וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי,

 שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ

 בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. (בראשית כג, ז-ט)

 

 

קרית "ארבע-אמות" כמטפורה

ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו, אין בו אלא קברו של ד' אמות, שהרי אברהם כל הארץ ניתנה לו במתנה ומשה שקנה שם ראשונה, מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא חברון.

(רבנו בחיי על התורה, בראשית כג, כ)

 

וזהו חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר ב'קרית ארבע אמותיו', רמז לאותן ארבע אמות שנותרו לאברהם לאחר שניתנה לו הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכ בן-אנוש מכל גדולה וקניין שהוא רוכש בחייו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 94)

 

הטבח במערת המכפלה

ביום פורים תשנ"ד, בשעת בוקר מוקדמת נכנס דר' ברוך גולדשטיין, תושב קריית ארבע ורופא במקצועו, ל"אוהל יצחק" שבמערת המכפלה. לפתע פתח באש אוטומטית על קהל מוסלמים מתפללים. מהירי נהרגו 29 איש ונפצעו עשרות...

החטא כלפי בני ישמעאל, בנו של אברהם אבינו, הוא רק צידו האחד של המטבע. בצידו השני טבוע חטא נורא כלפי שמים וכלפי תורת ישראל, ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". מי העז להלביש את התורה ומצוותיה באכזריות ובכיעור שכזה? התברר שלא רק באיסלם אלא גם בקצה ערוגותיה של היהדות האורתודוקסית יכול ללצמוח טרור חבוש כיפה, ושלא די נעשה בקרב לומדי תורה ומלמדיה לעקור מן השורש מחשבות ורעיונות מסולפים כאלו...

בהלוויה ההמונית שנערכה לגולדשטיין בחברון, השתתף גם בחור אלמוני מהרצליה, שנפעם מ"מסירות הנפש" של גודלשטיין ומעריציו. בעוד פחות משתי שנים עתיד יגאל עמיר להמשיך את הטירוף הנורא ולהתיר את דמו של ראש ממשלת ישראל.

(מתוך דברי הרב עמיטל ב"ואלה שנות" בעריכת נסים משעל)

 

 

הר, שדה ובית

יהונתן צ'יפמן

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב..." (בראשית כד,סג)

בפסוק זה, הנאמר רגע לפני המפגש בין יצחק ובין האשה המיועדת לו, אנו רואים דמות של אדם הרגיל להתבודד, לצאת לפנות ערב לטייל בשדה - שמא להתפלל, שמא להתבונן ולהיות לבד עם מחשבותיו, שמא סתם ליהנות מהאוויר הצח והקריר של המדבר אחרי יום ארוך של שמש לוהטת.

ככל הידוע לי, פסוק זה נדרש בשני מקומות במסורת שלנו, ובשניהם הוא משמש להשוואה עם שני האבות האחרים. בסוגיא בבבלי ברכות כו ע"ב, דנים בשאלת מקורה של תפילה?

ר' יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תקנום. ר' יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תקנום... ר' יוסי ברבי חנינא אמר: אברהם תקן תפילת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (בר' יט,כז) - ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: "ויעמד פנחס ויפלל" (תהלים קו,ל). יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד,סג) - ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר, "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תה' קב, א). יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" (בר' כח, יא) - ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר, "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (יר' ז,טז)...

בלי להיכנס לפרשנות מפורטת של סוגיא זו, לפסוקים שהובאו כהוכחות וברקעם, הרעיון הכללי העומד אחרי הקביעה ש"תפילות אבות תקנום" הוא שתפילה היא חווייה אישית, המתעוררת בהקשר הספציפי של כל אחד מהאבות, ומשקף במידת מה את גישתם ואישיותם הייחודיות - גם כשהם שימשו בסופו של דבר לדוגמאות או ל"אבות-טיפוס" לתפילה בפרקים שונים של היום. לעומת זאת, הדעה השנייה, "תפילות כנגד תמידין תקנום" מדגיש ביתר שאת את המעמד הקבוע והריטואלי של תפילה, כעבודה שאדם חייב 'לבצע' לפני בוראו, כמו שהקריבו אבותינו קרבנות התמיד על גבי המזבח, בזמנים קבועים. תפילות הקבע, איפה מסמלות את התמדתו של עם ישראל בעמידה לפני ה' בעבודת התפילה, כחלק מהחיים.

