וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה

 וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה

אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק

 וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. (בראשית כד, יד)

 

צורכי האדם, צורכי בהמתו ומידת החסד

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ) בפסוק 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו'' (דברים יא טו) שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו, ויש לך לדעת כי דווקא באין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש 'הגמיאיני מעט' הרגישה הצדקת כי צמא למים הוא ומצטער היה, לזה אמרה לו 'שתה' וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצערהצמא "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב" כי בגדר זה שאינך מצטער, אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב לומר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו', ואומרו עד אם כלו, פירוש לא אשער להם כפי האומדנא, אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים, וזה לך האות כי כלו לשתות.

(אור החיים בראשית כד , יט)

 

הדברים מוקדשים לזכר אמי,

לכבוד יום השנה הל"ד לפטירתה.

מנהיגות חדשה לעם ישראל

דבורה גריינימן

פרשת "חיי שרה" וגם הפטרתה עוסקות בנושא אקטואלי מעין כמוהו: מעבר הדורות וחילופי המנהיגות. באיזו דרך הם מתרחשים, וכיצד ראוי לנהלם?

הפרשה מציגה לנו כיצד מועברת מנהיגות הדור משרה לרבקה כלתה ומאברהם לבנו יצחק, באמצעות אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם. ואילו ההפטרה מגלגלת בפנינו את מעבר המלכות מדוד לשלמה, באמצעות נתן הנביא ובת-שבע אם שלמה.

אפתח בשאלה: אם אברהם כבר התבשר על הולדת רבקה, ואם, לפי תיאור צאצאיו של נחור בסוף פרשת וירא, היא היתה הבת היחידה במשפחה אשר התאימה, לפי גילה וייחוסה, לשידוך עם יצחק, למה הוא לא מסר את שמה לעבדו? למה הוא אמר לו, באופן סתמי, להביא "אישה" מארץ מולדתו, מבלי למסור לו את הפרטים אשר היו ידועים לו? הרי ברור לנו שהבקשה הביכה במקצת את אליעזר, שלא היה בטוח שיצליח למלאה.

חלף זאת, היה על אליעזר להפעיל את שכלו ואת האינטואיציה שלו. היה עליו לבחון בלבו את דרישותיו הצפויות של אברהם מכלתו, ואת תכונות אופיו של יצחק. איזו אישה תוכל למלא את מקומה של שרה, בראש ביתו של אברהם ובלבו של יצחק? בעקבות בחינה זו, הוא הגה את ה"מבחן" שעל ידו הצליח להבחין במבט ראשון באישה הראויה לתפקיד: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה."

בקשה פשוטה, אלא שכפי שהבחינו מספר פרשנים, היה זה מבחן אשר חשף מספר תכונות שהתאימו לאם הדור. כפי שמציין ה"כלי יקר" , גילתה רבקה בזה לא רק את הכנסת האורחים האופיינית והחיונית לביתו של אברהם, אלא גישה פתוחה לבני אדם, יהיו הם אשר יהיו (Quoted in Nehama Leibowitz, Studies in the Book of Genesis, Hayye Sarah 3, note 1.); כי הרי היא לא ידעה כלל את זהותו של אליעזר. יתר על כן, היא גילתה כוח פיזי, חריצות, וכושר התמדה, ומעבר לכך, כפי שמציין יצחק אברבנאל, נימוס ורגישות בסגנון דיבורה (Quoted ibid., p. 225.). לבסוף, מהירות תגובתה, והתמדתה בביצוע הצעתה לנוסע העייף, העידו על תכונת אופי נוספת אשר מדגיש הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ: (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא (משרד הבטחון, 1983; מהדורה רביעית 1990), פרק ג'.) בכל פעולותיה גילתה רבקה הן החלטיות הן נכונות להגשים את החלטותיה עד הסוף. כל אלה תכונות מבוקשות כאשר באים אנשים לבקש להם מנהיג.

ניתוח זה גם חושף, כמדומני, את מטרתו של אברהם באי-גילוי פרטי זהותה של רבקה מראש לעבדו. הוא ככל הנראה לא סמך על כך שרבקה, רק בגלל שעמדה בקריטריוני הייחוס אשר הוא עצמו העמיד, אכן מתאימה לתפקיד רעיית בנו ואם המשפחה. הוא סמך על אליעזר, איש ימינו, להיות לו לעיניים. הוא האמין בחכמת לבו של עבדו הנאמן, וזה לא הכזיבו. בכך מתגלה אפיון נוסף של העברת המנהיגות מדור לדור. בערוב ימיו, לאחר שמילא את תפקיד המנהיג על הצד הטוב ביותר, הכיר אברהם בחולשת גילו ונתן לאחרים, שבעצתם ובנאמנותם לו ולאלוהיו למד לבטוח, להתחיל לסדר את הדברים במקומו. הוא כבר חזה עולם שבו הוא לא יהיה פעיל, ולא רק שאימץ את הכלל שאין אדם שלא ניתן להחליפו, אלא עודד את התפתחותם העצמאית של המנהיגים בדרך.

