עד משה, שמשה רבנו ע"ה הרגו, אלא לפי שהיה מתכוין שיהרג אברהם והוא ישא את שרה, אמר לו הקב"ה: חייך! שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם [משום שהגיד לאברם שנשבה לוט], אבל על שחשבת להרוג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם, שנאמר 'ויאמר ה' אל משה: אל תירא אותו וגו'' (בראשית רבה).

(חזקוני בראשית יד, יג)

 

 

קיצור תולדות המטה של משה

יהונתן צ'יפמן

פרשה זו כוללת את סיפור אכזבת חייו של משה רבינו: נבצר ממנו להיכנס לארץ ישראל יחד עם העם, שהנהיג במשך יותר מארבעים שנה. הסיבה המוזכרת בפרשה (כ, יב) היא שהיכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים עבור העם הצמא, במקום לדבר אליו כמצות ה'. לכאורה, עבירה פעוטה ביותר; ובכל זאת, בגינה הוא נענש קשות. האמנם כך?

כדי להבין סיפור זה כיאות, אני מציע לעשות סקירה קצרה של תולדות ה"שחקן" הראשי בסיפור זה: המטה של משה.

מהו המטה? מאיפה הוא בא? למה הוא שימש? ובסופו של דבר: מה עלה בגורלו?

אנו פוגשים את המטה בפעם הראשונה במפגש הראשון בין משה לקב"ה, מול "הסנה הבוער"; במפגש זה , משוחח משה עם ה', ומקבל את שליחות חייו : להוציא את בני ישראל ממצרים ולהנהיגם. בשלב מסוים בשיח זה, אחרי שה' מציג למשה את תוכניתו לגאול את העם ומגלה לו את שמו ("אהיה אשר אהיה"), ואחרי שמשה כבר העלה לא מעט התנגדויות, משה שואל, ומה יהיה "ו[אם] הם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" ?

תשובתו של ה' היא עקיפה:

וַיאמֶר אֵלָיו ה': מזה בְיָדֶךָ; וַיאמֶר: מַטֶּה. וַיאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ". (שמות ד, ב ג)

בסוף, משה לוקח את משפחתו איתו כדי לחזור למצרים: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלהִים, בְּיָדוֹ" (שם, כ). פרט מעניין ביותר: פסוק זה טורח להזכיר, שבנוסף לבני ביתו ולחמור (הכרחי כאמצע תחבורה), משה לוקח אתו את "מטה האלהים". פתאום מטה משה, שעד המפגש הראשון בהר חורב היה סתם מטה רועים או מטה המשמש את אנשי המדבר להליכה בשטח קשה, סלעי והררי, נהפך ל"מטה האלהים" - אביזר האמור לעזור למשה להוכיח לפרעה את יכולותיו הניסיות, ובהמשך לחולל בו אותות ומופתים, שהוא מסוגל לעשות - בעזרת ה', אלהי ישראל.

בהמשך, אנו רואים את המטה (הפעם "מטה אהרון") ככלי בויכוח בין משה ובין "חרטומי מצרים":

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיְהִי לְתַנִּין. (שמות ז,ח י) 

אך גם החרטומים הצליחו לעשות אותו מעשה, אלא שהמטה / נחש של אהרון בלע מטותם - אולי סימן לניצחון הסופי של משה, אהרון וישראל על מצרים ואלהיה. יש להעיר שבמקרה זה מעשי הנסים של המטה נעשו על ידי אהרן, ולא על ידי משה.

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (שם, יא יג)

תיכף אחרי מעשה זה, מתחילה סדרה של עשר מכות. בשלוש המכות הראשונות (ז.א. בסדרה הראשונה של המכות; כידוע, המכות מחולקות לשלוש סדרות של שלוש מכות כל אחת, עם מכת בכורות בסוף, כמכה ייחודית), המטה משחק תפקיד מרכזי:

מכת דם:

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר; וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ, עַד כֹּה. כֹּה, אָמַר ה', בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה': הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי, עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן: קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו. (שמות ז, טו יז, יט כ)

מכת צפרדע:

וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת, עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם, וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, א ב)

מכת כנים:

וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ; וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח, יב יג)

אך מהמכה הרביעית ואילך חלים כמה שינויים: המכות פוגעות רק במקום בו נמצאים המצרים, ואינם פוגעות בבני ישראל. כמו כן, החרטומים אינן מצליחים לחקות את המכות שמביא ה' על מצרים, ואפילו כמעט ואינם מנסים לעשות זאת, ובנוסף, התורה מצהירה בפירוש שמטרת המכות היא להודיע - הן למצרים והן לבני ישראל - את גדולתו וריבונותו הבלעדית של ה', ובעיקר: אחרי המכה השלישית, נפסק השימוש ב"מטה האלהים".

לפי עניות דעתי, המסקנה המתבקשת היא שהמטה הוא כלי מאגי למחצה; מטרתו היא להוכיח את יכולותיהם של משה ואהרן להתחרות בהצלחה עם החרטומים. אך כשמטרה זו הושגה, כמעט ואינו מופיע. המסר החשוב והאמיתי ביותר של התורה - שלטונו של אל אחד על כל העולם, המפעיל נסים ונפלאות לעמו כפי רצונו, בלי כלים מאגיים - בא במקומו. מעניין גם שהמטה, שבהתחלה היה שייך למשה, נהפך לכלי של אהרן. האם זה סתם מקרה, או שמא שימוש כזה של כלי הוא יותר תפקיד כוהני, כיאה לאהרן, ולא תפקיד נבואי?