בהקשר זה, נדמה לי שיצחק מופיע כמיסטיקן שבחבורה: אברהם, איש המעשה, שהוא גם איש חסד המבקש רחמים לפני הקב"ה (עבור אנשי סדום למשל), קם מוקדם כדי לעמוד לפני בוראו. יעקב מתפלל באופן פתאומי, כשהוא "פוגע" במקום באופן בלתי צפוי. רק אצל יצחק יש נימה של רוגע, של שקט פנימי ב"שיחה" שהוא רגיל לשפוך לפני האלהים בשעה זו ובמקום זה, רחוק מקולות בני אדם ומהמולת החיים.

בסופו של דבר, הפוסקים קבעו הלכה ברוחו של ר' יהושע בן לוי שתפילה היא בעיקר אקט קבוע ופורמלי, ושלמעשה, אפילו אם הכוונה לא באה, אין לדחות את התפילה עקב כך. ישעיהו ליבוביץ פעם העיר שאמרתו של ר' שמעון בפרקי אבות ב,יח: "כשאתה מתפלל, אל תעשה תפילתך קכע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" נדחתה להלכה. אך נדמה לי שדווקא היום, כשיש אווירה של תחייה מסוימת למימד ה"רוחניות" ביהדות, יש עדנה לגישה זאת, ויש לא מעט אנשים המנסים להחחזיק גם בזה ובזה.

מאמר חז"ל אחר מדבר על המקומות השונים בהם האבות התפללו או חשו בנוכחות ה':

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב, "והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב..." (ישעיה ב,ג) - אלהי יעקב, ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר: "אשר יאמר היום, בהר ה' יראה" (בראשית כב,יד). ולא כיצחק, שכתוב בו שדה, שנאמר: "ויצא יעקב לשוח בשדה" (בר' כד,סג). אלא כיעקב, שקראו בית, דכתיב: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר' כח,יט). (בבלי פסחים פ"ח, ע"א)

לפי דעתי, ניתן לקרוא מאמר זה כטיפולוגיה של מפגשים שונים בין אדם לאלהיו, או, במונחים של מדעי הדתות, של "חווייה דתית".

"הר" מסמל הטרנצנדי - חויית האל כ"עליון נורא, "כרחוק, כ"שונה לחלוטין", כעומד לגמרי מעל לזירה הנתפס על-ידי בני אנוש. האדם, כדי לפגוש את האלהים, צריך לעלות הרבה מעל עצמו - למקום גבוה, להר, המסמל מקום בין שמים וארץ. זהו החוייה הראשונית של גילוי האל האחד, בורא הכל, "בעל הבירה" - כיאה לחוייה הראשונית של אברהם אבינו, ש"גילה" את האמת אודות האל, לפי דברי המדרש, תוך התבוננות עמוקה במהות היקום. תפיסה זו שונה באופן קיצוני מהתפיסה האלילית של תרח ושל עולם הפגני בכלל, הרואה ריבוי כוחות אלוהיים בעולם האימננטי, המוכר, היום-יומי.

ה"שדה", בו הלך יצחק כדי "לשוחח" עם בוראו, רומז לחויית האימננטיות של הקב"ה, ה"ממלא כל עלמין". ה' הוא "חיי החיים", הנמצא בכל עשב ובכל פרח, אם רק יודעים לחוש בנוכחותו. אך הדבר ניתן במיוחד במקומות פתוחים - בשדה, ביער, במראות הטבע, רחוקים מהרעש של העיר וההמולה של חברה אנושית. החוייה של יצחק היא מעין חוייה מיסטית, של pantheism, של נוכחות האל בכל מקום, של עולם הטבע שהוא כולו בתוך האל, במובן של "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו".