ואכן, באורח לא פלאי, על סמך הבנתו ומיומנותו, הצליח אליעזר למצוא ליצחק, אשר כל-כך לא דמה לאביו באופיו, כלה שתכונותיה התאימו לאלה של חמה: הכנסת אורחים, חריצות, פתיחות לעולם, החלטיות ונאמנות אין קץ, ונכונות לעזוב את בית אמה ומולדתה כאשר נקרה לפניה הציווי. בכך זכה עם ישראל לאם המשפחה האמיצה שהשפיעה על מהלך דורה והדורות הבאים.

סיפור ימיו האחרונים של דוד המלך והעברת המלכות לשלמה, בנה של בת-שבע, שונה מאוד מזה של אברהם. עם זאת, גם דוד, בהיענותו לפנייתם של בת-שבע ונתן הנביא - מי שתמיד הגיד לו את האמת - גילה נכונות להסתמך על עצת יועציו הנאמנים ולא להתעקש על אגירת הסמכות בידיו לבדו.

משני סיפורים אלה ניתן ללמוד דבר נוסף: מנהיגים טובים אינם נופלים מהשמיים. אמנם חשוב לו למנהיגה או למנהיג שיהיו בידיהם תכונות של כוח פנימי, פתיחות, ורצון לפעול לטובת הכלל. אבל חשוב באותה מידה שיהיו אנשים סביבם אשר יבחינו בכישוריהם ויפעלו ללא פניות, גם הם מתוך נאמנות ורצון בטובת הכלל, לטיפוחם, קידומם, ותמיכתם.

כל אחת ואחד מאתנו נדרש באופן זה או אחר לגלות מנהיגות בחייו, אולם במישורים הרחבים יותר, מנהיגים הניחנים בכישורים הראויים להנהגת הדור יש מעט, ואחרים יש הרבה. לא אחת, עדים אנו לקיטורים על איכות מנהיגי העם והמדינה. אבל מי שמעמידים מנהיגים אינם אלא העומדים מסביב: בסופו של דבר, אנחנו. האם ישכילו מנהיגינו, בבוא תורם לפַנות את הבמה, לשים בצד את מעמדם ודרישותיהם האישיים ולבטוח בעצתם של מי שמבין בדרישות הדור למנהיגות חדשה? והאם נחכים אנו להבחין בבעלי הכישורים הראויים ולפעול להעמדתם כמנהיגים על עמנו, כאלה אשר יוכלו לנתב את העם בבטחה אל עבר העתיד? האם נשכיל, בעת ובעונה אחת, לתמוך במנהיגים אלה וגם להגיד את האמת לבעלי השררה? האחריות לאיכות ההנהגה מונחת, בסופו של דבר, על כתפינו - כל אחת ואחד.

דבורה גריינימן עורכת את כתב העת "נשים" ללימודי האישה והמגדר ביהדות. היא ורכת באקדמיה הלאומית למדעים ועוסקת בתרגום ובכתיבה.

 

"חסדו ואמתו"

אהבה היא בלב, ואילו חסד - במעשה. האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת - מעשה אהבה, שאינו פוגע באמת. אהבת האדם עיוורת ; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי, אך חסד ה' הוא "חסד ואמת", אין הוא ממלא את אותן משאלות, העשויות להיות לטובה באמת; בחסד ה' אין האמת נעדרת. כן הדבר לגבי יעקב. הדאגה לקבורתו היא החסד, שמירת התנאי "אל נא תקברני במצרים" - האמת. כך גם מבקשת רחב מהמרגלים לעשות עמה חסד ואמת, חסד שיש בו תנאי. "אמת" היא התבלין, קב החומטין, השומר על עושה החסד, שלא יאבד בידיו את העיקר: את האמת.

וכך גם אולי כאן: אדיר חפצם של ההורים, להשיא את בניהם. יש המבקשים למלא משאלה זו, בלי לשים לב אל העיקר - אם אין מזדמנת בת כרוח אברהם, פנה אל ענר, אשכול וממרא, או אל ארם - אלה שואפים לחסד בלא אמת. אך אברהם ביקש חסד ואמת, ובשניהם נעתר לו ה'.

 (הרש"ר הירש בראשית כד, כז)

 

האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו'' יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.

(בבלי תענית ד, ע"א)

 

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , ד)

 

השגת הראב"ד: 'וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו''

אמר אברהם: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ?! ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.