יש יוצא מן הכלל אחד - ודווקא על ידי משה; בזמן קריעת ים סוף, משה מרים את ידו עם מטהו כדי לבקע את הים, ואחר כך להשיב את המים על המצרים - מעין נצחון אחרון וסופי על המצרים, עם של כישופים:

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. (שמות יד, טז, כו כז)

ומכאן, אנחנו פונים לפרשתנו. בכל ההתמרמרויות של העם במדבר: בפרשת השליו, פרשת המרגלים, ובפרשת קרח - אין זכר למטה. אך בפרשתנו, הוא מופיע בפעם האחרונה. ה' מצווה את משה להשתמש במטה - אבל רק כדי לאסוף את העם. במקום זה, הוא מביע ספק ביכולתו - שהוא גם יכולתו של ה' - להוציא מים מן הסלע, ובמקום זה מכה בו עם המטה.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ה', אֲלֵיהֶם.

וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל  אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים  הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ  פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם. (במדבר כ, א - יב)

ובכן, חטאו של משה חיה, לא רק "חוסר אמונה", כפי שרגילים לומר הדרשנים, אלא שהוא חזר לשימוש באביזר השייך לעולם של מאגיה, כלי שהשתמשו בו במצרים רק כדי לדבר אליהם "בלשונם" - בעצם, בשפה הקרובה לעבודה זרה. כאן, במדבר, היה צריך "להקדישני" - כלומר, לשדר מסר של אמונה בה' שהוא שולט על כל העולם לפי רצונו, בלי צורך באביזרים וכלים כל שהן.

ו"נפטיר" בשתי הערות: בשיר הילדים הידוע "ומשה הכה על צור, ויצאו ממנו מים. הפלא ופלא, אמן סלה", אין זכר לכך שהתורה רואה בספור זה חטא, שבגללו משה נענש. האם לגיטימי, מבחינה תרבותית, להוציא דברים מהקשרם ועל ידי כך לסלף את המסר המקראי?

והערה שנייה: בפרשתנו יש עוד אביזר, שאפשר להבינו ככלי מאגי: נחש נחושת שעשה משה כדי לרפא אותם אנשים שננשכו על ידי נחשים אמתיים (במדבר ט, ד ט). חז"ל הרגישו בבעייתיות של הסיפור, והקפידו להבהיר: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים" (משנה ראש השנה ג, ח). אך בסופו של דבר, כעבור יותר מחצי אלף שנים, אותו נחש נחושת נהיה לאובייקט של עבודה דתית עממית, הנקראת נחושתן, שאליו הקטירו עד שבא חזקיהו המלך וכיתת אותו (ב' מלכים יח, ד). ואולי מוכיח הדבר שסכנת הפיכתם של אובייקטים סמליים ל"פטיש" אלילי קיימת ויש להיזהר ולהזהיר מפניה בכל דור ודור.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet zahav.net

 

 

"אין חפץ לה' בקורבנות אדם"

זה שאמר הכתוב: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (מש' יא ל). אם יהיה אדם צדיק, ואף על פי שהוא צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום. אלא, פרי צדיק עץ חיים, זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך לוקח נפשות, שנאמר, "ולוקח נפשות חכם". שאם ידור לערוך נפשות, הוא למד מן התורה היאך עושה. ואם אין בידו תורה, אין בידו כלום. כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה, אבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה, שנאמר "וידר יפתח נדר וגו', והיה היוצא וגו', והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים יא ל לא). באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא. אמר: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לפני. לכך זימן לו בתו. כל כך למה? כדי שילמדו כל הנודרים, הלכות נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות בנדרים."והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו', ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (שם שם לד לה). והלא פנחס היה שם? והוא אומר "לא אוכל לשוב"? אלא פנחס אמר: אני כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ?! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?! בין שניהם קיפחה אותה עלובה את חייה. ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס, נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח, נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב, ויקבר בערי גלעד (שם יב ז). כיון שבקש לקרבה, היתה בוכה לפניו. אמרה לו בתו, אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקדוש ברוך הוא נפשות אדם? אין כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויק' א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם. אמר לה: בתי, נדרתי, "והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה", שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו? אמרה ליה, והרי יעקב אבינו שנדר ואמר, [ו] כל אשר תתן לי עשר וגו' (בר' כח כב), ונתן לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר בנים, שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד מהם?... כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו, הניחני וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לנדרך...הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו, בעון אותן ששחט משבט אפרים... שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתחו להתיר לו את נדרו. עלה ושחטה. ורוח הקדש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו יט ה). אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו: "אל תשלח ידך" (בראשית כב יב), להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא חשך את יחידו ממני, לעשות רצון בוראו. ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו.

(תנחומא בחקתי סימן ה)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.