יש משהו מיוחד בחוייה זו. נחוץ שיהיה לאדם ראייה מסוג מיוחד כדי להרגיש בדברים האלו. עשו, בנו של יצחק, היה גם "איש שדה" - וזו כנראה הסיבה לאהבתו היתירה של יצחק כלפיו- אך עשו, בניגוד ליצחק אביו, ראה השדה כסתם 'שטח': כמקום שצריכים לעבור כדי להגיע למקום אחר, או כ"שמורה" של בעלי חיים הנמצאים שם בשפע ושאפשר בקלות לצוד אותם, אך לא כמקור של השראה דתית, המדרבן את האדם לראייה עמוקה יותר ולתחושת נוכחותו של האל "המחיה את כולם". ייתכן שזו היתה טעותו של יצחק: הוא חשב שעשו חש מה שהו עצמו חש בשדה.

מהי משמעותו של "בית" השם שיעקב ראה כיאה לקרוא לאל? "בית" מסמל מקום מוגדר, המיועד לתפקיד מסוים. לא הר, המעורר רגשות של יראה, המצביע על האין-סופי; אף לא שדה, הפתוח לכל צד עד האופק; אלא משהו צנוע, אנושי, מוגדר, "היימיש". לפי ההלכה, בית המקדש, בית הכנסת ובית המדרש הם מקומות קדושים, בין היתר, בגלל שהם מוגדרים באופן ברור על-ידי "מחיצות", כמו סוכה, או כמו חצר בשבת. הבית של יעקב הוא בית תפילה לכולם, לא רק ליחידי סגולה, בעלי רגישות דתית יוצאת-דופן, אלא גם ל"עמך", לפשוטי העם ולגדוליו כאחד, בבחינת "יחד שבטי ישראל". אולי זו הסיבה לכך שהגמרא שלנו העדיפה את ה"בית" של יעקב, על פני הר "רם ונשא", וגם על פני האל השוכן והנגיש בטבע, של יצחק.

ייתכן גם פירוש אחר. אולי את ה"בית" - המוגדר, המותחם, האנושי מאד - ניתן לראות כסמל של ההלכה עצמה. "משחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלר ארבע אמות של הלכה בלבד". וד' אמות אלו הן גם, כידוע, ההגדרה המינימלית למקומו של אדם פרטי.

נסיים עם מאמרו של ר' חייא בר אבא בגמרא ברכות לא, ע"א: "לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר, 'וכוין פתיחן לה' (דניאל ו,יא)". עניין זה מובא להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים צ, ד) וברמב"ם (הל' תפלה פ"ה ה"י). אמנם, הדגש שם על כך שהפתחים פתוחים דווקא בכיוון ירושלים, אך נדמה לי שיש גם פן אחר: שהאדם יהיה פתוח לחוץ, שבשעת התפילה תהיה אינטגרציה בין ה"חוץ" וה"פנים" - שאדם גם יתבונן בביתו פנימה, ויתפלל עבור צרכיו הוא וצרכי בני-משפחתו; אך גם יהיה לו מעוף רחב יותר, המביט אל צרכי הקהילה הרחבה, אל כל העם, ואל בני-אדם באשר הם.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

 

"ויבא אברהם לספוד ולשרה ולבכֹּתה" - בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי

דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב "ויקרא ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי נזדרז אברהם להספידה תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו, מה שאין כן אם להפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי על הנהגת עולמו שעל ידי זה נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה. ומשום הכי ה"כ" כל לבכותה קטן, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.

 (העמק דבר בראשית כג, ב)

 

מדוע התנגד אברהם כל כך לבנות כנען דווקא?

"מבנות הכנעני" - פן יאמרו עלי על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ, לפיכך איני רוצה אלא על ידי הקב"ה שיתננה לי בחזקה.

(חזקוני כד, ג)

 

הרי יש לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. לפיכך, לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו. אליליות היא ביסודו של דבר תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא לבנו אשה צנועה וטהורה במוסרה, אשה שתביא לביתו את פנינת האצילות וטהרת המוסר.

(הרש"ר הירש בראשית כד, ד)

 

האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו'' יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.

(בבלי תענית ד, ע"א)

 

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , ד)

 

...אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדר שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה ציוותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: "בא אחיך במרמה" (להלן פסוק לה).

(הרש"ר הירש באשית כז, א)